80 דברים שלמדתי

בקיץ הקרוב גילה אלמגור תחגוג יום הולדת 80. טוב, אולי לא בדיוק תחגוג. כבר 70 שנים, מאז המומולדת ההוא מ”הקיץ של אביה”, היא לא חוגגת. לכל היותר מציינת עובדה. אם אחרים רוצים לחגוג, זה בסדר, אבל אל תצפו ממנה לארגן לעצמה חגיגה עם עוגה. נרות. כיבוד. אורחים. הטראומה המפורסמת ההיא, אותה מסיבת יום הולדת שבה נאלצה אמה לאסוף ילדים מהרחוב כדי שגילה לא תישאר לבד ביום שמחתה, נחרתה בה כל כך עמוק, שהיא לא מוכנה להעמיד את עצמה בניסיון נוסף. “ומה אם לא יבואו ושוב אשאר לבד?” היא שואלת ממש ברצינות.

אלא שאי־אפשר לעבור לסדר היום. אלמגור אולי לא חוגגת, אבל אנחנו חוגגים בשבילה: משחקניות התיאטרון והקולנוע הכריזמטיות והמשפיעות בישראל. מעמודי התווך. מאחרוני דור הנפילים שמתהלכים עדיין בינינו. “מלכת הכביש”, “מבצע יונתן”, “הבית ברחוב שלוש”, “סאלח שבתי”, “אמי הגנרלית”, “הצילו את המציל”, “החיים על פי אגפא”, “בטיפול” ועוד עשרות תפקידים בלתי נשכחים שמיצבו את אלמגור כאחת השחקניות הגדולות של דורה, וגם של זה שאחריו. איך שלא תנסו להפוך את זה, אין באמת דרך לספר על התרבות הישראלית בלי גילה אלמגור. השחקנית והשחקנית.

היא מסרבת לנוח. בזה למי שמציע לה להוריד הילוך. החודש עולה בתיאטרון הבימה הצגה חדשה בכיכובה, “סיבת המוות אינה ידועה”, שביים חנן שניר, המבוססת על ספרו המצליח של עמרי אסנהיים, “לתפוס רוצח”. לצד זאת, היא ממשיכה להופיע בתפקיד נעמי שמר ב”סימני דרך”, מהלהיטים הגדולים של התיאטרון הלאומי בשנים האחרונות. השיחה איתה מתקיימת בשלוש פגישות שונות, כי אין בישראל אישה עסוקה יותר מאלמגור. בדירת הגג המרווחת שלה, במרכז תל־אביב, היא משקיפה אל הים ומהרהרת בחייה. חוזרת, לבקשתנו, אל האנשים והתחנות המשמעותיים והמכוננים בחייה. “זה לא סיכום”, היא מדגישה, וזה מובן. היא חוגגת, סליחה, מציינת 80, ומבינה את אכזריותו של הזמן. אלמגור, כמו השחקניות הענקיות באמת, לא צריכה לסכם. היא תחיה לנצח.

1/ הגברת הראשונה

תסביר לי מה זה התואר הזה? ברור שהקונוטציה חיובית ונעימה, אבל אני מוחמאת יותר כשמצמידים לי את התואר כלת פרס ישראל. כל יום יש גברת ראשונה חדשה. יש כאלה שראויות לתואר ויש פחות. זה מקצוע כל כך תחרותי ואתה חי בו ברכבת הרים. יש תפקיד, סרט, הצגה, והכל חם ולוהט ופתאום עוברת תקופה ואתה לא עובד. החוכמה היא לשרוד את זה. אף פעם לא עבדתי בשביל לקבל את התואר, אבל אם התואר הוא התגית להישג, אז השגתי אותו ביושר.

2/ פרמיירות

אחרי כל השנים, אני עדיין מתרגשת. בהצגות הראשונות אני מאבדת את הקול. נצרדת. הקול משתבש לי ממתח. שנים הייתי רצה מרופא אחד לשני כדי שיצילו אותי. היום אני יודעת יותר לשלוט בזה. אנשים חושבים שבגלל שאני שחקנית כל כך הרבה שנים, אני על אוטומט. הם לא יודעים שהרגליים שלי רועדות כמו ספגטי לפעמים.

