{ }
שני 18 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נחום ברנע
    המוסף לשבת • 21.03.2019
    מתחת לכל חשד
    נחום ברנע

    בדצמבר 2016 עשו את דרכם לארץ שני מטוסי 35־F הראשונים שנרכשו עבור צה"ל. הטקס התעכב בגלל בעיות מזג אוויר, ואהוד ברק ועמוס ירון, מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, נתקעו לשלוש שעות בביתן האח"מים בשדה דב בדרכם לבסיס נבטים. הם הרגו את הזמן בדיבורים. אהוד, אמר ירון, תסביר לי, איך אתה, כשר הביטחון, הסכמת לאשר רכישת צוללת שישית. הרי ידעת שהצוללת מיותרת.

     

    "אתה לא יודע מה ביבי עשה לי", אמר ברק. "הוא לא עזב אותי, יום ולילה". ברק סיפר סיפור דומה לגבי אשכנזי, ביום שבו אשכנזי סיים את כהונתו כרמטכ"ל, וסיפר גם לאחרים. לא בכל יום בוחר ברק לנמק החלטות שקיבל בטון אפולוגטי. הוא מעדיף לריב עם הבוס, לא לקטר עליו. מצד שני, לא בכל יום מתחייבת ישראל להוצאה מיותרת בסך שני מיליארד שקל, במזומן, וזה לא הכל: עד שהצוללת השישית תסיים את חייה היא תעלה עוד שישה מיליארד שקל, בהוצאות תחזוקה.

     

    אם יש אמת בסקרים, ציבור הבוחרים לא מתרשם במיוחד מהתיקים הפליליים שעניינם נתניהו וסביבתו. התיקים שממוספרים כ־1000, 2000 ו־4000 הפכו לכתבי חשדות, בכפוף לשימוע. מי שציפה לרעידת אדמה התאכזב: הסקרים רטטו יום־יומיים, ואז חזרו למספרים הקודמים. תיק 3000, פרשת הצוללות וכלי השיט, לא הגיע אפילו לצומת הזה. הוא נתקע בפקק בפרקליטות.

     

    בימים האחרונים התיק זכה לחיים חדשים. שלושה אירועים החזירו אותו לכותרות: הגילוי שנתניהו קיבל בהיותו ראש ממשלה 16 מיליון שקלים ממכירת מניות של חברה שהיה לה קשר עסקי לטיסנקרופ, המספנה הגרמנית; ההחלטה של רשימת כחול לבן להפוך את תיק 3000 למוקד קמפיין הבחירות שלה; וההחלטה של מיקי גנור, עד המדינה בפרשה, להפוך את עדותו.

     

     
    נתניהו ליבה את הסכסוך: יעלון
    נתניהו ליבה את הסכסוך: יעלון

     

     

    ספק אם העיסוק בתיק 3000 משנה את מפת הבחירות: הסיפור מורכב מדי, טכני מדי, מאוחר מדי. אף על פי כן, יש משהו נכון בכניסה המחודשת שלו לסדר היום. עם נתניהו או בלעדיו, הוא החמור בתיקים, המקומם בתיקים. הוא מוציא מפי טובי האנשים במערכת הביטחון – לא אנשים פוליטיים – אמירות קשות מאוד, נסערות מאוד, שלא שמעתי מאז שתת־אלוף רמי דותן, ראש להק ציוד בחיל־האוויר, הורשע בשוחד ונדון ל־13 שנות מאסר. זה קרה לפני 29 שנה.

     

    הפרשה מטילה צל כבד על החצר הקרובה של נתניהו, אנשים שכיהנו בתפקידים בכירים ואנשים שעדיין מכהנים. הרבה דברים לא תקינים, לא סבירים, התרחשו בה; כללי עבודה מקודשים הופרו. שאלות קשות מרחפות מעל חלקו של ראש הממשלה בפרשה, מעל התנהלותו. מיכאל (מיקי) טוביה גנור, המשחד מתיק 3000, הוא רק הפתיל בקצה הנר, המחט בקצה הסקאלה.

     

    "אני לא מוכן למות כשקוראים לי בוגד", אמר גנור לאחר שהחליט להתכחש לעדות שנתן במשטרה. "לא בגדתי", כתב בדמו אורי אילן, לוחם גולני שנפל בשבי הסורי, כתב והתאבד. יש לנו כאן, לכאורה, שיעור בתולדות הפטריוטיות הישראלית, בשני פרקים.

