נתיבות
"תמיד חשבו שיש אצלנו רק באבות ובבונים"
בימי שלישי השוק בנתיבות נסגר כבר בשתיים בצהריים. הרוכלים מקפלים את הבסטות ועל הרצפה מתגוללים תפוחי אדמה. אלמוג לנקרי, במכנסיים קצרים ונעלי עבודה, סוחב ארגז של עגבניות בחזרה למשאית. הוא בן 21, יליד נתיבות, שגר בשכונת אלפסי בעיר ועובד יומית אצל דוד שלו, בעל דוכן ירקות. בבחירות הקרובות אלמוג מתכוון להצביע למשה פייגלין, אך לדבריו לא בגלל הבטחותיו של פייגלין ללגליזציה של סמים קלים. "אני פשוט מרגיש אצלו שהוא מדבר מהלב", אומר אלמוג, ופורש כף יד על חזהו.
זו הפעם הראשונה שאלמוג מצביע בבחירות לכנסת, ולכן ייתכן ששכחו לעדכן אותו. "כולם פה מצביעים ביבי", חורץ הדוד שלו, בעל הבסטה, ומזרז את אלמוג למשאית. "גם אני מצביע ליכוד, אלא אם כן הבחירות ביום שלישי".
למה?
"כי ביום שלישי יש שוק, אין לי זמן ללכת לקלפי".
• • •
הבחירות ייערכו ביום שלישי, אבל הליכוד יסתדר בנתיבות גם בלי רוכלי השוק. בבחירות הקודמות כשליש מתושבי העיר הצביעו "מחל", ועוד כמחצית העניקו קולם למפלגות החרדיות. מפלגות השמאל והמרכז נאלצו להסתפק כאן בשברי אחוזים: אם תחברו את הקולות שניתנו למחנה הציוני, יש עתיד ומרצ — תקבלו עודף מ־2.5%.
"אין כמו ביבי", אומר לי רפי יפרח, שהגיע לשוק רגע לפני הסגירה, ועכשיו מקלף קלמנטינה שהרים מהרצפה. "רק ביבי", אומרת ענבל לוי, תינוקת בזרועותיה, שעומדת בפתח ביתה ומזמינה אותי לכוס מיץ בסלון, ותמונת הבאבא סאלי תלויה בו. "יש יותר טוב מביבי?"
מבחינת אנשי נתיבות, אין יותר טוב מביבי. בעשר השנים שבהן נמצא בנימין נתניהו בשלטון ידעה העיירה הדרומית תנופה אדירה. בשכונות הישנות עוד תמצאו שיכוני רכבות ומתחמים שבהם מתבצרים רבנים שיעניקו לכם ברכה או קמע, אבל בחלקים החדשים של העיר התרחשה מהפכה: שכונות מגדלים אימתניות, אזור תעשייה רחב ידיים, מרכז מסחרי ענק שבצמוד אליו מרכז מסחרי גדול עוד יותר. מי שיירדם בגוש דן ויתעורר פה, יחשוב שהגיע למערב ראשון־לציון.
מה שאין בנתיבות זה שלטי בחירות, אולי בגלל שאין את מי לשכנע, אולי כי יש את שמעון מוגרבי. הוא בן מושב שרשרת הסמוך, קבלן צנרת, אבל בשבועות האחרונים הוא כמעט ולא עובד כיוון שהפך את הטנדר שלו לפרסומת ניידת: פרצופו של נתניהו מתנוסס על ארגז הרכב ונגרר אחרי שמעון בכל רחבי הנגב המערבי. "בשבוע הבא אני בצפון", הוא מודיע.
יותר מאשר שמעון הוא ליכודניק, הוא ביביסט. "אלוהים בשמיים וביבי על האדמה", הוא זוקף אצבע. "מאז שבגין הלך, ביבי היחיד שמגיע לקרסוליים שלו, ואפילו עובר אותו. כשאני נוסע לחו"ל, אני מתגאה שאני ישראלי, כי אני מתגאה בראש הממשלה שלנו".
כתושב עוטף עזה אתה מרגיש בטוח?
