{ }
שלישי 19 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נחום
    המוסף לשבת • 14.03.2019
    רכבת ההפתעות
    נחום ברנע

    ישראל כץ לא מבין איך זה קרה לו. הוא עשה כל מה שנדרש, על פי הכללים הפוליטיים שנקבעו לפני שנות דור: גייס מיליארדים מתקציב המדינה, הכניס אותם באספלט, בבלוקים ובברזל, הציב שלטים, גזר סרטים. איך מעז מבקר המדינה לקבוע שהוא כישלון מהלך, האשם הראשי במפולת התחבורתית בישראל.

     

    הוא לא מבין כי הוא לא קורא. אילו קרא, היה יודע שבעולם שישראל מבקשת להשתייך אליו, הפסיקו מזמן לחשוב על תחבורה במונחים של אספלט. תחבורה היא שירות. ממשלה שמעודדת בנייה למגורים במקומות שאין בהם תשתית לתחבורה ציבורית, שמטילה וטו על תחבורה ציבורית בשבת, שמעודדת רכישה של מכוניות פרטיות, שלא מסוגלת להתמודד עם קבוצה מיליטנטית של נהגי קטרים – היא ממשלה כושלת. כץ טוען להגנתו שאי־אפשר להדביק בעשר שנים פיגור של מאה שנה. הוא מסתכל אחורה במקום להסתכל קדימה, לעידן שבו הבעלות על המכונית הפרטית תחדל להיות צורך בסיסי. מבקר המדינה צודק: הרבה סרטים גזרו כץ ונתניהו בעשור האחרון. אף על פי כן, בכל מה שנוגע לתחבורה (ולבריאות, חינוך, סעד, תשתית אינטרנטית ושירותים אחרים שהממשלה אמורה לספק לאזרח), זה היה עשור אבוד.

     

    כל התחזיות מלמדות על האטה קרובה בכלכלה העולמית, והאטה אצלנו. עשר השנים הטובות בוזבזו. הממשלה הבאה תצטרך לקצץ בתקציב: היא לא תוכל לכסות בערימות של כסף את החור שנוצר בקבלת ההחלטות.

     

    שירותי הרכבת הם דוגמה לעניין. מעבר לאיחורים, להשבתות הפתע, לתקלות ולעיכובים, מעבר ללכלוך ולצפיפות בקרונות, הרכבת איטית להפליא. היא מתחזה להיות רכבת כבדה, אבל מופעלת כמו רכבת קלה. המרחק בין התחנות מגוחך: בין עזריאלי לארלוזורוב מפרידים כמה מאות מטרים. המרחק בין התחנות בחולון, בבת־ים ובראשון־לציון לא גדול בהרבה. התוצאה היא שמסע בן שבעה קילומטרים, בין צפון תל־אביב לראשון־לציון, נמשך 50 דקות. רכבתי אותו מרחק באופניים רגילים, לא חשמליים, דרך חוף הים. הקדמתי את הרכבת.

     

    אני רוצה לקבל מה שמגדל־העמק מקבלת, אפילו לא שקל פחות: סלאם בלשכתו, השבוע | צילום: נחום ברנע
    אני רוצה לקבל מה שמגדל־העמק מקבלת, אפילו לא שקל פחות: סלאם בלשכתו, השבוע | צילום: נחום ברנע

     

     

    כך גם בתכנון מסילת הרכבת החדשה, המזרחית: כל ראש רשות דרש לקבל תחנה משלו. בזכות מרכז הליכוד הרכבת תזחל כל הדרך, מחדרה עד לוד.

     

    כץ הוא לא רק שר תחבורה – הוא גם שר מודיעין ושר חוץ. אחד מעמיתיו השרים חיבר את ראשי התיבות של המשרדים למילה אחת אכזרית – תחמ"ן.

     

    להיות נחמד

     

    היועץ המשפטי לממשלה החליט לדחות את העברת החומרים שקשורים לתיקי החקירות של נתניהו עד לאחר הבחירות. במכתב שכתב לעורכי הדין, הוא מנמק את הדחייה ב"נסיבות". הנסיבות הן הבחירות. היועץ המשפטי חייב להעביר את החומרים מיד לאחר פרסום כתב החשדות. הכוונה היא לתת לעורכי הדין זמן כדי להתכונן לשימוע. על פי החוק, כולם מקבלים את כל החומרים שנוגעים לחקירה. כך מובטחות זכויותיהם של הנאשמים. החומרים סודיים: הם לא אמורים להתפרסם עד למשפט.

