"זה לא מקצוע בשביל הכסף. יש לנו תחושת שליחות"
לרגל יום העובדים הסוציאליים הבינלאומי המתקיים היום, נחשפים נתונים מדאיגים: יותר מ־80 אחוז מהעובדים הסוציאליים חוו אלימות במהלך עבודתם, ורובם חוששים להתלונן. אז מה בכל זאת מושך אנשים לתחום? שלושה עובדים סוציאליים חושפים את הנסיבות שהובילו אותם למקצוע ואת הרצון להמשיך לעזור לאחרים למרות כל הקשיים
נפתלי יעבץ יכול היה בקלות להמשיך להיטלטל בין מוסדות לנוער בסיכון, להתגורר ברחובות, לעסוק בתיווך בעסקאות סמים ולהיכנס ולצאת מבתי כלא. בדיוק כמו המטופלים שלו. אבל הצעיר בן 31, חרדי שהתפקר וחווה בילדותו אונס ופגיעות מיניות, העדיף להפוך לעובד סוציאלי ולטפל בנוער במצוקה — העיקר שאחרים לא יחוו את מה שעבר בנעוריו. "זה הייעוד שלי", הוא אומר.
היום, במרחק שנים ארוכות מילדותו הקשה, יעבץ שלם במאת האחוזים עם תחום העיסוק שבחר. למעשה, הוא מרגיש שהתחום בחר אותו. תנאי ההעסקה העלובים במקצוע שלו, ואפילו האלימות שהוא ועמיתיו סופגים, לא מרתיעים אותו. "אני מרגיש תחושת שליחות", הוא מכריז. "אני לא חושב שסתם עברתי את מה שעברתי. ואם אפשר לבוא ולתקן, אני אסיר תודה לאלוהים כל יום מחדש על ההזדמנות הזאת. נכון, עבודה סוציאלית היא לא מקצוע בשביל לעשות כסף, אבל זאת גם לא המטרה שלי".
היום מציינים במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים 70 שנה לעבודה הסוציאלית בישראל, במסגרת יום העובדים הסוציאליים הבינלאומי המתקיים היום. לרגל ציון הדרך החגיגי הזה, ערך איגוד העובדים הסוציאליים סקר בנושא אלימות כנגד העובדים והעובדות, שתוצאותיו קצת פחות חגיגיות ואפילו מדאיגות.
מהתוצאות עולה שרוב העובדים הסוציאליים, 83 אחוז, חוו אלימות במהלך עבודתם. 60 אחוז מתוכם ספגו אלימות 2־5 פעמים, ו־23 אחוז חוו אלימות יותר מחמש פעמים. 90 אחוז חוו אלימות מילולית, 30 אחוז ספגו אלימות פיזית, ו־30 אחוז אף חוו איומים על חייהם או על חיי בני משפחותיהם. מבין אלה שחוו אלימות, רק 38 אחוז הגישו תלונה במשטרה. הרוב העדיפו לוותר על כך כתוצאה מחוסר אמון, ומחשש שהתלונה תחריף את המצב. נתון מטריד במיוחד מצביע על כך שיותר ממחצית (55 אחוז) מהעובדים הסוציאליים אינם מגישים בטוחים במקום עבודתם.
בין משפחות אומנה
לאור הנתונים הקשים האלה, נשאלת השאלה מה בכל זאת מושך אנשים לתחום העבודה הסוציאלית? המקצוע, מתברר, מלא באנשים כמו יעבץ, שהכירו בילדותם מקרוב את מערכת הרווחה, ובבגרותם הפכו לאידיאליסטים שמעוניינים לטפל באחרים ולדאוג שאיש לא יעבור את מה שהם עברו.
נפתלי יעבץ נולד למשפחה חרדית בירושלים, אחד מתשעה ילדים. תלמיד טוב שנהג להוציא את האלימות שספג בבית על ילדים אחרים. "הייתי תלמיד מאוד טוב, אבל כשהייתי קולט את החומר, הייתי מתחיל להפריע ולהתפרע", הוא מספר בכנות. "העיפו אותי מתלמוד תורה בגיל עשר וחצי והעבירו אותי לתלמוד תורה אחר. הברזתי מהלימודים כדי לצפות בטלוויזיה. כשגילו את זה, העיפו אותי גם מהתלמוד תורה הזה. בתלמוד התורה השלישי, כשהייתי בן 12 וחצי, החלטנו שלושה ילדים להפוך לחילונים".
ההחלטה הזו, מתברר, הייתה גורלית להמשך חייו של יעבץ. לימים יתברר, כי היא גם זו שסללה את הדרך לתחום העיסוק שלו. "הלכנו למשביר לצרכן לגנוב בגדים, כי לא היה לנו כסף, וכמובן שנתפסנו. הביאו אותנו לתחנת המשטרה, וכשהורים שלנו הגיעו, לקחו אותנו לתלמוד תורה והתכנסו להעביר אותנו לשירות העסקנות. במגזר החרדי העסקנים הם המקבילים לעובדים הסוציאליים והם ממונים על ידי הרב. אין להם כמובן שום הסמכה טיפולית. העסקן החליט שצריך להוציא אותי מהבית למשפחת אומנה, לא של משרד הרווחה, אלא של העסקנים".
