רביעי 27 במאי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אריאלה גולדמינץ | צילום: גיל נחושתן
    24 שעות • 16.03.2019
    העיר שלי, חיפה, הרעילה אותי לאט־לאט
    אריאלה גולדמינץ לא ידעה שזמנה נקצב כשרק התחילה לכתוב את הרומן שלה: "ככל שיתיר הזמן". היא גם לא ידעה שהעלילה, שמעוגנת בחיפה ומתנהלת מתחת לענן זיהום האוויר, תהפוך להיות הסיפור שלה שמנבא את מחלתה. אבל ביום שבו קיבלה את עותקי הספר מהדפוס, התבשרה שהיא חולה בלימפומה. "סרטן מהסוג שמופיע באזור חיפה באחוזים הרבה יותר גבוהים משאר חלקי הארץ בגלל האוויר שאנחנו נושמים", היא אומרת בכאב. "יש אנשים שלוקחים את הבעיות ללב, אני לקחתי אותן לריאות"
    סמדר שיר

    רק עכשיו, חצי שנה אחרי שהוציאה לאור את "ככל שיתיר הזמן", מתפנה אריאלה גולדמינץ לראיון פנים מול פנים. "כן, העיתוי היה קצת בעייתי", היא אומרת ומעלה על שפתיה חיוך עגמומי. "הספר הזה, שעלילתו מתרחשת בחיפה, ונוגעת בין היתר בזיהום מהמפעלים, הגיע לביתי בדיוק ביום בו התבשרתי שחליתי בלימפומה, סרטן המיוחס לזיהום האוויר".

     

    כשכתבת את הספר, כבר חשת ברע?

     

    "לא. אני נוהגת לכתוב בביתי, בתוך הוואדי הירוק שליד מרכז הכרמל, ואני מתיישבת עם הגב לנוף המקסים שעלול להסיח את דעתי ולמנוע ממני להתרכז. אבל באפריל, במהלך עבודת העריכה, התחלתי להרגיש חלשה. חשבתי שזה מרוב מאמץ. אנשים חרדתיים, כמוני, תמיד מחכים לאיזושהי קטסטרופה, וכשהיא מגיעה אנחנו מתפקדים מצוין. זה מה שקרה אצלי. דווקא כשנודע לי כשאני חולה התעורר בי היצר לחיות ולשמוח. ברגעים הכי קשים, והיו לא מעט כאלה, אמרתי לעצמי שאני חייבת להבריא כדי להמשיך. הצורך הזה בוער בי מפני שהגעתי לכתיבה בגיל מבוגר".

     

    ניצלתי מצונאמי

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

     

    גולדמינץ (63) ילידת תל־אביב, גדלה בחיפה מגיל 6 ("אבי התחיל לעבוד על אוניית הנוסעים מולדת") והחלה לכתוב רק לקראת גיל 50. עד אז, כגרושה פלוס ילד (עדן, מתכנן ערים בן 30) היא עבדה כמורה לאנגלית וכמנהלת משרד בחברת היי־טק. בגיל 42 נישאה ללביא גולדמינץ, דוקטור להנדסת אלקטרוניקה ובעל עסק פרטי, שהיה אז גרוש טרי. "הכרנו בשידוך של בן משפחה שלו שהוא חבר ילדות שלי. שנינו ידענו שבזוגיות שנייה יש רק שתי אפשרויות: או שיהיה ממש טוב או שלא יהיה".

     

    ואצלכם?

     

    "בתוך החיים הנעימים קרו לנו כמה דברים גדולים מהחיים שדרשו מאיתנו להתמודד".

     

    הראשון אירע ב־11.9.01, כשהיא התלוותה לנסיעת עסקים של בעלה ולראשונה בחייה נחתה בארצות־הברית. "יצאתי לטייל ברחובות בוסטון ולא הבנתי למה הם ריקים. אחרי שעה שמתי לב שאנשים מתגודדים מול חלון ראווה עם מסכי טלוויזיה וזה נראה לי הזוי. שאלתי עוברת אורח מה קרה והיא ענתה 'מגדלי התאומים נפלו'. חשבתי שהגעתי לעיר של משוגעים, עד שלאט־לאט נפל לי האסימון. גם בבוסטון פינו את המגדלים מפני שממנה יצאו המפגעים. כשחזרנו לניו־יורק, עוד פינו את הגוויות וראינו תמונות אפוקליפטיות של שלדי המבנים על רקע השקיעה. זה לא היה אסון שנגע בנו באופן אישי, אבל מי לא זוכר היכן הוא היה כשהתאומים נפלו? התנחמתי במחשבה שאנחנו, כיהודים, מנוסים בבריחה".