"אז נפלו פה כמה טילים, מה לעשות? לחסל את חמאס אפשר עם כמה מטוסים תוך חצי שעה, אבל זה לא פתרון. זה יהרוס את היחסים שלנו עם כל העולם. כדי לייצא מישראל תוצרת, אתה חייב להיות גמיש. ביבי יודע לעשות את זה".
ובני גנץ?
"עם כל הכבוד לגנרלים, לנהל מדינה זה לא צבא. גנץ זה בלון, אני לא מפחד ממנו".
• • •
העסקים בנתיבות מתפקעים מרוב עבודה. כאשר לפני שבועיים נורו טילים על גוש דן ואנשי המרכז התלוצצו שתושבי עוטף עזה יושבים עכשיו בנחת בבתי קפה — הם דיברו על נתיבות. אני נפגש עם רם חכמון בקפה ארומה, על כוס אספרסו. הוא בשנות ה־30 לחייו, יליד קדימה שבשרון. הגיע לנתיבות כחלק מגרעין תורני בשם "מגשימים ביחד", שהתמקם בשכונות הישנות והקים בהן מרכזי למידה, חנויות יד שנייה ועוד מיזמים חברתיים. במקביל הוא עורך שני מקומונים שפועלים באזור נתיבות — אחד חילוני והשני חרדי. בשבוע שעבר פירסם באחד מהם ראיון עם ששון שרה, אחת הדמויות המוכרות ביותר בשדרות. "זה היה הראיון האחרון שלו", אומר רם. "שלושה ימים אחרי זה הוא נפטר". לדבריו קיימים בנתיבות לא פחות מ־12 מקומונים. "זו עיר המקומונים", הוא אומר. האינפלציה הזו מעידה לא רק על השוק התוסס של נתיבות, שמצליח לפרנס כל כך הרבה עיתונים מקומיים, אלא גם על העיסוק הכמעט אובססיבי של אנשי נתיבות בעצמם. "יש פה ביקוש מטורף לחדשות מקומיות", אומר רם ולוגם מהאספרסו.
רם מארגן לי פגישה עם חבר מרכז הליכוד יחזקאל יגנה. יחזקאל, אדם חד לשון, תמך בפריימריז האחרונים בכל מי שסיים לבסוף בעשירייה הראשונה. בעיקר, הוא מתלהב ממירי רגב. "היא שמה מראה מול החברה הישראלית", הוא אומר. "היא אומרת, 'עד עכשיו חשבתם שתושבי נתיבות הם באבות ובבונים', ומראה שגם לנו יש תרבות, גם אנחנו חלק מהחברה הישראלית".
למרות דוח המבקר, יחזקאל מתלהב גם מישראל כץ, שר התחבורה. ואכן, בנתיבות יש תחנת רכבת, אבל גם המון אוטובוסים שמקיפים ללא הרף את הכיכר הסמוכה אלינו, שבמרכזה מזרקה. קצת קשה לשמוע את יחזקאל בגלל הרעש. "בדיוק היום דיברתי עם ישראל כץ", הוא צועק. "אמרתי לו שבזכותו בבחירות הקרובות ביבי יוכל להגיד שהערבים לא נוהרים לקלפיות באוטובוסים, אלא ברכבות".
לשיחה מצטרף חבר מרכז הליכוד נוסף, מיכאל אלקיים. הוריו עלו ממרוקו והוא נולד בנתיבות. הוא אמן המתמחה בתחום היודאיקה, מורה לאמנות, בוגר בצלאל ואוניברסיטת באר־שבע. יש לו סטודיו בנתיבות והתערוכות שלו מסתובבות ברחבי העולם. "המפלגה שהתייחסה הכי הרבה לנתיבות זו הליכוד", הוא אומר. "אנחנו לא יכולים לבגוד במי שנותן לנו".
ומה לגבי כתב החשדות נגד נתניהו?
"אני מרגיש בתוכי שהייתה כאן רדיפה רצינית של ביבי. ההר יוליד עכבר".
• • •
עם כל הכבוד לליכוד, הסיפור המרכזי של הבחירות הקודמות בנתיבות היה המאבק היצרי בין ש"ס של אריה דרעי ליחד של אלי ישי. ישי אמנם לא נכנס בסופו של דבר לכנסת, אבל בנתיבות הוא קיבל 19% מקולות הבוחרים. דרעי הקדים אותו רק במעט.