     

    דווקא בחודש הבחירות, כשכולם מחכים למוצא פיך, מצאת לך זמן למות: שרה במכולת | צילום: גדי קבלו
    דווקא בחודש הבחירות, כשכולם מחכים למוצא פיך, מצאת לך זמן למות: שרה במכולת | צילום: גדי קבלו

     

     

    אבל מה? בניגוד לחוק, נוהגים הגורמים המעורבים להזרים לתקשורת כל פרט מהחומר, כל הקלטה וכל ציוץ. הם עושים זאת כדי לשרת את הלקוח שלהם, להביך את הלקוח של עמיתיהם או כדי לשרת את יחסי הציבור שלהם. כתבי הטלוויזיה מאושרים: הם ממלאים את המסך בסרטי וידיאו חושפניים, בטקסטים מרשיעים, בהקלטות משפילות. זוהי עבירה לכאורה שהפכה בארץ לנורמה.

     

    מכיוון שמנדלבליט יודע שזה מה שקורה, הוא עשה לנתניהו הנחה: החומרים המביכים לא יפריעו לקמפיין הבחירות שלו. אפשר להבין את מניעיו של מנדלבליט: אין לו עניין להצטייר כמי שרודף את ראש הממשלה. מצד שני, במהלך הזה הוא מלבין, הלכה למעשה, עבירה על החוק. בניגוד להתחייבות שלו, הוא מכניס את הבחירות למערכת השיקולים שלו. והעיקר, הוא משלה את עצמו שנתניהו וציבור התומכים שלו יעריכו את נדיבותו.

     

    ההחלטה של היועץ פינתה את השטח למקבץ של חומרים אחרים, שגם הם מופצים בניגוד לחוק – העדויות של גבי אשכנזי בפרשת הרפז. אין סיבה להגן על חלקו של אשכנזי בפרשת הרפז: גם הוא וגם ברק כשלו בסיפור הרע הזה. אבל אשכנזי הוא כרגע הצלע היחידה במשולש הגנרלים של רשימת כחול לבן שמסוגלת להעביר קולות מגוש לגוש, ואין פלא שהוא מהווה יעד מועדף להתקפות מצד גורמים שמשרתים את הליכוד. לפעמים זה עד כדי כך פשוט.

     

    מנדלבליט רצה להיות נחמד. זה מה שקיבל בתמורה.

     

    קו השבר: זנדברג | צילום: אביגיל עוזי
    קו השבר: זנדברג | צילום: אביגיל עוזי

     

     

    סגול ולבן

     

    לשכתו של ראש עיריית נצרת, עלי סלאם, מלאה עד להתפקע במזכרות מתקופת הבחירות: סלאם על פלסטיק, על מתכת, על זכוכית, על הקיר, על השולחן, בצילומים בכיכרות, מוקף באלפי תומכים. סלאם, 67, הוא גבר גדול, בעל נוכחות, ותמיד בלוויית הצבע הסגול, הצבע ששלט בקמפיין הבחירות שלו. בכל פריט בחדר יש משהו סגול – סרט סגול, אביזר סגול, כתם סגול. כשביקרתי אותו בבית העירייה החדש, ביום שני השבוע, הוא לבש חליפת עסקים שחורה. איפה הסגול, שאלתי. הוא נופף בעניבתו, שילוב סולידי של לבן וסגול, והרים גבוה־גבוה את מכנס ימין. הגרביים שלו היו סגולים כנדרש.

     

    בנובמבר האחרון הוא נבחר מחדש, לקדנציה שנייה, ברוב של 65 אחוז. כולם התייצבו נגדו, המפלגות הערביות ובעלי עסקים גדולים, והוא, בראש רשימה מקומית, הביס את כולם. "קיבלתי 12 אלף קולות יותר מהם", הוא אומר. "בתשע בערב אמרתי, מספיק, סוגרים את הבאסטה. יכולתי לקבל עוד כמה מנדטים למועצה, אבל אמרתי, די, לא צריך".