     

    שלוש שנים לאחר מכן בני הזוג סיימו חופשה בת חודש בפוקט. "ביום האחרון ישבנו במלון, על שפת הבריכה, במרחק עשרים מטרים מהים. פתאום שמענו מאחורינו רעש מוזר, כמו של מכונת כביסה שעובדת על סחיטה. אחרי דקה שמעתי צעקות וראיתי את הים עולה עלינו. המוח שלי עוד לא קלט מה קרה, אבל באותו הרגע לא אמרתי לבעלי אף מילה, חשבתי רק על בני היחיד ועל כך שאני חייבת להינצל. הרגליים שלי הקימו אותי מהכיסא וגרמו לי לרוץ לכיוון המלון, אבל לא הספקתי לעשות יותר מכמה צעדים בגלל גל ענק, מלא בסחף אדמה ובוץ שהביא איתו גם בולי עץ ורהיטים ומכוניות".

     

    צעקת?

     

    "לא, זה בזבוז אנרגיה, אבל סביבי היו המון צעקות. זה היה ה־26 בדצמבר, יום אחרי כרסימס, המלון היה מלא במשפחות ואנשים צעקו את שמות ילדיהם. הייתי בטוחה שזה סוף העולם. בכל פעם שניסיתי להתקדם עלה מהים גל נוסף. בלעתי המון מים ונפצעתי מחפצים חדים עד שאיכשהו הגעתי למלון. כשעה אחרי התפרצות הצונאמי מצאתי את בעלי במרפסת. התברר שהוא לא מיהר להימלט, כמוני. הוא התעכב כמה שניות והתבונן בים עד שגל עצום הפיל אותו לבריכה, שם הוא נתלה על בול עץ ונחלץ. התארגנו לבריחה. בניגוד לניצולים האחרים לא לקחנו איתנו ציוד, רק את הבגדים שלבשנו, נעליים ודרכונים. היינו מהראשונים שנחתו בישראל. האירוע הזה לימד אותי שבכל רגע יכול לקרות כל דבר ומצד שני, למדתי שאני יכולה לסמוך על עצמי ועלינו".

     

    עבורה היה זה סימן שהגיע הזמן להגשים את החלום שקינן בה מגיל צעיר והיא נרשמה ללימודי תואר שני בספרות באוניברסיטת חיפה, במגמת כתיבה יוצרת. "עד אז, כישרון הכתיבה שלי בא לידי ביטוי רק בברכות ובהספדים כי לא היה לי ביטחון עצמי. למדתי אצל רונית מטלון ומאיר ויזלטיר ובזכותם התחלתי לכתוב סיפורים קצרים, אבל בשנת הלימודים השנייה נחת עלינו אסון נוסף. בעלי, שהיה ספורטאי, רכב על אופניים עם קבוצת הרכיבה שלו בכביש הסרגל, ביום שבת בהיר ושטוף שמש, ומכונית נכנסה בו. הוא נפצע באורח אנוש, ספג פגיעת ראש קשה והוגדר כצמח. אחרי אשפוז ברמב"ם הועבר לבית לוינשטיין למחלקת מחוסרי הכרה. שם התחלנו את הטיפוס למעלה, למודעות, להיזכרות, ללימוד דברים חדשים ומשם לחיים נורמליים. זה היה טיפוס איטי, הרבה דם ויזע ודמעות, אבל תודה לאל, בתום שיקום ממושך הוא חזר לנקודה שממנה יצא".

     

    כל אחד מהאירועים האלה יכול להוות גרעין לספר.