איור: גיא חרל"פ

3/ ביקורות

יש שורת ביקורת אחת מלפני חמישים שנה בערך, שאני עדיין זוכרת היטב: "גילה אלמגור יפהפייה כמו כוכבת קולנוע, אבל קצר המקום מלתאר מה המרחק בינה ובין תיאטרון". עם הזמן חזרתי לקרוא ביקורות, כי זה חשוב. אם יש מבקר שאת מעריכה ומנתח ברצינות את העבודה שלך, אני אקרא אותו, גם אם הביקורת לא טובה. למדתי מביקורות. מביקורות מנומקות, למדתי.

4/ השחקנית והשחקנית

מאוד אוהבת את החיקוי שעושה לי ערן זרחוביץ’, שמבליט את החשיבות העצמית של "השחקנית והשחקנית". כשהוא התחתן, באו אליי הצוות מ"ארץ נהדרת" וביקשו שאצלם לו ברכה. ואכן, בירכתי אותו ואת אשתו, ונתתי להם במתנה צעיף שהבאתי מסין. הצעתי שייתן לאשתו או שיעשה בו שימוש כשהוא מחקה אותי. עדיף מאשר הסמרטוט שהוא לבש בחיקוי שלי.

החיקוי של ערן זרחוביץ'. “מאוד אוהבת"

5/ חרדות

חנן שניר, שביים אותי עכשיו ב"סיבת המוות אינה ידועה" בתיאטרון הבימה, אמר לי פעם: את מונעת על ידי החרדות שלך. וזה נכון. אני חרדתית, אבל יודעת להשתמש בחרדות שלי. הן מאתגרות אותי.

6/ כושר

מעולם לא הייתי בחדר כושר. זה לא בשבילי. במקום זה אני עושה פילאטיס. עד לאחרונה היה לי מאמן כושר שבא אליי הביתה, אבל לצערי אין לי זמן לזה כרגע. בבוקר אני בחזרות, בערב אני בהצגות, ובין לבין אני חייבת מנוחה.

7/ אושר

משאת נפשי. אני שמחה בחלקי ובמשפחתי, אבל אני לא אדם מאושר. מאז ומעולם מבעבע בי אותו חסך שמלווה אותי תמיד.

8 / אמא

מגיל צעיר הבנתי שיש לי אמא אחרת. פגועת נפש. היא הצליחה לברוח עם אחיה לארץ מפולין, ויתר משפחתה גורשה למשרפות. רגשות האשם שלה הטריפו אותה. היו ימים שלמים שהיא לא הייתה מדברת. שוקעת אל תוך עצמה. מתנתקת ואז מתאשפזת. עם כל הקושי, ההיזכרות בה היום מעוררת בי געגוע נוראי. אני חולמת עליה המון, ומכירה תודה על האמא שהייתה לי.

9/אבא

אבי נרצח על ידי צלף ערבי, כשהיה בן 25. אני נולדתי כמה חודשים אחר כך. עד היום, כשאני רואה גבר מרכיב ילדה על הכתפיים, זה צובט לי בלב. אני כבר בת שמונים, אבל חולמת להישען פעם אחת על הכתפיים הרחבות האלה.

איור: גיא חרל"פ

10/ אימהוּת

מגיל צעיר ידעתי שלא אוכל ללדת. הידיעה הזאת איפשרה לי לעשות סוויץ' בראש: אני אמלא את חיי במשמעות. אסע בעולם, אשחק ואצור. הבעיה התחילה כשהחברות מסביבי ילדו והזמינו אותי לבוא לראות את הילדים. לא הייתי מסוגלת ללכת. אגמון – שבא לקשר שלנו עם ילד מנישואיו הקודמים – אמר לי: אם את רוצה להיות אמא, את תהיי אמא. נאמץ ויהיה לנו טוב. ואכן, אימצנו ילדה, יש לנו שני נכדים. המשפחה הגרעינית שלנו קטנה, אבל לא יכולתי לחלום על יותר טוב מזה. עשיתי המון שגיאות כאמא, למרות שרציתי להיות האמא האידיאלית, האמא שלא הייתה לי. אבל אמרתי לעצמי, אני אהיה אמא שמחבקת עד שהילדה שלי תצרח "די".