מסתבר שהחלוקה בין ש"ס ליחד היא עדתית ביסודה: המרוקאים מצביעים לדרעי המרוקאי, הטוניסאים לישי הטוניסאי, שפטרונו הוא הרב מאיר מאזוז, ממנהיגי יהדות טוניסיה. אבל הדמוקרטיה החרדית בנתיבות מתבססת גם על חצרות הרבנים המקומיים. בבחירות הקודמות כוחו של ישי היה טמון בתמיכתו הבלתי מסויגת של הרב יורם אברג'יל. אלא שלפני שלוש שנים נפטר הרב, ועל פי המסתמן כעת, בניו העבירו את תמיכתם לדרעי. גם שאר רבני העיר — איפרגן (הרנטגן), שריקי ואחרים — תומכים בדרעי ומובטח לו הפעם ניצחון סוחף. "הרבנים בנתיבות נאבקים על מדרשים, על בתי ספר, על גני ילדים, על קרבה לראש העיר, על כוח", מונה הליכודניק יחזקאל יגנה. "הם שונאים אחד את השני, אבל כולם תומכים בש"ס".
"אני מצביע לש"ס מאז עומדי על דעתי. קודם כל כי זה המצווה של הרב עובדיה, וגם כי אני חושב שש"ס עשתה עבורנו מהפכה, שנתנה לנו את הגאווה הספרדית", אומר א', חרדי תושב העיר, שיושב גם הוא בקפה ארומה. הוא בן 40, יליד מגדל־העמק, שהגיע עם הוריו ועשרת אחיו לנתיבות בשנות ה־80. "הוריי חיפשו מקומות זולים, עם אפשרות לחיות ולחנך כמו שצריך", הוא מספר ושולף סיגריה מכיס החליפה המגוהצת. היום הוא מוסמך לרבנות, עובד כמפקח כשרות וגר בבית פרטי באחת השכונות החדשות.
העניין הביטחוני מטריד אותך?
"המצב הביטחוני זה בילט־אין, אבל יכול להיות יותר גרוע — אם למשל תקום ממשלת שמאל של גנץ".
יחזקאל הליכודניק מאזין לשיחה ומבסוט מדבריו של א'. "הלוואי והיו עוד אלף כמוהו בנתיבות", הוא מחייך. "הצרה היא שיש עוד חמשת אלפים".
קיבוץ סעד
"לא להיות חלשים, אנחנו מתנהלים מול החמאס באיזי"
היישוב סעד נמצא במרחק שמונה דקות נסיעה מנתיבות, מערבה על כביש 25. למרות הקרבה הפיזית, זה יישוב בעל אופי שונה לחלוטין: קיבוץ, דתי, שעלה לקרקע עוד לפני הקמת המדינה ומאז אכל חצץ — החל מהצבא המצרי, דרך הפדאיון, ועד לפת"ח ולחמאס.
שושנה עברון הייתה שם כמעט לאורך כל הדרך. היא בת 83 וסיפור חייה מתכתב עם הביוגרפיה של הציונות: היא נולדה בפירנצה שבאיטליה ערב מלחמת העולם השנייה, חמקה מתאי הגזים, עלתה ארצה בערב פסח תש"ה, 1945. "זו הייתה אוניית המעפילים הראשונה שהגיעה", היא טוענת. "אמרתי אונייה? לא ממש, יותר דומה לכלום". היא גדלה בירושלים ואמה נהרגה בשיירת הדסה שעשתה את דרכה לעיר הנצורה במלחמת העצמאות. "אף אחד לא שם לב, אבל יום הבחירות נופל על ד' בניסן, יום הזיכרון הלאומי לשיירת הדסה", היא מתלוננת. אביה, אגב, היה בנו של דוד משה קסוטו, אותו אחד משיעורי התנ"ך. היא שירתה בנח"ל והגיעה לסעד עם גרעין של הצופים הדתיים בשנות ה־50, למדה הנחיית הורים ולימדה מתמטיקה, ספרות ולשון. "כשראיתי שהמורה לאנגלית לא הסתדר, לימדתי גם אנגלית", היא אומרת. היום יש לה חמישה ילדים, 21 נכדים ו־17 נינים. בנה הבכור נפל במבצע ליטני, ובמשך שנים הייתה חברת הנהלה ביד לבנים ובמועצה הציבורית להנצחת החייל. ב"עופרת יצוקה" נפל קסאם חמישה מטר מהבית שלה, והיום כשיש צבע אדום היא "רצה לממ"ד. אפשר לומר הולכת. אבל הבן שלי הוא ממפתחי כיפת ברזל, אז אני סומכת עליו שלא ייפול פה הטיל". ביוגרפיה של הציונות, כבר אמרנו.
