בבחירות הקרובות אצביע לימין החדש בגלל אבא שלי. אבל לפני שאסביר זאת, ברשותכם, אומר משהו עקרוני ביחס לבחירות הקרובות, משהו שהמפלגות והתקשורת מנסות להצניע, משיקולי רייטינג ועניין: הבחירות הקרובות הן הבחירות הכי לא גורליות שהיו למדינת ישראל בעשרות השנים האחרונות. ההבדלים בין שתי המפלגות הגדולות, הליכוד וכחול לבן, אינם גדולים, ועתידו של נתניהו ממילא יוכרע בתוך כמה חודשים בשדה המשפטי, כך שישראל תיכנס לעידן פוסט־נתניהו בלי קשר לתוצאות הבחירות.
אבל אף שהבחירות עצמן לא באמת גורליות, לצד הבחירות הללו מתקיים מאבק נוסף על עתידו של הציבור הדתי־לאומי, והמאבק הזה, לכל מי ששייך לציבור הזה והגיע ממנו, חייב להיות חשוב ביותר.
נאמר זאת כך: לדרבי חוקים משלו, והבחירות הללו עבורי הן קודם כל דרבי סוער וחשוב. מדובר במאבק על הכיוון שאליו הציבור הדתי־לאומי ילך: מהצד האחד ניצבים סמוטריץ’ ובן גביר; ומהצד השני בנט ושקד. מהצד האחד יש רשימה חרד״לית שרואה את המציאות הישראלית בעיקר דרך הקרוואן הבודד, ומהצד השני, ניסיון כן ואמיתי לפתוח את השורות ולומר משהו ערכי על היכולת של אלונה ברקת לשבת עם מתן כהנא באותה מפלגה, כי אנשים אחים אנחנו. מדובר בדרבי סוער בין התבדלות לפתיחות, ובעיניי גם בין עבר לעתיד.
בפרקי אבות מציעים חכמנו לכל אדם שיעשה לו רב ויקנה לו חבר. אבא שלי הגיע מישיבת מרכז הרב לרמת הגולן ומהר מאוד הבין שכדי להיות רב קהילה של יהודים טובים שרובם עובדי אדמה, וכדי לשמש כרב בגולן ולהיות כתובת גם לתושבי הרמה שרובם אינם דתיים - עליו להיות עבורם קודם כל חבר. אבא ביקש שיקראו לו בשמו הפרטי, יחזקאל. הוא היה רב מוסמך והיה לו ידע מופלג באמת בהלכה, אבל הוא הבין שכדי להגיע אל ליבם של התושבים הוא צריך להיות ולהרגיש אחד מהם. מסיבה זו, למרות שהיה רב היישוב, הוא לקח חלק בעבודת המשק ובתורניות שהיו בלולים ובקטיף, ומעולם לא הסכים לקבל פטור משמירה. כאשר שאל אותו פעם אברך מדוע אינו מודיע בשיעור ההלכה השבועי שאסור לצפות במוצ"ש בתוכנית ״משחק השבת״ (זו הרי תוכנית שמצולמת במגרשי הכדורגל בשבת, והצופה בה נהנה מחילול שבת), הוא הזכיר לו כי ״מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים״ וכי אין לגזור על הציבור גזרה שלא יוכל לעמוד בה. הוא גם עשה הבחנה מתוחכמת ויצר מעין דירוג בין דוכני מזון על שפת הכנרת שמוכרים אוכל שאינו כשר, לבין כאלה שהאוכל שהם מגישים כשר, אבל אין להם תעודה פורמלית, כי הם פתוחים בשבת. הוא עשה זאת כדי לאפשר לאנשים מסורתיים שרוצים לבוא בשבת לכנרת, לאכול בכל זאת מזון כשר. אבא שירטט בכך קו חשוב: בכל הקשור ליהדות, אין היגיון ללכת בגישה של הכל או לא כלום, ואין טעם להיכנס למחוזות של עימות, כאשר ניתן לבוא באהבה. או כדברי הרב קוק: ״הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק״.
במובנים רבים אבא המציא את רבנות צֹהר בטרם נוסדה. הוא, למשל, היה מחתן זוגות חילוניים מהגולן ולא הסכים מעולם לקבל מהם אגורה. אני זוכר את הזוגות מגיעים לביתנו ללמוד ולהקשיב בחפץ לב, ואני יודע איזה זיכרון מתוק היה להם מהמפגש הזה עם יהדות מכבדת ומלכדת.