     

    גנור עמוק, מכנים את האיש מכריו במערכת הביטחון, בהשראת הסרט הפורנוגרפי ההוא והמקור בפרשת ווטרגייט; והודבק לו כינוי נוסף, בהשראת שמו האמצעי: טוביה החולב.

     

    16 מיליון סיבות טובות לחקירה: מיליקובסקי
    16 מיליון סיבות טובות לחקירה: מיליקובסקי

     

     

    נשק בלי אסטרטגיה

     

    את פרשת 3000 צריך לבחון לא על פי תוצאותיה – ההסכמים שנחתמו עם ממשלת גרמניה ועם טיסנקרופ, המספנה בעיר קיל – אלא על פי הדרך שעברה עד להסכמים.

     

    ההחלטה להצטייד בצוללות מתקדמות התגבשה בצה"ל בשנות ה־80 של המאה שעברה. סדרת הצוללות, שנקראת בעברית "דולפין", שונה לגמרי מ"גל", סדרת הצוללות הקודמת. הכלי שונה, היכולת שונה, המשימה שונה. להחלטה הייתה משמעות אסטרטגית. אם להסתמך על פרסומים זרים, היא נועדה לשלוח מסר ברור לאיראן: גם אם תצליחו לשתק את היכולת של צה"ל לפעול משטח ישראל, המכה השנייה שתחטפו, מלב־ים, תהיה אנושה. לא כדאי לכם להתחיל.

     

    הרתעה מושגת כאשר צוללת אחת משייטת בלב ים, 24/7, מוכנה לפעולה. מכיוון שאת הכלי צריך לתחזק, נחוצות שתיים. אחת לארבע או חמש שנים כל צוללת עוברת אוברול כללי: היא מושבתת לתקופה ארוכה; אחת ל־15 שנה היא עוברת טיפול חצי־חיים: טיפול כזה נמשך כמה חודשים ועולה 100 מיליון שקל.

     

    שני מיליארד שקל במספנה, שישה מיליארד בתחזוקה: "דולפין" בטיסנקורפ
    שני מיליארד שקל במספנה, שישה מיליארד בתחזוקה: "דולפין" בטיסנקורפ

     

     

    כך נולד הצורך בצוללת שלישית. האלוף אילן בירן, ראש אג"א בסוף שנות ה־80, הלך אל שר הביטחון יצחק רבין, ושכנע אותו לרכוש צוללת שלישית. הגרמנים סיבסדו, והצוללת, אח"י תקומה שמה, הושקה בגרמניה בסוף שנות ה־90. בירן התנגד לרכישת צוללות נוספות.

     

    שניים מהאלופים שישבו אז במטכ"ל מספרים על ויכוח טעון, על תחרות עזה על תקציבים בין הזרועות השונות ועל הקושי של המטכ"ל להתמודד עם אתגר אסטרטגי. "כשאין אסטרטגיה לאומית לא פשוט להגיע להחלטה על נשק אסטרטגי", אומר אחד מהם.

     

    הוויכוח הוכרע בסוף שנות ה־90. נייר שהוכן באגף התכנון נקב במספר הדרוש: חמש צוללות. עמוס ירון, שהחליף את בירן כמנכ"ל משרד הביטחון, מינה את תת־אלוף (מיל') שאול חורב, מפקד הצוללות בעבר, לבדוק את הצרכים מחדש. חורב נחשב לסמכות עליונה בישראל בכל מה שנוגע לצוללות. חמש יספיקו, קבע. ירון הלך אל ראש הממשלה שרון ושיכנע אותו לאשר רכישת צוללת חמישית.

     

    יש חברים, אין מכרז

     

     

     

    ב־2009 חוזר נתניהו לקדנציה שנייה כראש ממשלה. שר הביטחון הוא אהוד ברק. נתניהו מחליט לפתוח מחדש את הוויכוח על גודל צי הצוללות. הוא דורש לרכוש צוללת שישית. צה"ל מתנגד בתוקף. אגף התכנון מתנגד, מפקד חיל הים אליעזר צ'ייני מרום מתנגד, הרמטכ"ל גבי אשכנזי מתנגד. הנימוק העיקרי הוא כסף: יש חור של מיליארדים בתקציב הביטחון, ובצבא חוששים שלא יוכלו לעמוד בהוצאות התחזוקה של צוללת נוספת. צריך לזכור את החישוב הבא: רכישת צוללת מהווה רק 25 אחוז מההוצאה עליה. הוצאות התחזוקה מוסיפות 75 אחוז.

