"הוכחתי לכל האנשים שזילזלו בי שאני יכול להיות חייל"

השטיח האדום ממתין להם. ההורים הגאים עומדים לצידם נרגשים. צלילי מארש צה"ל בוקעים מהחצוצרה. "הוא מגיע אלינו היישר מירושלים, והחליט לשבור את הסטיגמה", קורא הכרוז לליאל קצב, שזוכה על השטיח האדום לחיבוק ארוך וחם מאמו. "עוד חייל מיוחד, היישר מבאר יעקב, יש לו הומור מיוחד, קבלו את רועי קאופמן", מכריז הכרוז, ורועי פוסע גאה על השטיח לעבר הבמה. "הלוחם המיוחד מקריית־אונו הוכיח לכולם שהשמיים הם הגבול", קורא הכרוז לשחק שריקי, ומזמין את לירון נתן, "הלוחמת הבאה, הוונדר וומן האמיתית של צה"ל", לטפס לבמה. ארבעת החיילים החדשים שהתגייסו אתמול לחיל האוויר עומדים נרגשים על הבמה, אוחזים בתעודות החוגר כמו באוצר יקר. אי אפשר לעצור את הדמעות ואת ההתרגשות על הבמה ואצל ההורים הגאים.

הגיוס של ארבעת הצעירים הוא עבורם סוג של הגשמת חלום שנראה עד לא מזמן בלתי אפשרי. כל אחד מהם זוכר את הרגע המתסכל שבו קיבל את הפטור משירות צבאי ואת האכזבה הגדולה שהתלוותה לכך. לא פחות מזה הם זוכרים את הרצון להוכיח לעצמם ולעולם שהם מסוגלים, כמו כולם. במשך כשנה שירתו ארבעתם בהתנדבות בחיל האוויר, התעקשו להתגייס, ומהיום הם חיילים לכל דבר. "נרדמתי רק באחת בלילה", אומר ליאל קצב בהתרגשות. "לפני שנתיים אמרו לי בלשכה שאני לא יכול להתגייס. אז הצבתי לעצמי מטרה, להוכיח לכולם שגם אני יכול. ואני מאוד גאה בעצמי". לא רק ליאל וחבריו גאים בניצחון שלהם — גם עמותת "יד לילד המיוחד" ופרויקט הדגל שלה "גדולים במדים", שבזכותם מתאפשר גיוס החיילים המיוחדים לחיל האוויר.

"בלגן בראש"

שחק שריקי (18), שנמצא על הרצף האוטיסטי, מוציא אחת לכמה דקות מכיסו את פנקס החוגר ומתבונן בו בגאווה. "תמיד הרגשתי באופן לא מילולי שמסתכלים עליי אחרת", הוא אומר. "היו שהתרחקו ממני. לא ידעתי איך להגיב. היום הם לא יכולים להגיד שום דבר, אני חייל כמו כל השכבה שלי. יש לי חוגר. זה כבוד גדול להראות לכל השכבה שלי, לכל האנשים שזילזלו בי, שהכל אפשרי".

עד לאחרונה התנדב שריקי במשך כשנה בגף רכב בפלמחים. "תמיד רציתי להתגייס", הוא אומר. "יש לי קושי בקריאת סיטואציות חברתיות. אם למשל יהיה משהו חברתי שיהיה לי קשה להבין — זה ייצור אצלי סוג של בלבול ותסכול. אם קורה משהו שאני לא מבין, זה יוצר לי בלגן בראש. זה לא פשוט".

מתי הרגשת בזה לראשונה?

"בגיל צעיר לא הרגשתי שונה. רק מגיל החטיבה. אמנם אובחנתי בגיל שש, אבל ידעתי על האבחנה רק בגיל מאוחר. כשסיפרו לי, לא קיבלתי את זה. אבל מרגע שקיבלתי, לא הייתי מוכן לתת לזה להכניע אותי. רציתי להיפטר מהסטיגמה שיצרו עליי במהלך השנים. כשהגיע הזמן להתגייס, החלטתי לעשות משהו משמעותי בחיים. מרגע שקיבלתי את הפטור בגיל 17 זה החלום שלי — להתגייס, להיות חייל כמו כולם, ועכשיו אני כמו כולם".

