סינרגיה 2.0

בתקופת השיא, בערך 12 שנים אחורה, סינרגיה היו הלהקה הכי מצליחה בארץ. להקת רוק מיינסטרים המנונית, דבר שממילא כמעט אין פה, וכל אורח החיים הטיפוסי, סקס דראגז ומעריצות. בעצם, אולי רק מבחינת המעריצות.

"בתקופת הפסטיבלים הגדולים, הוואן שלנו היה מחכה בצד", משחזר רון הופמן, "והרבה בחורות מתלהבות היו מחכות ומגיעות, מעבר לפתקים וכל זה. אבל כולנו תפוסים ונשואים, מאז ומעולם, אז לא היה על מה לדבר. אבל בבית היה לי ארגז מלא תחתונים וחזיות שבחורות זרקו עלינו. מכולה שלמה! ואשתי קיבלה את זה".

עירון שבתאי: "ירדנו מהופעה ב'בומבמלה', הגענו לוואן, ושתי בחורות חיכו לנו שם. התחבאו בזמן ההופעה. מחכות, כאילו, קדימה. ואז אתה אומר, 'שלום, מה נשמע?' הלכנו. אולי בנואה (הגיטריסט לשעבר) נשאר שם איתם. הוא היה פנוי, אולי הוא הרוויח. מתסכל? תשמע, בכל המציאות בישראל יש תסכול מסוים. אם היינו במקום אחר בעולם, החיים שלנו היינו נראים אחרת".

הופמן: "במקביל אלינו, 'לינקין פארק' הצליחו באמריקה. והיינו מקדימים אותם. עשינו למשל צד נסתר לאלבום, שרק מי שקנה אותו היה יכול לקבל, עשינו את 'סינרגיה TV'. ואחרי חודש־חודשיים, ואני לא אומר שהם העתיקו, אתה רואה אותם דברים, 'לינקין TV'. כשהגענו למקום ראשון בגלגלצ והם למקום ראשון בבילבורד, אמרנו, זהו, נסגר הסיפור. ואז אתה הולך לעשות קליפ, מצלם בבית של מישהו, באיזה חצי קומה. והם מצטלמים בווילה משוגעת, ארבעה מפלסים, ואומר לעצמך, תראה, שתי להקות מקבילות. איפה הם ואיפה אנחנו".

עשינו רוק נישה, שאין בארץ. סינרגיה ב־2007

סינרגיה חוזרת! ובעצם, מעולם לא הלכו לשום מקום. "אף פעם לא באמת התפרקנו. פשוט, החיים קרו", אומר הופמן. "אף פעם לא אמרנו, 'בואו נעשה קאמבק', אבל ידענו שנחזור עם משהו. כי נשאר געגוע גדול. לעשות מוזיקה, לעמוד על במה".

רועי גפן: "ואנחנו כבר עפים מכמות התגובות והפרגונים. כשהיינו בפריים היה נורא כיף לדקור אותנו. עכשיו דברים נסגרים. מישהי כתבה לי עכשיו דבר מרגש, 'אמא שלי נפטרה, אסור לי ללכת להופעות שנה. אבל השיר החדש, 'ימים טובים', הזכיר לי את הימים האלה. אני אגיע'. אנחנו מוצאים את עצמנו במקום של להקות שפעם סימנו עבורנו זמנים טובים. אז כשהצלחנו, נורא שנאתם אותנו. אבל שנים אחרי זה, אתה חוזר למקום טוב".

× × ×

הופמן וגפן, קלידן וגיטריסט, שני חברי ילדות, הקימו ב־2002 את סינרגיה עם הבסיסט שבתאי, מאוחר יותר הצטרף הגיטריסט בנואה נחייסי, וסבב מתופפים שונים, עד לתומר מייזנר. בלי רעש ויחסי ציבור, בלי מניירות מיוחדות, רק רוק מחוספס של ילדים טובים, ממש מלמטה. בסוף האלבום הראשון, 'צועקים על אהבה', היה הקאבר ל'חום יולי אוגוסט' שהסב אליהם תשומת לב לרגע.

"מעולם לא חשבנו שנגיע כל כך עמוק למיינסטרים הישראלי", מודה הופמן. "עשינו רוק נישה, שאין בארץ. הוצאנו אלבום ראשון גרילה, בעצמנו, להקה מחתרתית, הגענו מפה לאוזן, וככה מילאנו את הבארבי עד אפס מקום. ואז חברות התקליטים הגיעו, הם קיבלו הכל מן המוכן. אבל לא רצינו חוזה מקובל מאף אחד. ופתאום הגיעה ההצלחה של האלבום השני. תוך שנתיים־שלוש המראנו".