11/ בוטוקס

עשיתי פעם בוטוקס ונעשה לי רע מעצמי. הגבות בורחות רחוק וההבעה משתנה. לשמחתי, זה עובר מהר. בינתיים אני חיה בשלום עם המראה שלי. אני כבר לא אשחק מאהבת בת ארבעים, ולא רוצה להיראות כמו בובה מפלסטיק. זה לא נראה לי מעניין.

12 /אלכסנדרוביץ'

שם משפחתי המקורי. כשהייתי בתחילת דרכי, אפרים קישון ז"ל (ע”ע) הציע לי להחליף את השם כי "אלכסנדרוביץ' זה לא שם של שחקנית". עד היום אני מצטערת שהחלפתי לאלמגור. אין מי שיישא את שמו של אבי ז"ל.

13/ הדסים

הגעתי לשם בגיל 14, אחרי שאמי התחתנה שוב והרגשתי שהיא “מוגנת”. למעשה, נולדתי שם מחדש. המפגש עם הירוק מסביב. מצאתי את השלווה.

14/ חברוֹת

איור: גיא חרל"פ

ביום הראשון שלי בהדסים ניגשו אליי שתי בנות, עופרה שפירא וטובה שוורץ, הציגו את עצמן והפכו להיות חברותיי הטובות ביותר עד שהלכו לעולמן לפני כמה שנים.

15/אהבה ראשונה

הפעם הראשונה שמצאתי אהבה הייתה עם נער ניצול שואה. עד שהגעתי להדסים, הייתי בטוחה שהחיים שלי דפוקים. לבוא לעולם בלי אבא, עם אמא פגועת נפש, ופתאום את פוגשת אנשים שבאו מתוך התופת, שראו וחוו את הדברים הנוראים ביותר. זה נתן לי פרופורציות.

16/ אסי דיין

גאון שחי בינינו. ברוך כישרונות. חבל שהלך מאיתנו כל כך מהר. אהבתי אותו מאוד ואני אסירת תודה על העבודה המשותפת איתו ב”בטיפול” וב”החיים על פי אגפא” (ע”ע).

אסי דיין

17/"מלכת הכביש"

עשיתי עם מנחם גולן עשרה סרטים, ואני חבה לו חוב גדול. הוא הפקיד בידיי תפקידים משמעותיים אחרי שנים שנתנו לי לשחק בעיקר בובות יפות ושתוקות. את התסריט ל"מלכת הכביש" בישלתי אחרי ראיון ששמעתי ברדיו בלילה. יצאנית לשעבר שהשתקמה והתחילה לעבוד בדרום, עד שזיהו אותה. אחרי חמש שנים, שבהן לא דיברתי עם מנחם, שתבעתי על אי־תשלום ‑ החלטנו לחזור לעבוד יחד. כתבנו יחד את התסריט באנגליה. זה היה תפקיד אדיר, שהפך אז בעיני אנשים למסמך על הזנות בישראל.

18/ סצנת האונס

כתבתי את התפקיד לעצמי ב”מלכת הכביש”. ידעתי שיש סצנת אונס קבוצתי ושזה יהיה קשה, אבל לא ידעתי עד כמה. זאת הייתה חוויה טראומטית. הייתי מקרצפת את הגוף שלי במשך חודשים אחרי. הלכו עליי ידיים של אנשים שלא רציתי שייגעו בי. היום לשמחתי הסטנדרטים השתנו. במאי כבר לא היה אומר לשחקנים: תעשו לה מה שאתם רוצים, היא לא יודעת מה מחכה לה. אני גם לא הייתי נותנת לדבר כזה לקרות היום. גם בתעשיה יודעים שאפשר להגיע לאותן תוצאות ולהיזהר בכבודם של השחקנים.