את עלוני הקיבוץ קוראת שושנה מכריכה לכריכה. כך התוודעה לחוג הבית של מפלגת הימין החדש, שנערך פה יום לפני ביקורנו. "היה גם חוג בית של יש עתיד, אבל לא ידעתי כי אין לי ווטסאפ", היא אומרת ושולפת טלפון נייד ישן שנראה כאילו הגיע איתה באוניית המעפילים.
איך היה חוג הבית של הימין החדש?
"שמעתי את מה שרציתי לשמוע. למשל חשוב לי שעל יהודה ושומרון יחול החוק הישראלי. הערבים, שיהיה להם בכל הכפרים שלהם אוטונומיה. הימין החדש בעד זה, אבל אנחנו מתנהגים כמו טמבלים. יש את טראמפ, אפשר לנצל את העניין. יושבים שם רבבות יהודים והחוק לא איתם".
את מדברת על יהודה ושומרון אבל חיה מטר מעזה. מה התוכנית של הימין החדש בנוגע לרצועה?
"לא להיות חלשים. אנחנו מתנהלים מולם ככה, באיזי. הייתי רוצה תגובה הרבה יותר חריפה. מול 500 טילים שלהם צריך לשלוח 5,000 טילים שלנו".
מוזר: מבין כל האנשים שפגשתי בעוטף עזה, היחידה שנקטה בגישת ה"צריך להיכנס בהם" בנחרצות שכזו הייתה שושנה עברון, בעודה יושבת וסורגת על ספת הסלון ומאזינה ל"קול המוזיקה" ברדיו.
מה לגבי איחוד מפלגות הימין?
"לא אצביע להם. סמוטריץ' מדבר לא יפה. כל הסיפור הזה נגד נשים יהודיות וערביות ששוכבות יחד בבית חולים. מה פתאום! אני ילדתי בבאר־שבע ושכבתי בחדר עם ערביות. מה, הן אכלו אותי?"
מעבר לימין החדש, גם הליכוד הוא אופציה. "הרבה פעמים הצבעתי לליכוד, עוד כשזה היה חירות, אבל הפעם הליכוד לא מפתה אותי. ביבי עסוק בדברים אחרים והוא צריך למנות מישהו במקומו".
את מי?
"גדעון סער".
היא מחבבת גם את ישראל כץ, אם כי לדבריה הבעיה הכי חמורה בסעד היא היעדר תחבורה ציבורית. "יש לנו פה אוטובוס אחד ביום לירושלים, ב־6:40 בבוקר. וגם אין לנו איפה להטעין את הרב־קו", אומרת שושנה בת ה־83.
• • •
קיבוץ מגוון, סעד. בבחירות הקודמות כמחצית מהתושבים הצביעו באופן טבעי לבית היהודי, אך יתר הקולות התחלקו בין הליכוד למחנה הציוני. אני שואל את שושנה מי הם תושבי הקיבוץ שמצביעים לשמאל. "אני", עולה לפתע בת קול מקצה הספה.
זוהי ר', שמעדיפה ששמה המלא יושמט מהכתבה, ושעד כה ישבה בדממה כמעט מוחלטת בפינת הסלון, צעיף כרוך סביב כתפיה. היא בת להורים יקים, שנולדה בתל־אביב. גם היא הגיעה לסעד אי־שם בשנות החמישים, ומאז שושנה והיא חברות טובות גם אם הן חלוקות בדעתן הפוליטית.