האלבום השני, 'מרגיש אחר', הפך להצלחה מטורפת. לא היה בית בארץ שבו לא שמעו את 'עכשיו גיליתי שאני אשם'. ועוד פעם. ועוד אחת. 'תראי זה אני', אותו דבר, רק יותר. שיר השנה, להקת השנה, גלגלצ השנה, מטחנת השנה, שנתיים מוטרפות, 15 הופעות בחודש, כשהביקורת והברנז'ה מתחרות זו בזו בעוצמת הקטילה, בלא הועיל. סינרגיה הפכו לתופעה.

שבתאי: "היה לנו צבא של אנשים, פורומים, מתגייסים עבורנו. משה קוזס, מעריץ שרוף. הוא היה נוסע באוטו מלא פוסטרים ומביא אנשים להופעות. הייתה הופעה בבארבי והוא נסע במיוחד, מחולון עד לקריות, כדי להביא מעריצה בת 14. נסע עד לשם, קיבל אישור מההורים, הביא אותה להופעה, והחזיר הביתה. זה לא ייאמן. הנה, אחרי 12 שנה אני זוכר את השם שלו".

סינרגיה, התרנגולת שמטילה ביצי קינדר מוזהבות להמונים, עלתה מיד על הבמות הכי גדולות, כפר המוזיקה של קוקה־קולה עם רמי פורטיס, פסטיבלים, חימום להופעות חו"ל. בלי לחטוא לרגע בגאווה או תאווה, אפילו באופן מרגיז. הופמן: "אנחנו היינו חברותיים במיוחד. מגיע להופעה, חולק באקסטייג', היהודים, משינה, הם תמיד נורא נחמדים, בא לך לחבק את כולם. כי כולנו באמת רוק. תשמע: בארץ אין באמת יריבויות, למרות שניסו לסכסך. במיוחד מול היהודים. כתבה עם כותרת בנוסח, 'הלהקה שעקפה את היהודים מימין'. למה?"

גיא באר, הגיטריסט החדש: "אני באותו זמן עם היהודים, ואצלנו הגיע איזה כתב ושאל, מה יש לכם להגיד על סינרגיה? ענינו: 'מעולים. כולנו רוק, והם סטייל אחר'. הכותרת למחרת הייתה: 'סינרגיה כבר לא בסטייל'".

שבתאי: "בעצם הייתה לנו יריבות. עם אוונסנס. הפרידו בינינו בהופעה ברעננה. היה מתח שאתה לא מבין" (צוחק).

גפן: "גם ליידי גאגא לא דיברה איתנו, כשחיממנו אותה. אני אומר את זה בצחוק, אבל פתאום קולט: הופענו עם אוונסנס ועם ליידי גאגא. מסוג הדברים שבמהלך השנים אתה שוכח, ופתאום אומר לעצמך, מה!?"

השיא הגיע באחד מימי העצמאות. שבתאי: "שבע הופעות רצופות, ועוד שתיים אחר כך, 40 דקות בכל במה, המופע המרכזי, מתשע בערב עד שבע בבוקר, ואן צמוד. טירוף. עד שאתה כבר לא יודע איפה בכלל אתה מופיע".

איזה ספידים?

גפן: "ערכת רד בול. זוכרים? בכלל, היינו כמה שנים בוואנים, בדרכים, ולא ראינו כלום. אתה נוסע באוטו, בירות, עשן, צחוקים, כיף. מגיע, נפתחות הדלתות. מכניסים אותך לאיזה מקום, אתה עוד שעה עולה, באלאנס, מסיים, חוזר".

שבתאי: "אני דווקא נהניתי מזה. הקטע של להגיע לוואן באיחור, כולם צועקים עליך, להחליף את הבגדים. כשאתה חוזר מישיבה בעבודה. אתה מרגיש חי".

הופמן: "אף פעם לא עפנו 30 אלף רגל מעל המציאות. מאוד מחוברים לקרקע. כי אחרי ערב כזה, בבוקר למחרת כולם חזרה במשרד".