19/ MeToo

כשאת שחקנית צעירונת בהבימה, ובמכונית חזרה בחושך את פתאום מרגישה אצבעות מתחת לחולצה ‑ מתחשק לך לצרוח. באחת הפעמים דרכתי למטריד הזה על הנעל, ואמרתי: נראה שהוא לא יצעק עכשיו. עם השנים גידלתי ציפורניים כדי לנעוץ אותן בכל מי שיעז להטריד אותי. חברה אמרה לי פעם: יש לך כידונים במרפקים.

20/ הקיץ של אביה

הייתי כמעט בת ארבעים, ובתחתית מבחינה מקצועית – לא עבדתי שש שנים - ומתוך הפחד שאשתגע, התחלתי לכתוב. כתבתי את הסיפור במשך עשרה ימים. זה פשוט קרה. אני שמחה שהספקתי להקריא אותו לאמא שלי, שהתרגשה ממנו מאוד. עד מותה, הספר היה מונח על יד מיטתה.

עם קאיפו כהן ב"הקיץ של אביה"

21/ פחד

דווקא בתקופה שחיי התחילו לפרוח, כשנהייתי אמא ונישואיי היו מאושרים ‑ התחילו הפחדים. חרדה קיומית. נלחמתי שוב בחרדה שמה שקרה לאמא שלי ‑ יקרה גם לי.

22/ דיכאון

אני אדם דיכאוני. יכולה פתאום, בלי אזהרה מוקדמת, ליפול למנהרות שחורות. זה עדיין קורה, לפעמים. אני לא לוקחת כדורים, אבל מכיוון שיש מעליי את המאכלת של אמא, אני עומדת על המשמר. שנים פחדתי שדיכאון הוא גנטי, ולא הרפיתי עד שהבטיחו לי שהחולי של אמא שלי לא עובר בתורשה. שהדיכאון של אמא הגיע מהטראומה שעברה.

23/ יעקב אגמון

גם יענקל'ה נולד אחרי מות אביו. שנינו יתומים מהבטן. הוא התיקון של חיי. בכל פרמטר.

חידוש הנדרים עם יעקב אגמון. “התיקון של חיי"

24/ פרוטקציות

כשאגמון היה מנכ"ל הבימה נרמזו הרבה הערות על פרוטקציה. לא נעלבתי, כי ידעתי שהטבע האנושי הוא לדבר. סיפרו לי פעם על שחקנית מוכרת, שאמרה באיזה פורום שאגמון עושה לי את כל הקריירה. נתקלתי בה במקרה ברחוב אחר כך. היא שאלה לשלומי ועניתי: אני בסדר, אבל אגמון איבד את הקול. הוא מסיים לעבוד במשרד ורץ הביתה, עולה על הבמה, משחק את התפקידים שלי, אין לו כבר קול. לא פשוט לעשות לי קריירה.

25/ סמים

לא עשיתי מעולם. פעם אחת עישנתי מריחואנה בסן־פרנסיסקו וזה הספיק לי לכל החיים. ראיתי כל כך הרבה אנשים צעירים ונפלאים שחיסלו את חייהם והכישרון שלהם בגלל סמים. אף פעם גם לא השתכרתי. אני קונטרול פריק.

26/ טיפול

אני מלווה כבר שנים על ידי ד"ר נירה כפיר, פסיכולוגית בעלת שם עולמי. היא אדם קרוב אליי מאוד גם היום, מרגיעה אותי ושומרת עליי כמו אמא. תודה לאל, יש לי עם מי לדבר בבית.

27/ יופי

אחת התקופות העצובות בחיי היא התקופה שנחשבתי ליפהפייה. הייתי בלונדינית וסבלתי. הייתי יפה וסבלתי. זה פתח לי דלתות, ידעתי לנצל את זה, עשיתי פרסומות, נעשיתי מוכרת, אבל רק חיכיתי שמישהו יראה אותי מעבר. עד היום, אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים בגסות: ‘יאללה גילה אלמגור, איזה יפה היית פעם’. בדרך כלל אני עונה: ‘גם אתה היית יפה יותר פעם. עכשיו אתה סמרטוט’.