     

    בוקר יום שני הוקדש לקבלת קהל. "קיבלתי יותר ממאה איש", הוא אומר. בכניסה ללשכה אין מאבטחים, אין זמזמים; פקידים נכנסים בלי לדפוק על הדלת. אבו־מאהר, קוראים לו כולם, כשם בנו הבכור. סלאם הוא העבר של הפוליטיקה הערבית והוא העתיד. הוא בן דמותו של המוח'תאר הישן – נגיש, ישיר, חופשי ממחויבות למסגרת מפלגתית. ומאותן סיבות ייתכן שהוא מבשר את העתיד – מנהיגות פרגמטית, ממוקדת בצרכים של המגזר, מצליחנית, שמעמידה את ההשתלבות בכלכלה ובחברה הישראלית בראש סדר היום שלה. למרבה האירוניה, ככל שמתגבר אצל הערבים הרצון להשתלב, מתגבר אצל הפוליטיקאים היהודים הרצון להתנתק. הערבים באים; היהודים בורחים. אולי המילה הנכונה היא טרגדיה, לא אירוניה.

     

    נוסטלגיה: פרידמן | צילום: מיכאל קרמר
    נוסטלגיה: פרידמן | צילום: מיכאל קרמר

     

     

    "אני לא רוצה פוליטיקה", אומר סלאם. "מ־1948 אנחנו חולמים על שלום, על מדינה פלסטינית שתתקיים לצד ישראל. אבל אני רואה שזה רחוק. לכן לקחתי על עצמי לבנות בתוך נצרת. אני רוצה עתיד לבוחרים שלי. תרשום, עלי סלאם מאמין בדו־קיום, מאמין בקיום. אין דרך אחרת. בניתי בתי ספר, כפר חינוך, בית עירייה. אני אקים אוניברסיטה – אוניברסיטה ערבית ראשונה. ילמדו בה ערבים ויהודים. אצלי אין הפגנות ואין שביתות. זה מגרש את התיירים".

     

    הוא הצביע על הר הקפיצה, שמשקיף על נצרת מדרום. "שם תקום האוניברסיטה", אמר.

     

    באוקטובר 2015 הוא עבר במכוניתו על פני איימן עודה, שהלך בראש הפגנה בנצרת. "עוף מפה, אתה ואנשים כמוך לא עשיתם בשבילנו כלום", צעק עליו. הצעקה הידהדה בכל המגזר.

     

    מה אתה רוצה להיות, שאלתי.

     

    "ראש העיר נצרת", אמר. "לא חבר כנסת, לא שר, לא ראש ממשלה. מנצרת תבוא הבשורה".

     

    האם הממשלה משתפת איתך פעולה, שאלתי.

     

    "בטח", אמר. "קיבלתי בשנה שעברה 400 מיליון שקל. השנה אני רוצה 600 מיליון. אני רוצה לקבל מה שמקבלת מגדל־העמק, אפילו לא שקל פחות".

     

    חברי הכנסת, אמרתי, מרבים לדבר על פלסטין.

     

    "זה כולו דיבורים", אמר. "אני לא מאמין בדיבורים, רק במעשים. מה שאכפת לחברי הכנסת זה הכיסא שלהם. אם היה אכפת לפוליטיקאים היהודים והערבים מהשלום, מזמן היה שלום.

     

    "ישבתי עם אבו־מאזן. הוא אמר לי, ביבי לא רוצה שלום; ישבתי עם ביבי. הוא אמר לי, אבו־מאזן לא רוצה שלום. זה לא פייטר וההוא לא פייטר. לכן אין שלום".

     

    הראש נוסע בפיאט

     

    בוויקיפדיה כתוב על עלי סלאם שהוא סיים את לימודיו בכיתה ח'. זה לא נכון: הוא הנדסאי, בוגר אורט. "כתבתי לוויקיפדיה, ביקשתי לתקן", אמר סלים גומיד, העוזר שלו. "לא צריך לתקן", הגיב סלאם. "יותר טוב לי שיחשבו ככה". הוא הקים בחדרה חברה לשירותי תחזוקה, שגדלה וגדלה והפכה אותו לאחד מעשירי העיר. אחד מבניו מתגורר בחדרה.