ליאל קצב בן 21 מירושלים נולד כפג עם חך ושפה שסועה. "מרגע שליאל יצא מהפגייה הוא עבר ניתוחים להשלמת השפה והחך", מספרת אמו רותי. "הוא עבר הרבה מאוד ניתוחים בחייו ומאוד התחשל. יש לו בעיות גמגום וקושי רגשי שקשור לדימוי העצמי שלו. הוא התפתח מאוחר מבני גילו, ותמיד נראה קטן ושונה. בתיכון הוא התחיל להרגיש את ההבדל מול החברים הגדולים והבוגרים יותר, ועבר המון חרמות. רק כשעבר לבית ספר לחינוך מיוחד, שמקבל את כולם כשווים בין שווים, הוא פרח. מבחינה שכלית הוא היה יותר מאחרים. הוא מיד מצא חברים, נבחר למועצת התלמידים והתנדב. הוא נלחם להתגייס".

ליאל, כמו שלושת חבריו שהתגייסו אתמול, שירת בהתנדבות בבסיס חיל האוויר בפלמחים. "הוא עובד במחסן, יש לו מפקד מדהים וכל מה שהוא מבקש זה שפשוט יתייחסו אליו כאל רגיל".

"החלטתי לא להיכנע". ליאל קצב | צילום: צביקה טישלר

"רגע מצמרר"

בחמש השנים האחרונות גייסה עמותת "יד לילד המיוחד" 91 חיילים וחיילות, והיא מלווה 540 מתנדבים שלא גויסו אבל שירתו ומשרתים על מדים כחיילים לכל דבר. "זה היום המרגש ביותר בחיי", אמר בהתרגשות יו"ר העמותה, האלוף במיל' גבי אופיר. "כאלוף בצה"ל, במשך 33 שנות שירות, גייסתי מאות אלפים. היום אנחנו מגייסים ארבעה חיילים מתוכנית גדולים במדים. עשיתם את הבלתי אפשרי. אנחנו מודים לכם בשם צה"ל ובשמי".

מנכ"ל העמותה, הרב מנדי בליניצקי, איחל מזל טוב להורים ולמתגייסים. "זה רגע מצמרר ומרגש לראות את המלאכים שלנו כאן איתנו, מתרגשים בהגשמת החלום. בלי רועי, ליאל, לירון ושחק צבא ישראל לא יוכל לנצח. יחד איתם ננצח את ההמן של הדור שלנו".

את החיילים הנרגשים בירך על הבמה גם מנהל ומייסד "גדולים במדים", סא"ל במיל' אריאל אלמוג. "חובתנו לשמוח בפורים, והיום זו שמחה כפולה, כשאנחנו מגייסים את החיילים שלנו", אמר ואיחל להם: "שתמיד תהיו בחזית הטוב. תסיימו את השירות, תשתלבו בתעסוקה, בלימודים ותהיו אזרחים אפילו יותר טובים מכל אחד אחר".

את החיילים בירך גם נשיא "גדולים במדים", יו"ר אפקון, ישראל רייף. סא"ל מלי אברונל, ראש מדור מתנדבים בחיל הלוגיסטיקה, הייתה גאה לא פחות. "אין ספק שצה"ל הוא הצבא היחיד בעולם שמשלב צעירים עם מוגבלויות במגוון תפקידים ונותן להם הזדמנות שווה להוכיח את עצמם", אמרה.

"חשבו שלא אשאר בחיים"

עוד אחת שהגשימה חלום היא לירון נתן (24), שחיכתה הרבה שנים לרגע הזה. "לא האמנתי שאתגייס, אבל מרגע ששמעתי על הפרויקט הזה, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות", היא מספרת. כבר שנה שלירון מתנדבת בחיל האוויר, ואתמול התגייסה כחיילת מן המניין. "אני עובדת במחסן בפלמחים, ועושה כל מה שהמפקדת שלי מבקשת ממני. אני יד עזר לכל דבר וטוב לי", מספרת לירון, שלקתה בווירוס שפגע במוחה כשהייתה בת שבע וחצי.