בתחילת הדרך. “סבלתי"

28/ גלגל הצלה

גם בימים שאני מדוכאת, יש לי גלגל הצלה: הצגה בשמונה בערב. אנשים קנו כרטיסים וזה לא מעניין אף אחד אם את בחור שחור. כששיחקתי ב"מונולוגים מהוואגינה", אני זוכרת שהייתי מגיעה לפעמים להצגה מתוך ענן שחור, לא הבנתי מה אני עושה שם, ואז ההצגה הייתה מתחילה, האור נדלק והייתי פשוט מתחילה לשחק כאילו כלום.

29/ רכילות

לאורך השנים היו כל מיני רכילויות. ניסו לפגוע בזוגיות שלי, במשפחה, בהתנהלות המקצועית שלי. אבל כשאני רוחצת את הפנים בבוקר, אני מסתכלת במראה. כל עוד אני יודעת שלא עשיתי שום דבר בניגוד למצפוני וערכיי, אני חיה בשלום עם עצמי.

30/רונית אלקבץ

פרח נדיר. יפהפייה עם כישרון בלתי רגיל. הלכה מאיתנו מהר מדי.

רונית אלקבץ

31/ נישואים

לפני אגמון הייתי נשואה לאילי גורליצקי. התגרשנו אחרי חמש שנים. הייתי צעירה מאוד ולא היו לי את התובנות שזוגיות מחייבת. לא ידעתי להקשיב. לא ידעתי איך חיים ביחד. היו לנו נישואים עצובים וגירושים עצובים. אני לא מאשימה אף אחד. בדיעבד, אסור לתת לאף אחד להתחתן בגיל 18. זה מוקדם מדי.

32/ זקנה

אין ארץ שבזה לזקנים שלה כמו ישראל. אני מרגישה את זה גם על בשרי. כשרוצים לפגוע בי ברשתות, תמיד כותבים: "הזקנה הזאת..." זִקנה היא לא חגיגה. זה מתחיל מבגידת הגוף ונמשך בצער לאבד חברים קרובים. הפסקתי ללכת ללוויות. זה מפחיד אותי. בשש וחצי בבוקר אני פותחת את העיתונים, מציצה במודעות האבל ואומרת ליענקל'ה: אנחנו לא שם. אפשר להתחיל את היום. בשנים האחרונות איבדנו הרבה חברים קרובים. המוות של עמוס עוז היה מכת מחץ בשבילי. זה לא שחשבתי שיש אנשים בני אלמוות, אבל את שואלת את עצמך: למה כבר?

33/ חיוניות

העובדה שאני קמה כל בוקר ויוצאת לעבודה היא פריווילגיה שאין להרבה אנשים בגילי. אני אומרת לאנשים מבוגרים, תמציאו לעצמכם עבודה. מה זה לשים רגל על רגל בבית קפה ולקטר? העולם מחכה לאנשים שיבואו לעזור.

34/ קנאה

יהיה טיפשי לומר שאני לא מקנאה. היו שנים שקינאתי בנשים עם ילדים, והיו תקופות שקינאתי בשחקניות שקיבלו תפקידים שחשבתי שאני יכולה לעשות טוב לא פחות ובשחקנים שעובדים עם במאי שאני מעריכה. אבל במקצוע הזה קנאה היא סוג של מנוע. כל עוד אתה לא דורך על אף אחד.

35/ כיבוש

אני מאמינה שברגע שנשתחרר מהכיבוש, נשתחרר גם משנאת הזרים והאחר, ונהיה חברה ראויה ושפויה, בכל הפרמטרים.

36/ "צוק איתן"

יום לפני "צוק איתן", כשהילד מוחמד אבו חדיר נשרף חי על ידי יהודים, התראיינתי לעיתון כדי לקדם את פסטיבל סרטי הילדים. אמרתי שקשה לי לדבר על פסטיבל לילדים בזמן ששרפו כאן ילד חי, ושאני מתביישת במעשה הזה. מיד שמו אותי על המוקד וסימנו אותי כבוגדת. תמיד התבטאתי בחופשיות. היום כולם משתפנים ומתקרנפים. בדיעבד, הייתי אומרת את אותם דברים בדיוק. אחרת איזו מין דמוקרטיה זאת? מדינה שבה הופכים את כל מי שחושב אחרת ל"שתולים"?