     

    הוא לא לוקח משכורת מהעירייה; גם על הנהג ויתר. הוא נוהג בעצמו במכונית הפרטית שלו, פיאט קטנה.

     

    לסלאם יש חשבון מר עם חד"ש, המפלגה הקומוניסטית. ב־2013 הם ניסו לקחת ממנו את הניצחון בבחירות. הקרב הוכרע רק לאחר בחירות חוזרות. לאחמד טיבי יש חשבון משלו עם חד"ש ועם המנהיג שלה, איימן עודה. כאשר טיבי החליט לפרוש מהרשימה המשותפת, הוא הציע לסלאם ללכת יחד. סלאם הסכים. סלימן באסם, מקורבו, צורף במקום ריאלי. ברגע האחרון התברר שהחוק לא מאפשר לבאסם לרוץ – הוא לא התפטר בזמן מעבודתו במשרד התחבורה. טיבי כרת ברית עם איימן עודה, וסלאם לא סלח. "אני לא אצביע בשבילם", אמר לי.

     

    להערכתך, כמה יקבלו הרשימות הערביות, שאלתי.

     

    "עשרה מנדטים", אמר. "אם היו הולכים יחד, היו מקבלים 16 או 17".

     

    אם הערבים מסתפקים בעשרה מנדטים, הלך הבלוק החוסם של גנץ, אמרתי.

     

    עוד אני מדבר, ותמר זנדברג, ראשת מרצ, מגיעה לפגישה שנקבעה מראש. את הפגישה יזם עיסאווי פריג', חבר הכנסת הערבי של מרצ. כאשר שמע עוזר ראש העיר שמרצ הזמינה עיתונאים, הם מחכים למטה, התחוללה מהומה קטנה. "ייצא כאילו הוא תומך במפלגה אחת", אמר. "אני לא אתן לזה לקרות".

     

    העיתונאים סולקו, וזנדברג הוזמנה לחדר הישיבות. "אני רוצה לשמוע ממך שאת תשבי בממשלה", אמר לה סלאם. "לא הייתה לי פגישה כזאת עם אף אחד ממנהיגי הציבור הערבי", אמרה לי זנדברג אחר כך.

     

    "בעבר מרצ הייתה מקבלת מנדט או שניים מהציבור הערבי", אמרה. "קו השבר היה באוקטובר 2000, באינתיפאדה השנייה. מרצ איבדה את הציבור הערבי. אני מאמינה שהפעם הרבה בוחרים ערבים יצביעו עבורנו. זאת תהיה התשובה שלהם לחוק הלאום".

     

    איך אתה מסכם את הפגישה, שאלתי את סלאם. התשובה שלו הפרה את כל צווי התקינות הפוליטית.

     

    "בחורה חמודה", אמר.

     

    צימר עם נוף

     

    השבוע התפרסם שרונן פלוט, ראש עיריית נצרת־עילית, שכנתה של נצרת, החליט לשנות את שם העיר שלו. "אנשים מתבלבלים", אמר. "במקום לתקן אותם כל הזמן, אין מנוס מלהחליף את השם". ועדה ציבורית ישבה על המדוכה. חמישה שמות עלו לגמר – נוף־עילית, קריית־הגליל, נווה־עילית, נופי־עילית, נוף־הגליל. נבחר נוף־הגליל.

     

    אני לא הייתי מוותר על שם כמו נצרת, שם שמוכּר למיליארדים בעולם, שם היסטורי, נכס תיירותי. בוודאי לא הייתי מחליף אותו בשם שהולם שכונת צימרים בקיבוץ. מה אתה אומר, שאלתי את עלי סלאם.

     

    הוא שלח אליי חיוך נדיב. "אמרתי לשכן שלי, אתה הכי בסדר שאתה מחליף את השם", אמר. "טוב מאוד – תחליף".

     

    מה שרואים משם

     

    תפסתי את תומס פרידמן, בכיר בעלי הטורים המדיניים ב"ניו יורק טיימס", שעות אחדות לפני שהמריא בדרכו למזרח התיכון. ביום שלישי ירצה פרידמן על ספרו החדש, "תודה שאיחרת", בכנס הפורום הבינלאומי של הספרייה הלאומית, בירושלים. המהדורה העברית של הספר יוצאת השבוע לאור.