"אני לא נשברת". לירון נתן | צילום: צביקה טישלר

"אני זוכרת שבוקר אחד התחלתי לגרור את הרגל, התחלתי לעבור בין בתי חולים ואשפוזים, היו לי חיים לא קלים, עברתי ניתוחים במוח, ביד וברגל", היא מספרת, ואמה מבהירה שנאלצה לעבור כריתה של חלק משמעותי מהאונה הימנית שלה. "אני זוכרת טיפולים לא קלים. אחרי הניתוח בראש הרופאים אמרו להורים שלי שלא בטוח שאשאר בחיים ולא בטוח שאצליח ללכת, אבל מרוב שיש לי כוח רצון ממש חזק, אני חיה והולכת ולא יושבת בכיסא גלגלים. אני זוכרת שהייתי מגיעה לבית הספר עם אינפוזיה, והייתי גיבורה. אני עדיין גיבורה. אני לא נשברת, לא מרימה ידיים ועושה הכל לבד עם כל החולשה שיש לי בצד שמאל. אני עצמאית לגמרי".

"לירון הייתה ילדה רגילה ובריאה לחלוטין", מספרת אמה אילנית. "היא חטפה וירוס שהתיישב על המוח בלי שום התרעה מוקדמת. לפני כן הייתה בחוג התעמלות קרקע ורקדה ג'אז. היא ילדה יפהפייה עם חוכמת חיים ואינטליגנציה רגשית מפותחת. אשת צדק מובילה. לא מוותרת לעצמה ולא מרחמת על עצמה. יש לה כוח פנימי מדהים וזה מה שמוקרן החוצה".

לירון סובלת מפגיעה קוגניטיבית ומחולשה בפלג הגוף השמאלי, ופגיעה בשדה הראייה בשתי עיניה. "התהליך שלירון עברה מאוד גדול", מוסיפה האם. "גם אנחנו, המשפחה, עברנו תהליך מיוחד. קשה כפליים לשחרר ילד עם צרכים מיוחדים. זאת תקופה מאוד קשה לאמא ואבא שהבית מתרוקן. יש המון חששות, וכשזה קורה בפועל זה מתעצם. לא ידעתי בעצם כמה גוננתי עליה כשהיא הייתה בבית, ולא הכנתי אותה לעולם שבחוץ. 'גדולים במדים' עושים את זה בצורה מאוד אחראית ומקצועית. הם מלווים לא רק את הילדה, אלא את כל המשפחה".

חשבת אי פעם שלירון תתגייס?

"לא. היא התנדבה לשירות לאומי, אבל זה הבדל של שמיים וארץ בין השירות הלאומי לחוכמת החיים שהיא רכשה בשנה שבה היא מתנדבת בצה"ל. היא למדה לחיות בעצמאות, לחשוב לבד. אין הורה לילד עם צרכים מיוחדים שלא חושש מה יקרה יום אחרי שהוא ילך לעולמו. גם אני חוששת מי ידאג לילדה שלי כמו שאני דואגת לה. 'גדולים במדים' נתנו לי המון רוגע נפשי לראות אותה מתמודדת עם הקשיים של החיים האמיתיים".

"הפכתי פתאום לעצמאי". רועי קאופמן | צילום: צביקה טישלר

רועי קאופמן בן ה־22 סובל מ"תסמונת VCF — חך, לב, פנים". "כרומוזום מספר 22 לא תקין אצלו", מסבירה אמו דבי. "עד לפני שנה הוא למד בחינוך המיוחד, ואז החליט להתנדב לצה"ל". רועי הצטרף לפרויקט גדולים במדים שמשלב התנדבות בצבא עם מגורים. "יחד אנחנו מגשימים חלום עם עמותת יד לילד המיוחד", מוסיפה האם. "הוא גר בווילה מאוד יפה יחד עם דיירים נוספים. בבוקר הם הולכים לבסיס ואחר הצהריים חוזרים לפעילויות נוספות. מלמדים אותם להיות הכי עצמאיים וקרובים לנורמה שאפשר. מלמדים אותם לערוך קניות, לשלם בצ'ק, להפעיל מכונת כביסה, ולבשל לעצמם. מאז שרועי בפרויקט הוא עצמאי, יש לו זוגיות, הוא יודע לכבד את האחר, ומזהה את הקודים החברתיים. אין מאושרת ממני".