     

    אשכנזי חושד בברק. עלתה טענה שדורון כהן, גיסו־לשעבר של ברק ועורך דינו, מבקש להיכנס לעסקי הצוללות. הוא דורש דיון בקבינט על הצוללת השישית. הדיון מתקיים. נתניהו דוחף. אשכנזי מערער. השרים מאשרים את רכישת הצוללת השישית.

     

    נפתחת מערכה חדשה, על רכישת הספינות שייגנו על שדות הגז. בנובמבר 2013 מחליט הקבינט על ההיערכות החדשה, על בסיס עבודה שנעשתה במטה לביטחון לאומי. ההחלטה חשובה, משום שהיא משנה את המנדט שניתן לצה"ל, מהגנה על המים הטריטוריאליים להגנה על המים הכלכליים. השרים מתייחסים למרחב של כ־200 קילומטרים מהחוף. מאוחר יותר תעלה הטענה שאין משמעות למספר הזה. לאחר שהקידוח מושלם מניחים צינור על תחתית הים שמוביל לאסדה, שתוצב עשרה קילומטר בלבד מהחוף. אין צורך להגן על כל מטר בים.

     

    בהחלטת הקבינט יש סעיף שאומר שלמל"ל יהיה תפקיד בהחלטה על בחירת הספינות. במשרד הביטחון מופתעים: עבודת הרכש של מערכת הביטחון נעשית במערכת הביטחון, על פי נוהל מדוקדק. אין תקדים למעורבות של מל"ל בבחירת מערכת נשק.

     

    באותו זמן פועלת בצמרת המל"ל חבורה מגובשת של קצינים לשעבר, מקורבים לחיל־הים. הם מקיימים פגישות חברתיות בחיפה, מחוץ לעבודה. הם מקורבים לשר יובל שטייניץ וליוסי כהן, ראש המל"ל. עם החבורה נמנים אבריאל בר־יוסף, דוד שרן, רם רוטברג שמושאל מחיל־הים למל"ל, ועוד. רוטברג מונה אחר כך למפקד חיל־הים. מיקי גנור, קצין לשעבר בחיל, הוא חבר.

     

    מפקד החיל צ'ייני מרום מבקר במספנות טיסנקרופ בקיל, ובאותה הזדמנות מודיע לשייקה ברקת, נציג המספנות בארץ, שהוא מסרב לשתף איתו פעולה. לטענת המשטרה הוא עושה זאת כדי לפנות את התפקיד למיקי גנור.

     

    אף אחד לא שואל מדוע המספנה הגרמנית מחזיקה בכלל נציג בישראל. החוזים עם הגרמנים מוגדרים כ־GTG, ממשלה לממשלה. אין מקום לסוכן או לנציג בחוזים בין ממשלות.

     

    מנכ"ל משרד הביטחון הוא דן הראל. הוא קובע שיירכשו ארבע ספינות ושמחיר כל אחת מהן לא יעלה על 100 מיליון דולר. חיל־הים קורא לספינות החדשות סער 6, כהמשך לספינות סער 5. הגודל הוא בין 1000 ל־2000 טון, כגודל של תת־פריגטה (במספנה בקיל בונים באותו זמן פריגטות לצי של מרוקו, סמוך לצוללת הישראלית).

     

    הראל מורה לשמואל צוקר, ראש מינהל הרכש (מנה"ר) להכין מכרז בינלאומי לארבע הספינות. המל"ל מונע את פרסום המכרז. יוסי כהן, ראש המל"ל, היום ראש המוסד, מנהל במקביל משא ומתן עם הגרמנים. למשרד הביטחון יש נציג בגרמניה; כאשר כהן נכנס לפגישות הוא מורה לנציג משרד הביטחון להישאר בחוץ.