וכך, מגיל 12 עד 14 וחצי, היטלטל יעבץ בין חמש משפחות אומנה. בגיל 13 וחצי הועבר לחסותו של גבר רווק בן 32. "במשך השבועיים ומשהו שגרתי אצלו הוא התעלל בי מינית, ביצע בי מעשים מגונים ומעשי סדום", הוא משחזר בצער. "רציתי להתלונן במשטרה על הפגיעה המינית, אבל ההורים שלי והעסקן אמרו שאני לא יכול לספר על המקרה והעבירו אותי לישיבה במנצ'סטר שבאנגליה. הם קיוו שהמרחק יעשה את שלו".
אבל בזאת לא תמו תלאותיו של הצעיר האידיאליסט. כשמלאו ליעבץ 15 וחצי, אחרי שנה בישיבה ובטיפול פסיכולוגי, הוא חזר לארץ והגיש תלונה במשטרה. במקביל גזר את פיאותיו. "כשההורים שלי ראו אותי בבגדים חילוניים, הם הודיעו לי שאמצא לי מקום אחר לגור בו", הוא מספר. "עברתי להתגורר ברחובות ירושלים. הייתי תקופה קצרה בקורת גג של חסות הנוער, פנימייה למי שאין לו היכן לגור, ובסוף חזרתי לרחוב".
נסיבות חייו הקשות של יעבץ לא שיתקו אותו אלא להיפך. כשמלאו לו 16, הוביל קבוצה של 350 ילדי רחוב למחאה על היחס של שירותי הרווחה אליהם. "במשך חצי שנה ערכנו הפגנות, הקמנו אוהל מחאה בשלג וכתבנו מודלים מפורטים לטיפול בנוער רחוב", הוא מספר. "את המודלים הצענו למשרד הרווחה ולעיריית ירושלים, אבל מי מקשיב לילדים בני 15 ו־16. אחרי שהמאבק הסתיים התעסקתי בהישרדות היומיומית שלי — למצוא מקום לישון בבניין נטוש, לאסוף כסף בשביל לאכול, לקבץ נדבות ולתווך ולמכור מריחואנה כדי להתפרנס".
בגיל 17 וחצי נעצר יעבץ על 14 תיקים של שימוש בסמים, סחר בסמים ותיווך, ונשלח לקהילות טיפוליות של חסות הנוער. גם שם הוא לא שרד יותר מדי זמן, ואחרי תקופת מעצר נוספת של כמה חודשים, קיבל הזדמנות נוספת להשתקם בקהילה. אחרי לימודים ובגרויות הגיע לשדרות, ועם סיום הבגרויות החל ללמוד עבודה סוציאלית במכללת ספיר. "בסוף השנה הראשונה המנהלת אמרה לי שאוכל לקבל תואר אבל לא אוכל לקבל רישיון של עובד סוציאלי, שכן משרד הרווחה נותן אותו רק למי שאין לו רישום פלילי. לא ויתרתי. אספתי מכתבי המלצה ושיגרת אותם לנשיא שמעון פרס, שנתן לי חנינה ומחק לי את כל הרישומים הפליליים. ב־2014 סיימתי בהצטיינות את התואר וקיבלתי רישיון לעסוק במקצוע".
ההיתקלות עם נוער בסיכון לא מרתיעה לפעמים?
"אלה המקרים הכי מאתגרים. אנחנו מטפלים בקצה הרצף — בילדות בנות 12־13 שמנוצלות בזנות, בילדים קטנים שמשמשים כבלדרים לסוחרי סמים, ובמקרים של אלימות ופגיעות ומיניות. הסיפור שלי הוא אולי מאוד מרגש, אבל צריך לזכור שהרבה מהחברים שהיו איתי ברחוב כבר לא איתנו, או נמצאים בכלא. השאיפה שלי היא שהסיפורים כמו שלי יהפכו לסטנדרט ולא למקרים חריגים".
כביסה מלוכלכת
גם בת־שבע שיינה מבני־ברק, עובדת סוציאלית במגזר החרדי, לא נרתעת מהקשיים שבהם היא נתקלת לא פעם בעבודתה, במיוחד בנושא הפגיעות המיניות בחברה החרדית. בארבעים שנות עבודתה כעובדת סוציאלית היא הקימה בבני־ברק את המרכז לילד ולמשפחה. אבל גולת הכותרת של פעילותה היא כאמור עשייתה בתחום הטיפול בפגיעות המיניות. "בתחילת דרכי המקצועית עסקתי בהוראת מבוגרים ונוער, אבל כל חיי רציתי להיות עובדת סוציאלית למרות שאף פעם לא פגשתי עובדת סוציאלית ולא קראתי עליה", היא אומרת. "חיפשתי הזדמנות ללמוד עבודה סוציאלית עם העקרונות שלי ולא ללכת לאוניברסיטה. מצאתי את המכון להכשרת עובדים סוציאליים של משרד הסעד. קיבלו אותי שם באופן חריג משום שלא עבדתי אז בפועל. כמובן שזה היה בהתייעצות עם רבנים.