37/ בחירות

תמיד הצבעתי מרצ, אבל הפעם אצביע לגנץ. למרות שהוא גבוה, הוא מדבר בגובה העיניים, כמו שמנהיג צריך.

38/ אבטלה

לא עבדתי שש שנים. חיזרתי על כל הפתחים. התקשרתי לכל התיאטראות וביקשתי עבודה. אמרו לי, גילוש, יהיה בסדר. אמרתי דונט גילוש מי, אני צריכה עבודה. אחת התקופות האיומות בחיי, שלימדו אותי ליצור לבד.

39/ פתח־תקווה

עיר ילדותי. לא היה הרבה מה לעשות שם בשנים ההן, אז היינו הולכים לביצה לקטוף נרקיסים.

40/ אהבה

בלעדיה אין טעם לחיים.

41/ פמיניזם

המהפכה החשובה ביותר. לשמחתי, יענקל'ה תמיד אמר לי, כל פרוטה שתרוויחי, קחי מישהו שיעשה את העבודה בבית ותתפתחי בעבודה.

42/ חוק הלאום

חוק נואל. לא מוכנה לקבל את זה שהמקום הזה הוא רק שלי ולא של הגברת מיפו או האדון שחי בחיפה. איש באמונתו יחיה.

43/ שלום

אם לא הייתי חושבת שיש סיכוי לשלום, לא הייתי רוצה לחיות.

44/ יצחק רבין

מאוד מתגעגעת אליו. כמעט נגענו בשלום בזכותו.

45/ בדידות

מעת לעת אני מרשה לעצמי להיות אדם בודד. יש לי קומץ חברות שיודעות שאם אני לא מתקשרת, אני זקוקה ללבד שלי. בשלב הזה של חיי אני לא מפחדת מהבדידות. נעים לי עם עצמי. אני רק מקווה מאוד שלא אגמור כזקנה בודדה.

46/ בגידה

בעיניי, הבגידה הגרועה מכולן היא בגידה מצפונית. כשאדם בוגד בערכיו ובמצפונו. אבל בגידה בזוגיות היא כנראה אחד הדברים הכואבים ביותר. אם את רוצה להיות חכמה, אל תאמיני לכל מה שאת שומעת. אני לא משיאה עצות לאף אחד בנושא. כל סיפור לגופו.

47/ גברים

אוהבת גברים חזקים. לא אוהבת נחנחים.

48/ד”ר לשם כבוד

אקבל בקרוב דוקטור לשם כבוד בפעם הרביעית. זה כל כך מרגש אותי. לא סיימתי את בית הספר. עזבתי בכיתה י' ואני מצטערת על זה עד היום. תואר דוקטור של כבוד זה פיצוי מבחינתי.

49/ קישון

אירופאי, אציל. איש מצחיק בכתיבה. איש פחות מצחיק בחיים. מאוד אהבתי אותו.

50/ שוביניזם

שנים הייתי קורבן לשוביניזם הגברי. לזה שכל אחד יכול לשלוח יד או להעיר מה שמתחשק לו.

51/ פטריוטיות

להיות פטריוט זה להגן על המולדת ועל ערכיה. בכל מסעותיי בחו"ל מעולם לא העזתי לפגוע במדינה או לכבס בפומבי את הכביסה המלוכלכת.

52/ הוליווד 

שמחה וגאה בגל גדות, אבל לי מעולם לא היו חלומות על הוליווד. כאן אני משחקת בשפת האם שלי, במנטליות שאני מבינה. גם לא אגרור את משפחתי מסביב לעולם. אני נשואה לאדם שכל חייו עשה ועושה – הוא לא יכול להיות מר אלמגור, ואני מכבדת את זה.