די מהר דבק בסינרגיה הדימוי של להקת החנונים, "אנשי היי־טק". ב'ארץ נהדרת' ייסדו לכבודם את להקת הפארודיה 'אפליקציה', ששרה שירים כמו 'רכב חברה'. והדימוי הזה ברובו אמת. גם היום, כשכולם בני 40 פלוס, שבתאי עוסק בייעוץ, גפן והופמן בעולמות הדיגיטל, האונליין והפרסום, ומודים כי הצליחו שם יפה. קמים בבוקר בתשע לדיי־ג'וב.

גפן: "עד שהתחלנו להרוויח טוב במוזיקה, והגיע יום אחד שאני יושב בעבודה, מסתכל על זה ועל זה, משווה, ואומר לעצמי, בעצם למה? למה אנחנו לא עושים רק מוזיקה, כל הזמן ובגדול? בדיעבד, אני שמח שלא".

הופמן: "זה לא רק בגלל הקטע הכלכלי. הדיי־ג'וב החזיק אותנו יותר יצירתיים. לטעמי, כשאתה מאה אחוז במוזיקה, אתה מתעייף מזה באיזשהו שלב. אתה צריך לחיות גם בסביבה אחרת".

גפן: "כסף לא היה המוטיבציה שלנו. זו פריבילגיה שהייתה לנו. בסיכון שאשמע פלצני, אבל זה איפשר לנו חופש אמנותי: איזה מוזיקה הכי כיף לנו לעשות, לנגן ולהופיע".

אבל אורח החיים הזה והאופי הנעים שלכם, זו פגיעה במורשת הקדושה של הרוקנרול, לא? איפה השורות על המראה?

שבתאי: "שורות? אולי יש ריקודי שורות".

הופמן: "תשמע, רוקיסטים בועטים בכל דבר. ואנחנו להקה של נגנים סופר־מוכשרים. אני נגן טוב, מגיל חמש. גיא נגן גאון. מייזנר ורון מוכשרים נורא. אני לא מתבייש להגיד את זה, אנחנו יותר מוכשרים מ־90 אחוז מהתעשייה. אבל הדימוי החנוני אולי פגע בנו מבחינת התקשורת".

× × ×

הם משתדלים להישאר מעודנים, אבל בכנות, הביקורות רצחו אותם. הח"מ מכה על חטא: מימיי לא כתבתי ביקורת יותר מרושעת - הראשונה וכמעט היחידה שאני מתחרט עליה - כמו זו שהתפרסמה כאן על אלבומם השלישי. אולי גם בגלל שסינרגיה הייתה מטרה קלה, קלה מדי. מין רוקנרול וואנאביז, בין ניקלבק ללינקין פארק, המנונים נוסחתיים נאיביים לבני נוער - ובמקום שממילא אין בו תודעת רוקנרול, כשהם לא חלק מהברנז'ה, לא יודעים להתחכך בכלום. המטרה הכי פגיעה בעולם.

"זה בסדר. סלחנו לך", מחייך הופמן. "אין ספק, אהבו להיכנס בנו. ומאוד נעלבנו. אי־אפשר לפתח עור של פיל. מהצד שלנו זה נראה כמו, 'כתבנו על סינרגיה משהו רע, אבל זה לא הצליח כי הקהל ממשיך להגיע. אז בואו נכתוב עוד יותר רע! ניכנס בהם הכי קשה!' וזה מעליב. בוא'נה, עבדנו קשה על הדבר הזה! שמנו פה את כל החיים והלב שלנו! פשוט כואב לך לשמוע. אז היום ממרום גילנו, הכל בסדר. אבל אז היו רגעים שהיינו יושבים מול משהו שנכתב - ואין דבר כזה לא לקרוא או לא לשמוע - ופשוט נפגענו עד עמקי נשמתנו".

אותו אלבום שלישי מ־2008, 'השתקפות', בא בשיא ההצלחה, גם כדי להתרחב ולעלות עוד קומה למעלה. כ־200 אלף שקל השקעה, הורדה סלולרית חדשנית לשעתה, בונוסים למעריצים שהשקיעו, אפליקציה של סינרגיה, והופעת במה יוקרתית במיוחד. "הגענו מתוך נאיביות מגניבה", אומר גפן, "תפאורה, אמרנו יאללה, נעשה משהו מדהים, מברזלים, ישבנו במחסנים עם 'סינקופה' (קבוצת עיצוב במה) והם לא ידעו מה לעשות עם זה. תשמע, באותה תקופה הופענו בפרק הסיום של 'ארץ נהדרת', בבלוג של מאי. יש יותר מזה?"