     

    שר האוצר יאיר לפיד מגיע לגרמניה, לבקש מעמיתו הגרמני לסבסד את הרכש. הבקשה הישראלית מסתמכת על תחושת האשם של הגרמנים: הם מכרו נשק לסדאם חוסיין, ששיגר טילים לעבר ישראל במלחמת המפרץ. רבין הוציא מהם סובסידיה נדיבה בעסקת הצוללות הראשונה. עכשיו ביקשה ישראל להשליך את תחושת האשם הגרמנית גם על הספינות. בר־יוסף מתדרך את לפיד.

     

    באותו זמן לפיד ויעלון, שר הביטחון, מסוכסכים. נתניהו מלבה את הסכסוך ביניהם.

     

    ממשלת גרמניה מסכימה לסבסד את הספינות בשיעור של 27 אחוז. במל"ל חוגגים הישג. במשרד הביטחון פחות. 27 אחוז ממה, שואלים אנשי מינהל הרכש.

     

    התשובה מגיעה מגרמניה: 550 מיליון יורו יהיה סכום העסקה, כמחיר התחלתי, לפני שמציידים אותה. המחיר הסופי עשוי להגיע ל־900 מיליון יורו. מעל לסכום הזה תיתן ממשלת גרמניה את הסובסידיה שלה.

     

    מצטער, מודיע הראל. אין לי כסף. 400 מיליון דולר, זה מה שיש. על אפו וחמתו של כהן מתפרסם המכרז הבינלאומי באתר משרד הביטחון. כהן, בחור חביב בדרך כלל, רותח מזעם. הוא דורש ממשרד הביטחון למשוך את המכרז מיד. זאת הנחייה של ראש הממשלה, הוא כותב. אחז בן ארי, היועץ המשפטי של המשרד, מוציא חוות דעת שקובעת שאין עילה לביטול המכרז. נתניהו נמנע מלהתערב.

     

    מכרז הספינות יוצא לדרך. חמש מספנות מגלות עניין – איטלקית, ספרדית ושלוש מדרום־קוריאה. הקוריאנים מניחים שייזכו: יש להם הבטחה מאודי שני, מנכ"ל קודם, לפצות אותם על ההחלטה של ישראל להעדיף מטוס אימונים תוצרת איטליה על מטוס אימונים מתוצרת קוריאה.

     

    המספנה הגרמנית לא ניגשת למכרז. על פי החשד, גנור מפעיל למענה את החברים במל"ל.

     

    עוד חבר מתערב – דוד שמרון, בן־דודו ועורך דינו של נתניהו. הוא שולח מייל למשרד הביטחון ושואל, לכאורה בשם ראש הממשלה, למה המשרד לא מבטל את המכרז הבינלאומי. באותו זמן הוא מעורב בעסקי טיסנקרופ.

     

    ואז, בדרך נס, מודיע כהן שהגרמנים מוכנים להציע את ארבע הספינות במחיר של 400 מיליון דולר. רוטברג, שמונה בינתיים למפקד החיל, מאושר: הספינות הן העתיד של חיל־הים. הן לא יהיו רק ספינות מגן – הן יהיו ספינות שטח. משרד הביטחון מבטל את המכרז, והעסקה יוצאת לדרך.

     

    ניצחון? לא כל כך מהר

     

    למרות שנתניהו השתכנע שדי בשש צוללות כדי ליצור את אפקט ההרתעה נגד איראן, בשלב מסוים הוא חוזר לעניין הצוללות. המניע לא ברור. מה שברור, החברים של גנור דוחפים בכל הכוח. לשכת ראש הממשלה והמל"ל מפעילים לחץ כבד על השר יעלון והמנכ"ל הראל. נתניהו דופק על שולחן. הוא מבטיח שישיג מימון לרכישת הצוללת השביעית. למרות כוונותיו הטובות של ראש הממשלה, הניסיון מלמד שלהבטחות שלו אין בדרך כלל כיסוי תקציבי.

     

    בכירי המל"ל מנהלים בשמו של נתניהו משא ומתן חשאי עם הממשל הגרמני. המשא ומתן מוסתר משר הביטחון, בוגי יעלון, ומכל המנגנון במשרד שמופקד על החלטות כאלה. אחד מבכירי המערכת אמר לי השבוע שבקרוב לארבעים שנות שירות במערכת הביטחון הוא לא נתקל באירוע כזה, בצפצוף כזה על הנהלים והחוק. המשא ומתן מתקדם, ומגיע לשלב ה־MOU – מזכר ההבנה. על מכתב כזה יכול לחתום רק משרד הביטחון.