לא כל תלמידי הרב קוק נהגו כאבי. יש מי שנשאר בעולם התורה ולא הגיע לפגוש את החיים עצמם ולכן נגרר לעיתים לקיצוניות. אני זוכר רגע (נדיר, כי אבא לא היה איש מדון), שאבא שלי אמר על רב כלשהו שדיבר ברדיו על ״כלל ישראל״, שכדאי שאותו רב יברר קודם איך קוראים לשכנים בבניין שהוא גר בו, בטרם הוא מדבר על כלל ישראל. אני זוכר גם כמה אבא סלד משאלות הלכתיות שנועדו לתכך. פעם הגיע איזה בחור ישיבה לשאול כיצד יישב בשולחן שבת אצל כלתו הטרייה, שהרי יש לה רק אחיות והוא ייאלץ לשמוע שירת נשים. אבי אמר לו שזו שאלה קשה מדי עבורו, והציע שילך ישאל רב אחר, ובעצם ניסה לומר לו: מה אתה רוצה מחיי? אתה רוצה להשתיק את אחיותיה של כלתך? זה הגיוני בכלל?
וכשאבי גבאי העלה לפייסבוק לפני כמה חודשים תמונה יפה ומרגשת של חנוכייה שכל נרותיה דולקים בנר ראשון של חנוכה, ובצלאל סמוטריץ’ כתב לו בלעג שביום הראשון לא מדליקים שמונה נרות אלא רק אחד, ברגע הספציפי הזה של ההתנשאות הדוחה הזו, נזכרתי בכל מה שאבא נלחם בו: בחרד"לות היהירה, במחשבה שאתה טוב מאחרים ושרק לך יש את התשובות. אני זוכר איזה כבוד אבא נתן לכל יהודי, איך קיבל במאור פנים כל אדם, קרוב ורחוק, ואני חושב כמה זה רחוק ממפלגתם של סמוטריץ’ ובן גביר, המייצגת איזו תפיסה אדנותית של חבורה המשוכנעת כי אין עוד מלבדה.
היה פעם פרשן בעיתון "הצופה" שבמשך ארבעים שנה כתב מאמר שבועי שנפתח במשפט: הציונות הדתית ניצבת כעת על פרשת דרכים. ובכן, כעת זה נכון. הציונות הדתית צריכה כעת לבחור בין סמוטריץ’, שייסד את "מצעד הבהמות" והסתייג מחדר לידות שבו נמצאות יולדות ערביות; לבין נפתלי בנט, שמחפש להגיע אל החברה הישראלית ואל עם ישראל כולו, מתוך הבנה שהציונות הדתית איננה קהילה ״מתנחלית״ או ״חרד"לית״, אלא כזו המשולבת באמת בעם ישראל, בעולם המשפט והרפואה, בצבא, בהתיישבות ובמדע.
אני מכבד את מי שחלומו בבחירות האלה זה להחליף את נתניהו ומבין את מי שבכוונתו להצביע לכחול לבן. אני מכבד גם ומעריך באמת, חרף המחלוקת שיש לי עימם, אנשי שמאל אידיאליסטים, שיצביעו למרצ או לעבודה. אבל מי שנמצא באזורי חיוג ימין ובעיקר אנשי הציונות הדתית, אליכם אני פונה כעת, כי מהסקרים נראה שמשהו כאן הלך קצת לאיבוד: הצביעות של התקשורת, שקיבלה באהבה את חברי בל"ד ופסלה את עוצמה יהודית, גרמו לכם להיכנס למגננה ולשכוח שאתם לא באמת רוצים להכניס אדם שתמונת ברוך גולדשטיין נמצאת בסלונו לכנסת (אגב, ועם כל הכבוד, את דבר התמונה בסלונו של בן גביר אני הבאתי לשיח הציבורי בעונה הראשונה של המתנחל).
זה אולי קצת יומרני, כי מי אני בכלל, אבל אני קורא בזאת לכל מי שרואה עצמו דתי־ליברלי או דתי־רצף, לבוא לסייע לנו להציל את הדרבי הזה. להכריע אותו. סמוטריץ’ והבית היהודי עוברים את אחוז החסימה בגדול, אל תדאגו. וזה בדיוק הזמן לוותר על הצבעות אסטרטגיות (ביבי) או הרפתקניות (פייגלין), ולהגיד משהו חיובי על הסיכוי שלנו, אנשי הציונות הדתית, להשתלב באמת בישראליות, עם מסר של יהדות מתונה ומכבדת.
אם הימין החדש תסיים עם מספר זעום של מנדטים (או חלילה פחות מכך), תיפול הציונות הדתית שבי בידי רבנים האוסרים על שירת נשים, שולחים להט"בים לטיפולי המרה ומקבלים בקריצה את העובדה שלבן גביר יש חיבה יתירה לרוצח השפל ברוך גולדשטיין.
אחיי למגזר: לפנינו מאבק פנימי חשוב. זה הזמן להושיט יד ולסייע בו. שבת שלום.