הקריסה הייתה מוחלטת. כישלון חרוץ. גם הרדיו שדחף אותם השתתק. הופמן: "חייבים להכיר בזה שמוזיקה היא גם אופנה. ובאיזהו שלב התפתח כלפינו מיאוס מסוים, והתחיל הדיבור של, 'הכל אצלם נשמע אותו דבר'. שמו אותנו בגלגלצ 20 פעם ביום, עד שאתה אומר, וואו, זה כבר מוקצן. מרוב שמחמיאים לך ומרימים אותך, אתה פתאום מתחיל לייצר שונאים. היינו להקה שהגיעה מהמחתרת, מלמטה, בלי חברת תקליטים ובלי כלום. פתאום אתה מתחיל לשמוע, 'די כבר סינרגיה'".

שבתאי: "לי יש על זה בטן מלאה. תגיד לי אתה, אם קולדפליי מוציאים סינגל, יש מצב שלא ישמיעו אותו ברדיו? ובישראל, היינו בלוול של קולדפליי. הכי גדולים בארץ, שנתיים רצוף, 2007־2008. וזה פשוט שיגע אותי: לא הגיוני שאנחנו מוציאים אלבום, השלישי - ושום דבר לא מושמע! זה לא רק אנחנו אגב. זה קרה למשל לקרן פלס ולעברי לידר. דבר מעצבן בטירוף: לא יכול להיות שאמן גדול מוציא אלבום, ולא משמיעים אותו!"

הופמן: "בשיא שלנו רכבנו על סוף תקופת הפלייליסט, במובן של שמונה־תשע פעמים ביום שיר. אבל מה מצחיק? 'תראי זה אני' לא עבר בהתחלה פלייליסט. הכניסו אותו רק אחרי שהוא כבר יצא והפך ללהיט. זה הזוי: השיר שהפך להיות נורא 'מייצג את גלגלצ', שיר השנה של גלגלצ לשנת 2007! - בכלל לא עבר שם. אומר לך משהו".

גפן: "תכלס היום כבר אין רדיו, עבור הילדים שלנו. לא מכירים דבר כזה. הכל זה פלייליסטים. הילדות שלי הצטלמו עכשיו לקליפ שלנו ושאלו, 'רגע, מתי זה יהיה בטלוויזיה?' זה עולה ליוטיוב. 'כן כן, בטלוויזיה!' אז זהו. נגמר הסיפור".

סינרגיה הוציאה עוד שני אלבומים, אקוסטי עם רמי קלינשטיין, ששקע בקול דממה דקיקה, והאחרון ב־2012, 'חתום באש', שנחתם בקאבר - מי היה צריך בכלל לגעת בזה אבל הופמן אוהב - דווקא ל'בדד' של זהר. ומאז, שבע שנים נורא ארוכות ונורא שקטות.

"אתה יושב בבית ומרגיש: אני מתבזבז. ואנחנו לא מבוגרים!" מודה שבתאי. "ומסביב כל הזמן אומרים, לאן נעלמתם? בלי סוף", מוסיף הופמן. "אז זה מתסכל, כי לא באמת נעלמנו. ובעצם זה גם סימן מצוין. כי אם שואלים, רוצים לשמוע אותנו עוד פעם. בשנתיים האחרונות זה ממש התעצם, אין שבוע בלי שנקבל הודעות, באמת יש קהל שמתגעגע אלינו. וזה הדליק אותנו".

גפן: "אגיד עוד משהו בכנות: החיים שלנו עם סינרגיה יותר טובים. זה מאזן אותנו ברמה הנפשית. בתקופות שאין לנו סינרגיה, כל אחד שוקע בשגרה שלו. אז הנה, חזרנו, אנחנו קיימים, עושים מוזיקה ומופיעים. ואם יהיה צורך אז רק בפני 300 איש. מאמינים שאנחנו עוד רלוונטיים".

× × ×

הסנונית הראשונה היא הסינגל "'מים טובים' שעלה עכשיו, ומלווה בקמפיין רשת, המבקש מאנשים לבצע ליפ־סינק ולשלוח את הקטעים אליהם, קליפ מתגלגל. בנוסף, יש כבר חומרים לאלבום חדש שלם, עשרה שירים, שיראה אור, אבל כבר לא בדיסק פיזי. "בני הדור החדש לא יודעים מה זה בכלל", אומר באר. התחייה של סינרגיה תיחנך בפרמיירה במועדון התיאטרון היפואי, ב־22 ביוני.