     

    כך מגיעה טיוטת מזכר ההבנה למשרד הביטחון. יעלון והראל קוראים את המזכר ונדהמים. היא כוללת רכישה של שתי ספינות נגד צוללות והתחייבות לרכישה של צוללות מספר שבע, שמונה ותשע.

     

    על סמך מה קידם ראש הממשלה את הרכש, נשאל אחד מראשי המל"ל. "צורך מבצעי", הוא משיב. צורך מבצעי הוא מושג מוגדר במערכת הביטחון. כדי שרכש יוגדר כצורך מבצעי הוא חייב לעבור אישור של כל הדרגים, כולל הרמטכ"ל ושר הביטחון. יעלון ואיזנקוט לא ידעו על צורך מבצעי. הבירור הגיע עד חיל־הים. אמרנו שיהיה נחמד לקבל עוד כלים, הייתה התשובה. מצד חיל־הים לא היה מסמך כתוב – רק דיבורים.

     

    תוך כמה שעות נכתב במל"ל מזכר הבנה חדש. בדרך פלא, הספינות נגד הצוללות נעלמו.

     

    גם הצוללות החדשות שינו כיוון. מסמך ההבנה שנחתם בסוף מתח את לוח הזמנים של צוללות שבע־עד־תשע כך שיימסרו כאשר הצוללות הישנות ייצאו לגמלאות. מספר הצוללות המבצעיות בידי חיל־הים יישאר שש. ישראל לא התחייבה שטיסנקרופ תקבל את ההזמנה. יעלון, הראל ועמיתיהם במשרד הביטחון יכלו לחגוג ניצחון.

     

    לא כל כך מהר. לעמוס גלעד, ראש האגף המדיני־ביטחוני במשרד הביטחון, נודע שהמספנה הגרמנית חתמה הסכם על ייצור צוללות מתקדמות לחיל־הים המצרי, ששייכות לליגה של צוללות דולפין. בין ישראל לגרמניה יש הבנה רבת שנים, שמתירה לישראל להביע התנגדות לעסקות נשק עם מדינות ערביות, לפריט מתוך העסקה או לעסקה כולה. הגרמנים מתחייבים להקשיב, לא בהכרח לקבל.

     

    גלעד נסע לגרמניה, לפגישה עם כריסטוף הויסגן, יועץ הקנצלרית. הידיעה הקפיצה את מערכת הביטחון לשמיים: העסקה עם מצרים נחתמה באישור ממשלת ישראל. הרמטכ"ל איזנקוט פנה לנשיא המדינה ריבלין, שנסע לביקור רשמי בגרמניה. הוא ביקש ממנו לברר עם מרקל האם ניתן אישור ומי נתן אותו. מרקל הבטיחה לריבלין לברר, וחזרה עם תשובה: אתם אישרתם. ברשות ובסמכות. נתניהו הכחיש. הוא כעס על עצם ההתערבות של הנשיא.

     

    הסיפור המצרי מוציא מפי ותיקי מערכת הביטחון, אנשים שמילאו תפקידים בכירים במערכת משנות ה־70, אמירות קשות ביותר. דגל שחור, צלם בהיכל, בגידה. "ייתכן שהייתה סיבה כלשהי לעשות זאת", אמר לי אחד מהם. "העובדה שלא היה תהליך של בדיקה, שהאישור הוסתר והוכחש, צועקת לשמיים. לא היה כדבר הזה".

     

    גורם אחר הגיע עד להשערה הפרועה הבאה: אולי יש קשר בין אישור העסקה המצרית להזמנת הספינות נגד הצוללות. האישור למכור צוללות יצר צורך לישראל לרכוש ספינות נגד צוללות. המספנה וסוכניה אמורים להרוויח פעמיים. ועוד לא אמרנו דבר על הניסיון של המספנה הגרמנית להשתלט על מספנת חיל־הים ומספנות ישראל, וההתגייסות של עורך הדין שמרון למימוש הניסיון הזה.

