שריפה, אחים
ישראל בוערת משנאה. אנחנו יודעים מי מבעיר אותה, אבל זה לא עוזר לנו אנחנו שונאים אישית ברמה חדשה
יאללה מכות.
נכון? שום דבר פחות מזה. שום דבר שהוא סוג של דיון, דיבור, ניסיון לשכנע, להעמיד טיעון, לנצח עניינית. לא; אנחנו בשלב המכות עכשיו. תשומת הלב שלנו כבר לא יכולה לעצור על פחות, או יותר, מזה.
בתחילת השבוע גיא פינס הלך מכות עם עמית סגל בטוויטר, וכתב לו משהו כמו "יאללה, בוא תעשה עליי סיבוב". לא ביררתי על מה מדובר ומי משך למי בצמה קודם, כי בדיוק הייתי עסוק בלנסות להבין מה יש ליאיר נתניהו נגד מירי מסיקה שהוא קורא ל"כל ימני וימנית" להחרים אותה.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
אבל גם את זה לא הספקתי להבין עד הסוף (לעולם לא אבין עד הסוף את נתניהו ג'וניור, כי למה לי, בשביל זה יש אנשי מקצוע), ובדיוק נכנסה לי מירי רגב דחופה כלוויה באמצע היום, עם "גנץ ולפיד יובילו אותנו לעוד פיגועים כאלה". נדמה לי שהיא התכוונה לפיגוע באריאל, אבל ייתכן שהיא התכוונה לפיגוע שבעצם ההתבטאות הזאת, פחות משעה אחרי פיגוע דמים טרגי.
אה, ואיילת שקד הלכה מכות עם בית המשפט שהיא עצמה מינתה, ונפתלי בנט הלך מכות עם השופטים וטען שהפיגוע באריאל אירע בגלל "משפטיזציה". כן, זאת הסיבה.
ויהי ערב, ויהי בוקר, יום ראשון.
כולה יום ראשון. כל זה קרה ביום וחצי, והשבוע בקושי התחיל.
תכירו, ישראל 2019: המקום שנראה כמו המסבאה ההיא באינספור מערבונים, שבה - אחרי שמישהו הביא למישהו אגרוף - כולם מזנקים ממקומותיהם והולכים מכות עם כולם, כל הזמן, בלי הפסקה, לא משנה מי התחיל, מה הסיבה, מה רוצים. העיקר לפרוק זעם ולהוריד למישהו כיסא בראש.
שתי דקות קודם - מי עוד זוכר - נתניהו הלך מכות עם רותם סלע, יעל אבקסיס הלכה מכות עם ימנים שלטענתה לא מזוהים אצלה עם "אנושיות", אושרת קוטלר הלכה מכות עם חיילים בשטחים, ובסוף השבוע - הזמן הזה שבו אלוהים עצמו ביקש שנשתדל להיות קצת בשקט - התחולל קרב המתחת־לחגורה הרגיל בין אופירה וברקו לרהב וגל. והזוכה בגביע מלך הרפש לשבוע הזה הוא רוני מאנה, שטען אצל אופירה וברקו שמשפחת נתניהו הם "גזענים וקמצנים חולניים", ואז עבר להגיד עליהם דברים לא אמיתיים.
כי זה המקום שאליו הגענו: מלחמת כל־בכל. כל הזמן.
אולי נדמה לכם שזה עדיין "ויכוח" או "דיון" או "ניסיונות שכנוע" או "בחירות - נו, ככה זה לפני בחירות", אבל זה לא שום דבר מכל אלה, וזה כבר מזמן לא דומה לשום דבר שהכרנו, בטח לא ברמת הווליום, האלימות והתכיפות. זה סף חדש של מלחמת נהמות והסתות, שבה אתם מוזמנים להמר מי ייצא על מי - קחו כל שני שמות משני צידי איזשהו מתרס ויש סיכוי לא רע שהמציאות כבר תהנדס לכם את זה. מי נותן לי גל גדות נגד נתניהו? מי נותן סמוטריץ' נגד אסתר חיות? מי נותן מעצב השיער נגד שרה? יש הכל. לא טוב? מעדיפים את קרן פלס נגד יאיר? ניר ברעם נגד רון מיברג? קיבלתם.
מדי בוקר אני מתעורר לשחר של יום מכות חדש, ומאפשר לרשתות החברתיות להביא אליי למיטה סלסילה ובה קרואסון שקרים, מאפים (רבע אפויים) של עלילות שווא, רסק השמצות, מיץ גזל וטלפון שהאיראנים - או מישהו במטה בחירות כלשהו - טיפלו בו.