אנחנו נפגשים בבית קפה, על כוס תה עם נענע, רק בלי תה, ועוד עוגת גבינה משותפת, שאני דוחק בהם לטעום. באמת, מנומסים נורא ונחמדים לאללה. בהרכב המחודש: לפני כשנה, נפרדה סינרגיה מהגיטריסט הוותיק שלה, בנואה נחייסי. "בנסיבות הכי טובות שיש", אומר גפן. "בנואה היה מאוד בתוך העניין שלנו. יש לו קעקוע של סינרגיה. כשהורדנו הילוך, הוא עדיין הרגיש מחויב, בזמן שיש לו דברים נוספים. אז הדרכים נפרדו, ועכשיו הוא בפריז, מצליח מאוד, עם עמיר חדד ('Amir')".

במקומו הגיע כאמור גיא באר, פריק של גיטרה, 25 שנה קילומטרז', בתוכם גם היהודים. "בנואה עוד הספיק להגיד, 'זה שגיא הגיע, מאוד מחמיא לי'", מחייך הופמן, "עבורנו זה היה הכי טבעי בעולם. אנחנו אוהבים מאוד את היהודים, שנינו מייצגים את הז'אנר. בעצם אנחנו הז'אנר".

איך זה לחזור לעבוד יחד?

גפן: "לעמוד על במה זו הסאטלה הכי טובה שיש. באמת, בתור 'הילדים הטובים' שאנחנו, סינרגיה זו הסאטלה הכי טובה. השלוש שעות חזרה, זה כמו חזרה לילדות. אתה מחוץ לזמן".

שבתאי: "וכל העצבים חוזרים כמו פעם. היו כבר מכות, בטח (צוחק). אנחנו באמת ילדים טובים. האם אי פעם נשבר כיסא? פעם אחת. גלעד כהנא שבר עלינו".

בקליפ החדש מככבים גם הילדים שלהם. לכולם ילדים, 12 בסה"כ לשבט, הגדולה - של באר - כבר בת 15. "הוא הוליד מעריצה. הגיל של הרוקנרול", הם צוחקים. וכולם מעורבים בתפריט המוזיקלי ובמה שייכנס לנפש של בני הדור הבא. "הם התחברו לסרט על קווין ועפו על המוזיקה", מתגאה הופמן. גפן: "אחד השירים הראשונים שהבנות ידעו לשיר בבית זה 'ליבינג און א פראייר' של בון ג'ובי. בטח, מלא מודולציות. אני משמיע להם לפעמים קאברים מטאליים לשירי פופ, ליידי גאגא וכאלה. וככה, כשהן שומעות רוק, אז הכל סבבה".

אבל דודו פארוק, או סטטיק ובן־אל, מגיעים לכל מקום מתחת לבלטות.

גפן: "גם סליים".

הופמן: "לא מנסים בכוח להימנע מזה. האמת, הילד שלי היה בבר־מצווה וסימס לי משם: 'יש פה דודו פארוק. זה זוועה, לא יודעים איך משמיעים את הדבר הזה'. אתה רואה? חינוך טוב!"

גפן: "אם אני אשאיר את הילדות בעולם של ניקי מינאז', ומוזיקת־מידי כזאת, הם לא יידעו מה הן מפספסות. אולי זה גם בעצם מה שאנחנו עושים עכשיו, רוקנרול, סוג של שליחות. כי מי עוד יבוא עם גיטרות, רוק מודרני, פרוגרסיב? פעם היו אומרים, 'סינרגיה זה של ילדים'. היום אני מת שבני 14־15 יבואו! תבוא, תידבק לדיסטורשן, התופים באים לפרצוף. אתה עוד יכול לאהוב את זה!"

אנחנו נפרדים לתוך הלילה הקר. אפילו לא סיימו את העוגת גבינה. בדרכם להקלטה ברשת ג', מבסוטים מעל הראש. "אנשים אומרים לי, 'סינרגיה בפלייליסט זו התקופה הכי יפה בחיים שלי", מתרגש הופמן. "זה הכוח המדהים של מוזיקה. אתה החלק הכיפי בחיים של אנשים אחרים! יכול להיות יותר מחמיא מזה?"

yehuda.nuriel@gmail.com