     

    "אף אדם לא מזמין אירועים כאלה, ואין ספק שהייתי שמחה לוותר עליהם, אבל עיבדתי אותם לאמנות. שהיתי במחוזות של הנפש שרוב בני האדם לא מבקרים בהם, אפילו לא בדמיון העשיר, והם כפו עליי לגעת בלב הפועם של החיים. בכל פעם שעמדתי מול איום קיומי נעורה בי תשוקה עזה להמשיך להתקיים. כשאני כותבת על אנשים שמתגברים על מכשולים אני לא עושה זאת מבחוץ, אלא מבפנים".

     

    החלטנו. אנחנו בורחים מכאן

     

    ערב יום הולדתה ה־60, אחרי שלמדה בסדנאות של אשכול נבו ואורית גידלי, יצא לאור ספרה הראשון, "מרוץ שליחים", שזיכה אותה בפרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם. "זה נכון שהתחלתי לכתוב בגיל מבוגר, אבל אני לא מרגישה שהשנים האלה בוזבזו לריק. את כל מטען החיים שצברתי אני מביאה לכתיבה. במהלך הטיפולים הרפואיים, כשעילעלתי בספר החדש, גיליתי שהרבה דברים הגיחו מהתת־מודע שלי ישר לדף".

     

    כשהתחילה לכתוב את "ככל שיתיר הזמן", המעוגן בחיפה ("מבחינתי, העיר חיפה היא דמות ספרותית, יש לה גוף ונשמה והיא יודעת לכאוב את ההרס שלה כאילו הייתה בשר ודם") ומתנהל מתחת לענן זיהום האוויר שמחלחל גם ליחסים שבין התושבים, לא קיננה בגולדמינץ התחושה שאולי היא מנבאת את מחלתה.

     

    "סבלתי משיעול מטריד ומקוצר נשימה", היא משחזרת, "התחילו בירורים, ולקח הרבה זמן לאבחן אותי מפני שסוג הלימפומה שבו לקיתי לא השתקף בדם וגם לא במח העצם. הוא התגלה רק בעקבות ביופסיה בריאה, ואז גם התברר שסרטן מהסוג הזה מופיע באזור חיפה באחוזים הרבה יותר גבוהים משאר חלקי הארץ בגלל האוויר שאנחנו נושמים. באוגוסט, ביום שבו הספר החדש הגיע לביתי, קיבלתי את האבחנה. היום השמח הפך ליום לא קל, אך הרופאים מיהרו להוסיף שהסרטן הספציפי הזה הוא לא מהגרועים ביותר. הציעו לי שלוש אפשרויות: לעקוב אחריו, לקבל טיפולים ובחרתי בדרך הכי רדיקלית, ניתוח לכריתת האונה ובעקבותיו כמה טיפולים ביולוגיים שאותם סיימתי ממש לאחרונה. אחרי הניתוח הרגשתי שמישהו נעץ לי סכין בגב".

     

    מי?

     

    "העיר שלי. חיפה. היא הרעילה אותי לאט־לאט. יש אנשים שלוקחים את הבעיות ללב, אני לקחתי אותן לריאות. זה מקומם מאוד לדעת שהעיר שלך, המקום שבו אנשים בונים בתים ומגדלים ילדים, הוא פצצה מתקתקת שאין לדעת במי היא תפגע. בינתיים הצליחו לסלק את מפעל האמוניה שהיווה סכנה ממשית, אבל עומדים להרחיב את שטח בתי הזיקוק ולהקים נמל דלקים חדש. גם לפני שחליתי תמכתי בתנועת הירוקים. כיום, דווקא כשאני מחלימה ומתאוששת, אני משלימה עם העובדה שאין טעם במחאות. חיפה היא לא עיר מרכזית והצעקות שבוקעות ממנה לא מגיעות לאוזניהם של מקבלי ההחלטות. אנחנו, שכבר נפגענו, שוקלים מעבר. הרי זה לא הגיוני לחיות בבית שמאיים על חייך".

     

    מה את מאחלת לעצמך, ככל שיתיר לך הזמן?

     

    "שהכתיבה תמשיך לפעום בי, שיהיו לי מקורות השראה ורצון ליצור ושיוולדו לי כבר נכדים".

     


    פרסום ראשון: 16.03.19 , 20:41
    ידיעות אחרונות