     

    מומחים לטראמפ יש הרבה בתקשורת; גם מומחים לנתניהו. פרידמן הוא אחד היחידים שהתמחו בשניהם. טראמפ ונתניהו, שאלתי. מה דומה, מה שונה?

     

    "אני רואה דמיון ואני רואה שוני", אמר. "הדמיון הוא בנכונות של שניהם להשתמש בפייק ניוז כאשר זה מועיל להם. שניהם מוכנים להסית קבוצה אחת באוכלוסייה נגד קבוצה אחרת, אבל הנושאים שהם הולכים עליהם, שונים – טראמפ הולך על ההגירה, נתניהו על השמאל והערבים.

     

    "ההבדל הוא שטראמפ הוא חלק מהתופעה הגלובלית שאותה תיארתי בספר שלי. השינויים הטכנולוגיים המהירים, הגלובליזציה וההתחממות הגלובלית הופיעו באותו זמן ושיבשו את סדר חייהם. זאת הסיבה לברקזיט והסיבה לעלייתו של טראמפ.

     

    "הסיפור של נתניהו שונה – הוא שייך לישראל ולהיסטוריה שלה".

     

    לא הזכרת את הרשת החברתית, אמרתי.

     

    "שניהם טובים מאוד בשימוש שהם עושים ברשת", אמר. "הם משתמשים בה כדי לעשות דה־לגיטימציה למידע שמקורו בזרם המרכזי של התקשורת. הם פונים ישירות לבוחרים שלהם ומציפים אותם במידע כוזב".

     

    האם טראמפ והטראמפיזם הם תופעה זמנית, שאלתי.

     

    "אנחנו בתקופת מיתון לדמוקרטיה", אמר פרידמן. "תראה מה קורה בטורקיה, הונגריה, פולין, ברזיל, ונצואלה.

     

    "בשלב הראשון של השימוש ברשתות אמרנו, זה פנטסטי. תהיה לנו מהפכת פייסבוק במדינות לא דמוקרטיות – מצרים למשל. ואז, בשלב השני, המשטרים למדו להשתמש ברשת החברתית כדי להדק את השלטון שלהם. הכלים שמספק האינטרנט עובדים נגד הדמוקרטיה".

     

    מה יקרה בשלב השלישי, שאלתי.

     

    "מי יודע", השיב. "אנחנו חיים בתקופה נזילה מאוד. אני טוען בספר שככל שהעולם נעשה מהיר יותר, כך עולה החשיבות של מה שישן ואיטי – המשפחה, הקהילה, הערכים".

     

    אתה, שחגגת את בוא הגלובליזציה, מתגעגע עכשיו לעולם הישן, אמרתי.

     

    "מאוד מתגעגע", השיב. "כמה ממבקרי הספר האשימו אותי בנוסטלגיה. אני מודה באשמה. יש לנו מצד אחד מציאות שבה הממשלות משותקות; הן אינן מסוגלות להתמודד עם השינויים; מצד שני, המשפחה חלשה מדי. הפתרון עשוי לבוא מהקהילה. זה היתרון הגדול של ישראל – החברה הישראלית בנויה לפעול כקהילה.

     

    "חבל שנתניהו לא פועל בכיוון הזה. כמו טראמפ, הוא בונה על רוב של 51 אחוז".

     

    נדמה שאמריקה מפולגת היום לשני מחנות עוינים, אמרתי. אין זרם מרכזי – או טראמפ או אנטי־טראמפ.

     

    "זה נכון", אמר. "אני נוכח בזה בוושינגטון. כשאתה מוזמן למסיבה, השאלה הראשונה שאתה שואל היא האם 'הם' מוזמנים. פעם 'הם' היו שחורים או יהודים או איטלקים. היום 'הם' חשודים בתמיכה במחנה הפוליטי היריב. זה מה שקורה כשפוליטיקה הופכת לשבטית.

     

    "35 שנים סיקרתי את המזרח התיכון. בשנים האחרונות אני נוכח שהמזרח התיכון רדף אחריי לאמריקה. הפכנו לשיעים וסונים".

