"לנגן שיר טוב מעביר בי צמרמורת"

ב־25 השנים האחרונות הספיק דני תובל, מהדי־ג'ייז המובילים בישראל, לנגן בכל מקום אפשרי. הוא תקלט במיטב המועדונים בתל־אביב ובהם הקו מילניום, הפאצ'ה, ה־TLV, האומן 17 והחתול והכלב, הגיע גם לפורום בבאר־שבע, לחורבה שבחיפה ולמצעד הגאווה. גם הדרכון שלו מלא בחותמות מפסטיבלים מצליחים מרחבי הגלובוס. הוא ניגן במסיבות של חברות גדולות והרים בחתונות של גל גדות וירון ורסנו ("הם אנשים מקסימים ומאז חיתנתי את כל החברות של גל"), גלעד ארדן, יעקב פרי, עמליה דואק, אשכול נבו, עדי נוימן ויעל שרוני.

אבל גם אחרי כל זה, תובל (43) לא שוכח את הפעם הראשונה שבה עלה לעמדת הדי־ג'יי. "גדלתי באורנית וניגנתי במסיבות של בית הספר, אבל הבנתי שכדאי להתקדם אני צריך להיות חצוף", הוא נזכר, "לפני הצבא הגעתי למועדון שהיה אז בגבול גבעתיים־תל אביב עם קסטה של סט שלי ואמרתי לבעלים שאני רוצה לנגן אצלו. הוא התנה את הסכמתו בכך שאביא את כל החברים שלי למסיבה, ועמדתי בזה".

בקריירה שנמשכת כבר רבע מאה, וכוללת בין היתר רמיקסים לדנה אינטרנשונל, עילי בוטנר וילדי החוץ וקרולינה, ושחרור טרקים בלייבלים הנחשבים בעולם המוזיקה האלקטרונית, תובל סימן וי על לא מעט חלומות, פרט לשניים. "רציתי לשרת בגלי צה"ל אבל בסוף הגעתי למודיעין. במהלך השירות הגעתי למיונים לעריכה מוזיקלית אבל הרגשתי שזה נעשה כטובה. למזלי הצלחתי לשתף פעולה עם שדרנים מרשת ג'. החלום השני הוא לנגן עם דני טנגליה, די־ג'יי העל האמריקאי. הוא היה כאן לא מזמן ולצערי לא יצא לי לנגן אתו. אני מקווה שזה עוד יקרה".

עכשיו הוא מתמקד בחגיגות החצי יובל לקריירת התקלוט שלו במסיבת מיוחדת שתיערך ב־4 באפריל במועדון אנדר 52 בתל־אביב. בערב החגיגי הוא ינגן לצד די-ג'יי זוקיני (גל רוזן), עומר בר ואלה גוטמן, הכוהנת הראשונה של התקלוט בישראל, שנהנית מקאמבק מרשים. "נוסטלגיה זה דבר נחמד ובאמת עשיתי דרך ארוכה", הוא אומר, "אבל אני עדיין עובד קשה בשביל לשמור על התשוקה, והמסיבה הזאת מאגדת את העבר, ההווה והעתיד שלי".

גל גדות

יש מסיבה שאתה זוכר במיוחד?

"ממש אחרי הצבא שלחו אותי לנגן בתוכנית טלוויזיה מצליחה באיינדהובן, הולנד, ודיברתי על שלום ועל כך שמוזיקה יכולה לאחד, וזה עזר לי להתקדם גם בארץ. לפני כמה שנים ניגנתי בפסטיבל במצדה לצד דיוויד גואטה מול 25 אלף איש ובמסיבת רחוב בתל־אביב מול מאה אלף איש. אבל גם לראות 200 איש מול העמדה בכל ערב במועדון זה מרגש. קצת כמו שלמה ארצי בזאפה".

הסצנה האלקטרונית עברה תהפוכות רבות מאז שתובל החל לסובב תקליטים. "בשנות התשעים היא נתפסה כדבר חדש ומסעיר והתקשורת התחילה לדחוף אותה למיינסטרים, בהמשך זה קצת ירד אבל זה חזר בגדול בשנים האחרונות. יש כל הזמן פינג־פונג בין האנדרגראונד למיינסטרים".

בעבר הייתה חלוקה בין די־ג'ייאים שעובדים במועדונים לתקליטני חתונות. תובל לא רואה את זה ככה. "אנשים אוהבים להכניס אותך למגירה ואם תגיד להם שאתה עושה חתונות — הם יתייגו אותך כמסחרי. ניגנתי במועדונים וניגנתי בחתונות ואני נהנה משניהם, גם לנגן עומר אדם וגם לנגן את הטרק האחרון של סלומון. וכן, הפכתי את האמנות שלי לביזנס. לנגן שיר טוב שכולם רוקדים אותו מעביר בך צמרמורת כמו כשכדורגלן כובש שער".

ואיך מתחזקים קריירה שמתנהלת בעיקר בלילות כשאתה אבא לשניים?

"למזלי התחתני נכון. אשתי לימור מגיעה מתחום ההפקה, וכשאחד מאיתנו יוצא לעבוד השני לא שואל אותו מתי הוא חוזר, ובשביל לנגן במסיבה טובה אני מוכן לישון פחות. אני מודה שאני לא קם בכל בוקר לילדים, אבל גם בימים עמוסים אני קופץ הביתה לאוכל איתם ארוחת ערב. למזלי הם מקבלים את זה והם מאוד אוהבים מוזיקה".