גל גדות. “גאה בה"

53/ בצלם

בזמנו, כשהקימו את ארגון בצלם, הייתי אחת מחברות המועצה הציבורית שלו. מאז אין לי קשר לארגון, אבל אני חושבת שבצלם, כמו שוברים שתיקה, חשובים כי הם מאפשרים ביקורת עצמית.

54/ פרס ישראל

קיבלתי הרבה פרסים, אבל זה הפרס החשוב מכולם. בנאום שלי בטקס סיפרתי על אמי שברחה מפולין הבוערת ואבי שברח מגרמניה, שנפגשו פה והתאהבו, עד שאבי נהרג כשאמי הייתה בהיריון. אני מקווה שהם רואים אותי מלמעלה וגאים בי.

55/ וביניהם

תיקח ממני את התיאטרון, אוי ואבוי לך. תיקח ממני את הקולנוע, אני אהרוג אותך. לא מוכנה לבחור. כל חיי אני עושה את שניהם ושניהם העשירו אותי במידה שווה כשחקנית.

56/ פרגון

שמחה לאיד היא אחד החגים הלאומיים בישראל. מעדיפים שתהיה אנדרדוג, כדי שיוכלו להחמיא לך. אם אתה מצליח, ידאגו שתחליק בדרך.

57/ אוכל

לא אוכלת ג'אנק, וערה מאוד למה אני מכניסה לגוף. הגילטי־פלז'ר היחיד שלי הוא גלידה, בחורף ובקיץ.

58/ ”אגפא”

“החיים על פי אגפא” הוא מהסרטים האהובים עליי שהייתה לי הזכות לשחק בו. המפגש עם אסי, עם התסריט הנהדר והשורה הנפלאה שכתב: מישהו שלח לך פעם את הים בפקס – שמצמררת אותי עד היום.

59/ בגב זקוף

האמא ב"הבית ברחוב שלוש" הוא מהתפקידים האהובים עליי. שיחקתי נשים מזרחיות גם קודם, אבל למשה מזרחי הייתה הוראת בימוי א חת ברורה בסרט: גב זקוף. הצלחתי לגלם אישה מזרחית בלי סטריאוטיפים.

60/ נכדים 

יש לי שני נכדים. הם שמחת חיי. אני לא סבתא של בייביסיטר ולא כזאת שמבלה ימים עם הנכדים, אבל אני מקווה שכן העשרתי את חייהם ועזרתי לפקוח את עיניהם לתרבות וליופי.

61/ חנה מרון

הלכה מכאן אחרי ימים קשים מקצועית בתקופה האחרונה של חייה. חשבתי שהיא ראויה להרבה יותר כבוד ממה שקיבלה. מעטים יודעים היום מי הייתה בכלל.

62/ חנה רובינא

זכיתי לשחק לצידה. לא יכולתי לנשום בפעמים הראשונות. עם השנים התיידדנו מאוד. היא הייתה גבוהה, יפה, מלכותית, עם קול שמתנגן.

63/ מנוחה

לא יודעת לנוח. לא יודעת מה זה בטן־גב. לא מבינה מה זה סתלבט. בשנים האחרונות אני מכריחה את עצמי להיכנס 20 דקות למיטה במהלך היום. סתם כדי להרגיע את הגוף.

64/ תל־אביב

מכירת תודה שאני חלק מהעיר הנפלאה והיפה הזאת.

65/צמחונות

לא מסוגלת לאכול משהו שאני יודעת שהיה לו פעם אבא ואמא.

66/ דיאטות

מדי פעם אני גוזרת על עצמי דיאטה. אני כמו אקורדיון. כשהייתי צעירה, יכולתי לעלות ולהוריד עשרה קילו בשלושה שבועות. היום - מה שנכנס יורד בקושי.

67/ כעס

מאז ילדותי ולאורך השנים הייתי אדם כועס. עם השנים עבדתי על לנטרל את הכעס. לשמחתי זה הצליח.

68/ סליחה

יש מקרים שלא אסלח עליהם לעולם. אנשים שפגעו באמוני ובכבודי. אלה דברים שאני סוחבת שנים.