     

    האלוף (מיל') צ'ייני מרום נחשב ללוחם נועז. הוא קנה את תהילתו בהשתלטות על קארין איי, ספינת הנשק האיראנית, בלב ים־סוף, מאות קילומטרים מאילת. על פי החומר במשטרה הוא קיבל לכאורה מגנור 300 אלף שקל בשנתיים. זה מה שמקבלים בדרך כלל כריטיינר: 15 אלף שקל לחודש בתמורה לפתיחת דלתות.

     

    אבל מרום, כמפקד חיל־הים, היה האיש שזרק את נציג המספנה ברקת והכניס את גנור. החטא הקדמון הזה הופך אותו ממאכר, אחד מרבים, לחשוד בקבלת שוחד. גנור הדליף השבוע לתקשורת שהוא מרגיש אשם בשל מה שעולל לצ'ייני. יש צדק בדבריו.

     

    הבשורה הרעה

     

    מה למדנו בסיפור הסבוך הזה? למדנו שעסקות ממשלתיות שמגיעות למיליארדים, נעשות מאחורי גבן של הרשויות המוסמכות, בלי עבודת מטה כנדרש, בלי בקרה; למדנו שאם פקידים בשירות המדינה, במערכת הביטחון לפחות, מגלים נחישות, אם השר שלהם עומד מאחוריהם, ניתן לבלום מהלכים מוטעים, הרי אסון; למדנו שחצרו של נתניהו, לאחר עשר שנות שלטון, מלאה באנשים שבאו לגזור קופון, על חשבון קופת המדינה, על חשבון ביטחונה; למדנו שנתניהו איבד את הזהירות שאפיינה אותו בעבר. הוא בטוח שהכל יעבור לו.

     

    למדנו שהיועץ המשפטי לממשלה, שהצהיר בתחילת החקירה שנתניהו לא מעורב בה, עשה טעות קשה. עכשיו הוא חייב לפתוח את התיק מחדש. שמועות עקשניות קושרות את ההחלטה המוזרה שלו בלחץ גרמני. מנדלבליט מכחיש; אם הגרמנים לא לחצו, למה מיהר לפטור את נתניהו מאחריות? ולמה הוא אוסר על מבקר המדינה לחקור את הליך קבלות ההחלטות בפרשה הזאת.

     

    למדנו שלנתניהו יש שני בני־דודים, ולכל אחד מהם יש סיפור בעייתי משלו. בן־הדוד האמריקאי, נתן מיליקובסקי, שותף עם נתניהו בחברה שעושה עסקים עם טיסנקרופ, מעורב במכירת המניות של נתניהו בחברה בזמן שהממשלה מנהלת משא־ומתן עם המספנה, ומעניק לו קצבה קבועה. ראיתם אדם אמיד, בן 69, שמכהן כראש ממשלה ומקבל קצבה קבועה מבן־דודו? מה הוא, תלמיד בכולל?

     

    למדנו שבן־הדוד השני נהנה מפיצול אישיות: הוא גם נציגו רב הכוח של ראש הממשלה, וגם נציג המספנה. ספר יכול להיכתב על עסקיו של משרד עורכי הדין שמרון־מולכו במהלך כהונותיו של קרובם נתניהו.

     

    המזימות נבלמו בחלקן. הוזמנה רק צוללת אחת מיותרת, לא ארבע. מחיר הספינות היה סביר. התחזוקה תהיה יקרה, אבל השימוש בהן יהיה רחב יותר. גנור וסייעניו נתפסו, ויש סיכוי שהחקירה תיפתח מחדש. אולי נדע מתישהו גם למה אושרה העסקה המצרית.

     

    אלה הבשורות הטובות. הבשורה הרעה היא שתפקידו של נתניהו בסיפור נשאר עלום. האם סובבוהו בכחש? האם הוא מסובב בכחש אותנו? בשב"כ עובדים על בסיס סמ"ח – סימנים מחשידים. ההסתרה והשקרים הם סימנים מחשידים; הניסיון למנות את אבריאל בר־יוסף לראש המל"ל הוא ניסיון מחשיד; הניסיון להריץ את דוד שרן, ראש הלשכה בעבר וחשוד בשוחד היום, לרשימת הליכוד לכנסת הוא סימן מחשיד; הניסיון להלביש על כל חטא, כל גניבה, את התירוץ האיראני הוא סימן מחשיד. יש בעיה, קיסריה. יש בעיה.

     

    nahumb@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 21.03.19 , 19:02