     

    ביקרת במילים קשות את אייפא"ק, השדולה היהודית, אמרתי.

     

    "כל מה שאני יודע", אמר, "הוא שהתמיכה המוחלטת, ללא סייגים, של אייפא"ק בנתניהו לא מייצגת את השקפות הדור היהודי הצעיר באמריקה".

     

    אולי נתניהו צודק, אמרתי. אולי ישראל לא זקוקה לצעירים הליברלים. האוונגלים תומכים בה, המיליארדרים, היהודים האורתודוקסים וכמובן, טראמפ והרפובליקנים.

     

    "לא, הוא לא צודק", אמר. "אם אתה מאבד את היהודים באוניברסיטאות, אתה מאבד את אמריקה. באוניברסיטאות, אצל יהודים ולא יהודים, נקבעות ההשקפות של הדור הבא".

     

    מה, שאלתי, אתה מבקש ללמוד בישראל בביקור הנוכחי.

     

    "מה טיבה של מפלגת גנץ", אמר. "האם היא תופעה אמיתית, אורגנית; מה הפוטנציאל שלה. ונושא שני, קשור בראשון: האם אנחנו עדיין מתווכחים על השאלה איזה הסכם טוב יותר במסגרת פתרון שתי המדינות, או שהגיע הזמן לוויכוח אחר – איזה הסכם טוב יותר במסגרת מדינה אחת, דו־לאומית, מהירדן לים".

     

    ממה עשוי התפוח

     

    לפני חמש שנים נסגר מעבר הגבול בקונייטרה: מלחמת האזרחים בסוריה הייתה בעיצומה, המורדים השתלטו על האזור, ואסד וממשלתו היו עסוקים בגזרות אחרות. אחת התוצאות של סגירת המעבר הייתה הפסקת היצוא של תפוחים מהכפרים הדרוזיים בגולן לשוק הסורי. ממשלת אסד התייחסה לתפוחים בכבוד: הם נועדו לשמור על הזיקה בין תושבי הגולן למדינה. כדי להפוך את היצוא לכדאי, הסורים סיבסדו את המחיר. 14 אלף טון תפוחים יוצאו לסוריה מדי שנה. הכמות היא בערך עשירית מצריכת התפוחים בישראל כל שנה.

     

    לפני שבועות אחדים הודיעו הסורים שהם ערוכים לחידוש יצוא התפוחים: מלחמת האזרחים נסתיימה; קונייטרה נמצאת בשליטה מלאה שלהם; הכסף הוקצב. אנחנו מוכנים לקבל כמה תפוחים שאתם רוצים.

     

    משרד החקלאות בישראל קיבל בשמחה את הבשורה מדמשק: תפוחים דרוזיים שהולכים לסוריה משחררים את השוק למגדלים היהודים. הוא העביר את הבקשה למטה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה. בתחילת חודש מארס התקבל אישור: אפשר לחדש את היצוא.

     

    אבל אז נכנס צה"ל לתמונה. בצה"ל מתנגדים. מה השיקולים של גורמים בצבא, אינני יודע, אבל ההחלטה שם היא להעביר את הנושא לדרג המדיני, כלומר לראש הממשלה ולשר הביטחון. שנתניהו יחליט.

     

    השבוע פירסם משרד החוץ האמריקאי את הדוח שלו בנושא זכויות אדם. הגולן לא מכונה בדוח שטח כבוש, אלא שטח בשליטת ישראל. זה הישג לנתניהו, מתנה קטנה ערב הבחירות. אם אמריקה מוכנה להכיר בסיפוח הגולן, איך זה מסתדר עם דגלים סוריים במג'דל שמס ותפוחים בקונייטרה. או, כשם ספרו האחרון של עמוס עוז, ממה עשוי התפוח.

     

    קול ששון

     

    להלוויה של ששון שרה, במוצאי שבת, הגיעו בין 2,000 ל־3,000 נפש. בית ההלוויות בכניסה לבית העלמין היה מלא עד אפס מקום. מאות עמדו בחוץ. זאת הייתה אחת ההלוויות הגדולות בתולדות שדרות: רוב האוכלוסייה הוותיקה התייצבה, ברגליה או ברוחה. באו ברכב, באו ברגל. המחזה היה יוצא דופן. נסיבות מותו של ששון שרה לא היו דרמטיות: הוא נפטר בביתו, מדום לב, בגיל 68; הוא לא כיהן במשרה ציבורית נחשקת, לא רב ולא מיניסטר; הוא לא נמנה עם עשירי העיר; ששון שרה היה בעל מכולת.