"היו לי ויש לי מספר עקרונות. הראשון שבהם הוא שאני קודם אישה חרדית ורק אחר כך עובדת סוציאלית. עיקרון אחר הוא הרצון שלי לעבוד עם האוכלוסייה החרדית, כיוון שהיו כל כך מעט עובדים סוציאליים חרדים. ההבנה שלי היא שהעובדים הלא חרדים לא מבינים ולא מכירים את המגזר החרדי וממילא המגזר החרדי לא פונה לשירותי הרווחה. כל מי שפונה אליי אני עונה לו, ולא חשוב אם זה ברחוב, בבית או במשרד. הרצון העז שלי היה לעזור לאנשים במצוקות שלהם ולחפש פתרונות יצירתיים לא מקובלים שלא תמיד הולכים ביד עם ביד עם הרשויות".
העובדה שאת מטפלת בפגיעות מיניות בחברה החרדית בטח לא עושה לך את החיים לקלים.
"גם לאוכלוסייה החרדית יש את כל הדפקטים שיש לאוכלוסיית אחרות. גם החרדים הם בני אדם עם יצר טוב ויצר רע, אלא שהם רגילים להתגבר מגיל צעיר על היצר. אמרו לי לא פעם למשל שאני מגזימה, מדמיינת וממציאה דברים. האמת, גם כשאני התחלתי לעסוק בתחום הפגיעות המיניות, לא האמנתי שזה קיים בציבור שלנו. פעם אפילו ניסו לפטר אותי מעבודתי על ידי לחצים שהפעילו כל מיני גורמים משמעותיים בקהילה. הם טענו שאני לא רק מדמיינת דברים אלא גם מוציאה את הכביסה המלוכלכת החוצה, ואת זה אסור לעשות".
ומה גרם לך להמשיך ולהילחם כדי לשנות את היחס לנושא?
"גדלתי בבית שבו לימדו אותי להישאר בנאדם בכל מצב, ושאם אני מאמינה במשהו באמת ובתמים, לא להיכנע לשום קושי. אני פשוט צריכה להמשיך לחתור למטרה ולשלם את המחיר. היו לי גם הרבה תומכים שעזרו לי — רוחנית ונפשית. המטרה שלי היא למנוע מקרים נוספים של פגיעה מינית וליצור מודעות לנושא. מאחר והקהילה שלנו לא חשופה לאמצעי תקשורת היא גם לא יודעת מה קורה ואיך להיזהר. אני לא מצטערת ולו לרגע אחד על כל מה שספגתי. ואני חושבת שברוך השם יש היום בציבור החרדי הרבה יותאר מודעות והבנה לנזק שנגרם".
"עבודת קודש"
שיפא אלהוזייל אלסאנע (52), מנהלת שירות הרווחה ביישוב הבדואי לקיה, הבינה כבר מהרגע הראשון שבו בחרה ללמוד עבודה סוציאלית, שפשוט זה לא יהיה. "אני הבדואית הראשונה שהלכה ללמוד באוניברסיטה", היא מתגאה. "מאז שהייתי קטנה אהבתי לעזור ולסייע, וראיתי בעצמי אדם שיחולל שינוי בחברה הבדואית, במיוחד בתחום מעמד הנשים. עד אז אף אישה בדואית לא נכנסה לאוניברסיטה, לכל היותר למכללות. אחרי ששכנעתי את ההורים שיאפשרו לי ללמוד עבודה סוציאלית, הצלחתי לפרוץ את הדרך בפני צעירות בדואיות אחרות".
באילו קשיים את נתקלת?
"אני צריכה לנפץ הרבה מוסכמות חברתיות ולפעמים ללכת נגד הזרם. עבודה סוציאלית במדינת ישראל היא מתודה מערבית והחוקים שלה מתנגשת ברוב המקרים עם הקודים התרבותיים והחוקים הבדואים. ההתערבות שלנו בטיפול במקרים בתוך הקהילה מביאה להתנגשות עם המוסכמות החברתיות הקיימות. בהרבה מקרים אנשים משמיצים אותנו, לא מאפשרים לנו כניסה לתוך המשפחות, נוהגים בנו באלימות, מילולית וגם פיזית".
אבל שיפא, 33 שנה במקצוע, לא נותנת לקשיים האלה לעצור אותה. "למרות האלימות, הקהילה הבדואית היא קהילה עם כבוד. ברוב המקרים מגיעים בסוף לסולחה. בדרך כלל אנשים מתפרצים מתוך מצוקה וחוסר אונים. עם זאת, אני לא נותנת בשום פנים ואופן שום לגיטימציה לאלימות נגד העובדים הסוציאליים. העובדים הסוציאליים הם לא שק האיגרוף של אף אחד. אלה אנשי מקצוע שעושים עבודת קודש בתנאים לא תנאים, ונשארים במערכת הרווחה בגלל האמונה בכוחו של האחר והאמונה בשינוי".•