פעם עוד ניסיתי להאמין לכל זה ולשכנע את עצמי שמדובר בדיון משמעותי. "יש פה מאבק ממשי על פניה ועתידה של המדינה ועל איך המקום הזה הולך להיראות", הייתי מדקלם לאנשים שניסו לשאול אותי למה להתבטא בתקיפות, לכתוב בתוקפנות, לקחת עמדה חד־משמעית, פסקנית ועוינת.
אבל עכשיו? עכשיו אני יודע שכבר מזמן לא מדובר בשום דיון; עכשיו מדובר בלחיצה אוטומטית על הכפתורים שמפעיל כל ישראלי בהתאם לעמדותיו. עכשיו מדובר בהצתתם של ציבורים שלמים למטרות רווח פוליטי מיידי. עכשיו מדובר בליבוי שנאה לצורך ייצור עוד שנאה. מי המצית הראשי? נדמה לי שאנחנו יודעים. מה עושים עם מציתים? מנסים לעצור אותם לפני שיציתו יער נוסף.
אבל השבוע, כשאני יושב ברכבת ליד אדם מבוגר וחובש כיפה שמעביר 45 דקות רצופות בגלילת פיד פייסבוק של שנאת ומשטמת שמאל, "אוהבים את נתניהו" ומאות סוגים של שטיפת מוח ימנית אלימה, בעוד אני עצמי גולל פיד שנראה כתמונת מראה משמאל של הדבר הזה, אתם כבר לא מסתכלים על שום דבר שהוא בגדר "שיח" או "דיון". הוא ואני אפילו לא ננסה להחליף מילה - כל אחד מאיתנו תוקע את הראש בתוך תא ההדהוד הפרטי שלו. ואתם מסתכלים על מדינה שלמה שחיה עכשיו על דלק מועשר של שנאה.
זו הפרקטיקה של נתניהו המאוחר - השמצה, פילוג והסתה כחומר הבערה הבסיסי של כהונתו - שהצליחה לחלחל אל כולנו. אנחנו שונאים על בסיס יומי עכשיו. משהו בנו השתנה.
הנה, רק בחודש האחרון הצלחתי - לתדהמתי, כי לא הכרתי את עצמי ככזה - להגיע לצעקות בווליום שהפחיד את הילדים עם קרוב משפחה שחתך ימינה, וגם תבעתי ממנו לצאת לי מהבית. הייתי רציני. ומגוחך.
בשבוע שעבר הצלחתי לסיים חברוּת וקולגיאליות עם עיתונאית מהצד הימני של המתרס, אחרי שיצאה נגד רותם סלע ואני יצאתי מדעתי על שאנשים אינטליגנטיים לא מוכנים להבין שבאמת גם ערבים הם בני אדם. "אני לא צריך אתכם בחיים שלי", בישרתי לה. הרגש היה הדדי. נפרדנו טראח.
אני משוכנע שריבים כאלה מתחוללים מדי יום בכל מקום בישראל - שריפות מקומיות ונקודתיות שמתפרצות כגיץ של השריפה הגדולה, מכלה הכל, שנתניהו דואג לשמר.
לכן אני מעריך את בחירתה של "כחול לבן" - מפלגה שאני לא בהכרח מזדהה עם עמדותיה - שלא להיגרר לתוך שדות האש וההסתה, ולנסות לייצר איזו ממלכתיות ומתינות - לפחות ברמת ההתבטאויות - מהסוג שידענו לקיים בעידן שלפני נתניהו.
זה, כמובן, הולך להרוג אותם, כי נדמה ששקט, ענייניות או דיון ממשי (מהסוג שמפלגת העבודה מנסה עכשיו לייצר), איבדו רלוונטיות לחלוטין. או שאתה מסית, צורח, משקר ומתקרבן, או שלא סופרים אותך. הדבר היחיד שגורם לישראלים לתקתק כיום הוא השבר הגדול; הימני־שמאלני, הערבי־יהודי, הדתי־חילוני. ונדמה שקווי השבר חותכים לאורך ולרוחב כל מפת הישראליות, והם נוכחים ודומיננטיים בהרבה מהחלקים האחידים והבלתי סדוקים במפה, ויש כבר מי שמדברים ברצינות על מלחמת אחים מהזן היוגוסלבי.
זה לא מוכרח לקרות, גם כשהיער כולו כבר עולה באש. השאלה היא אם ב־9 באפריל אנחנו עוצרים את המציתים ומתחילים לכבות אותה, או ממשיכים לבעור.
לפנייה לכתב/ת 