     

    ההתייצבות ההמונית לימדה הרבה על האיש ומשהו על העיר: מעבר לקסאמים, מעבר לקשיי הקיום ולמאבקים הפוליטיים, שדרות היא קהילה. יש בה מידה של ערבות הדדית; היא משוחררת מהניכור שמאפיין ערים גדולות. העיר נהנית בשנים האחרונות מתנופת בנייה: אוכלוסייה חדשה, צעירה, מתערה בה. מעניין אם תצליח לשמר את חום הקהילה.

     

    על הקיר הפנימי של בית ההלוויות, באותיות ענקיות, זהב על גבי לבן, מתנוסס שמה של פרץ בוני הנגב, חברת הבנייה המשפחתית שבעליה מתגוררים בשדרות. הכתובת על הקיר מתמודדת עם הפסוקים שהוצגו מתחתיה, פסוקים שמצווים צניעות.

     

    ח"כ עמיר פרץ, בן מחזורו של שרה וחברו מנוער, ספד לו יפה, בלי טלפרומפטרים. הוא סיפר על משפחה ציונית שעלתה מעיראק והתיישבה ברעננה. במסגרת מבצע "מהעיר אל הכפר" – כך קראו אז למעבר מהמרכז לפריפריה – החליט משה, האב, לעלות לשדרות. במרכז הישן הציבו כמה פחונים לשירות הציבור: בית קפה, מספרה, מכולת. משה שרה היה בעל המכולת.

     

    "קל מאוד היה להיכנס לפחון ולקחת כמה דברים", סיפר. "האבא ידע שאנשים נכנסים ולוקחים קמח. הוא אמר, מי שלוקח, כנראה צריך את זה. ששון נהג כמוהו".

     

    כשהאב נפטר, הפסיק ששון את עבודתו כמורה ולקח על עצמו את המכולת. הפחונים נעלמו, ובמקומם נבנה מרכז מסחרי קטן. המכולת של ששון שרה לא דמתה לשום בית מסחר בישראל הנוכחית. חלון עץ גדול הפריד בין החנות ללקוחות. בפנים היה בלגן מזעזע, ערימות על ערימות של מוצרי מזון ארוזים, עיתונים, צעצועים – רק ששון ידע להתמצא בו. בחוץ התכנס הפרלמנט. מפעם לפעם ניגש מישהו וביקש לקנות חפיסת סיגריות, כרטיס לטלפון, ממתק. ששון שלף במהירות את המוצר המבוקש וחזר לדיוני הפרלמנט שלו.

     

    בשנים הקשות, שנות הקסאמים, הרביתי לפקוד את שדרות. עשיתי לי כלל – אני חייב לבקר בעיר לפחות פעם בשבוע. ששון שרה היה התחנה הראשונה. כל פגישה נפתחה במונולוג שלו על טיפשותה של התקשורת – גם הטיפשות שלי, כמובן – ושחיתותם של הפוליטיקאים. הוא היה דעתן: חכם, רהוט, שנון. הוא הבין ואהב פוליטיקה יותר מרוב הפוליטיקאים. בשבילי הוא היה קולה של שדרות.

     

    הוא היה ליכודניק: לא מעריץ עיוור של מנהיג אלא תומך מנומק. את עזה צריך להכות; הם לא מבינים שם שפה אחרת. לא היו בו געגועים לתקופה שבה העזתים היו מסתובבים חופשי בשדרות, גם מול החנות שלו, והשדרותים מסתובבים חופשי בעזה. הוא היה דתי שהתנגד להדתה.

     

    ששון שרה נפטר שעות לפני הופעה של נתניהו בשדרות. "דווקא בחודש הזה, חודש הבחירות, כשכולם מחכים למוצא פיך, מצאת לך זמן למות", ספד לו עמיר פרץ.

     


    פרסום ראשון: 14.03.19 , 18:30