69/ קיפוח

גילמתי הרבה נשים מזרחיות, ובמבט לאחור נעשה לחלקן עוול באופן הצגתן. הן היו קריקטורות. אני מאוד תומכת במהפכה המזרחית. אי־אפשר להתווכח שהיה פה קיפוח, וטוב שנאבקים ומתקנים עכשיו.

70/ עוני

הכל מתחיל בהנהגה. אתה רואה שמעלים את השכר לנציגי הציבור, ומדברים על מטוס פרטי וארמון לראש ממשלה. בכסף הזה אפשר לעשות דברים נהדרים אחרים.

71/ עושר

אגמון ואני באנו מכלום. מעולם לא חשבתי שאגור בדירה כמו זאת שאני גרה בה היום, מול הים, אבל מה שהרווחנו – השגנו במו ידינו.

72/ מירי רגב

הגברת רגב, שרת התרבות והספורט, אמרה עליי שאני אליטה שלא אכפת לה מהזולת. בואי נראה עכשיו מי רואה את הזולת יותר, אני או את? אני נותנת לה ציון רע בסיום הקדנציה. אני מניחה שהיו גם דברים טובים, אבל היא בעיקר גרמה לשסע עמוק בין אשכנזים למזרחים. במקום לחבק, פילגה ושיסתה.

73/ אלוהים

אני חילונית מוצהרת, אבל כן מאמינה בכוח מסוים. אמי השביעה אותי לנשק מזוזות, ואני עושה את זה עד היום. מאז שיענקל'ה היה חולה, אני גם קוראת תהילים כל יום.

74/ הבימה

בית המקדש החילוני שלי.

75/ נתניהו

ייזכר כמדינאי שעשה דברים גדולים, בעיקר בשנותיו הראשונות, אבל לצערי, במקום לחבר את הקרע, הוא העמיק אותו. לא זוכרת תקופה שהשסע החברתי היה כל כך עמוק. ומה עם הסעיף החשוב ההוא בנאום בר־אילן?

76/ חלומות

אין לי שאיפות מקצועיות, למרות שאני לא מרגישה שסיימתי את המסע שלי. אני יכולה לעשות עוד ולנצח.

בהצגה "סיבת המוות אינה ידועה", בהבימה. "יכולה לעשות עוד"

77/ אהבת הקהל

לשמחתי, אני משק מעורב. מצד אחד עושה דברים יותר "אליטיסטיים", קשים לעיכול ומאתגרים, ומצד שני שמחה להשתתף בדברים כיפיים, כמו "השיר שלנו" ו"דני הוליווד", שבזכותם ילדים עוצרים אותי ברחוב.

78/ דיווה

אני לא דיווה. אני פועל שחור. עובדת בפרך. גדולה מהחיים? אני 1.57 מ' וגם זה הולך ומצטמק. דנה אינטרנשיונל, בזכות השיר שלה, היא דיווה.

דנה אינטרנשיונל

79/ מוות

אני לא חושבת על המוות של עצמי. הפחד שלי הוא לאבד את יקיריי. אני גם לא אמות מוחמצת. אני אמא, סבתא, יש לי זוגיות טובה, המסע המקצועי שלי היה עשיר. אני מכירת תודה.

80/ "מומולדת"

סצנת יום ההולדת ב"קיץ של אביה" מבוססת אחד לאחד על מה שקרה לי. אני זוכרת עד היום איך אמא שלי תפסה ביד את הילדים של השכנים והכריחה אותם לחגוג איתי. הבנתי שאנשים משתמשים היום בסצנה כדי לבטא את החרדה שלהם מזה שאף אחד לא יבוא למסיבה שלהם: "רק שלא יהיה לי הקיץ של אביה". משמח אותי, שאירוע כל כך טראומטי הפך למשהו שאנשים מתארים בהומור. אני לא חוגגת ימי הולדת מאז. זה מושרש בי. עכשיו בפעם הראשונה, אולי בגלל שאני תכף בת שמונים, אעשה יומולדת. נראה.