מאז הפציעה ציפי ליבני בשמי הפוליטיקה הישראלית, ר' הולכת איתה. "היא השפויה מבין כולם", היא מסבירה. "כמוה אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות הסדרה מדינית, שתי מדינות לשני עמים. אם יהיה להם טוב, יהיה גם לנו טוב".
נשבר לך הלב כשאבי גבאי זנח את ליבני בשידור חי?
"כן. ראיתי את הדמעות שלה. הדרך שלה היא דרכי".
אז למי תצביעי עכשיו?
ר': "מרצ או העבודה, נראה איך יתפתחו העניינים".
מה לגבי גנץ?
ר': "פחות".
השיחה גולשת כעת לרמטכ"לים. שושנה מספרת שהיא מאוד אוהבת את הרמטכ"ל הנוכחי, אביב כוכבי, מאז הכירה אותו כמפקד חטיבת הצנחנים, ושיאיר לפיד היה מנחה טלוויזיה מעולה ולא יותר מזה. ר' מסכימה איתה. נמצא המחנה המשותף שיחבר בין החברות הוותיקות, פרט לסוגיית התחבורה הציבורית כמובן. "יש הרבה מאוד אוטובוסים שנוסעים מנתיבות לירושלים", אומרת שושנה, שניהלה בעניין התכתבות ענפה עם משרד התחבורה וראש המועצה המקומית. "אני לא מבינה מה אכפת להם לעבור גם דרך סעד".
גם דוד דרורי שוקל להצביע לעבודה. הוא בן 59, יליד הקיבוץ ודור שני למייסדיו, אב לשישה ובעל קול נעים ואישיות עדינה. במשך שנים עבד בחקלאות, אבל לאחרונה הוא מפתח את תחום התיירות בקיבוץ וגם מתמחה בעיסוי רפואי. בהיבט של העיסוי, השילוב בין האישיות העדינה לידי החקלאי הוא מושלם.
בקולו הנעים אומר דוד מילים שפוצעות את עור התוף. "יש חרדה מצטברת שטבועה בדנ"א של החברים, של התושבים, של הילדים בקיבוץ", הוא אומר־לוחש. "הרגעים השקטים והקסומים שאנחנו חווים יכולים באחת להיעלם ולהיקטע באזעקה, בפיצוץ, בירי. עם כל המיגונים וההגנות, החיים שלנו לא בטוחים באמת".
בתקופות המתוחות דוד מנסה לא להילחץ. אל הממ"ד הוא הולך ב"שאנטי" לדבריו, ואת הלחץ הוא פורק על ידי עיסוי שהוא מעניק בהתנדבות לחיילים ולתושבים. "הייתי מצפה מהממשלה שתיכנס באומץ לעובי הקורה. הבעיה היא לא הקסאמים, הבעיה היא המצור", הוא אומר. "יש פה סיטואציה שמזמינה פיצוץ".
בשנים האחרונות הוא מצביע למפלגת העבודה, אבל כעת הוא מתלבט בינה לבין כחול לבן. "אני מאוד רוצה שהשלטון יתחלף, ואין לי פריבילגיה להתפנק על מפלגות קטנות", הוא מסביר.
קיבוץ נחל עוז
"לא חושבת על עצמי, אלא כמה ילדים נהרגים בעזה"
תופעת טבע מוזרה מתרחשת על כביש 25, פרט לשדות החרציות הפרועים ולגבעולי החיטה המגיעים עד לגובה הכתפיים: ככל שנוסעים מערבה בכביש הזה, ככל שמתקרבים לגדר עם עזה, הולכים האנשים ונהיים שמאלנים.
שלטים לבנים של מפלגת העבודה מקשטים את הגדר ההיקפית של קיבוץ נחל עוז, הנושק לשכונת סג'עייה העזתית ונמצא בקצה כביש 25. לפני כמה ימים, רחל לוי תלתה על הגדר ההיקפית גם שלט ירוק של מרצ. "המזכיר אמר שאסור לתלות שלטים בתוך הקיבוץ", היא אומרת. "אבל למחרת מישהו הוריד את השלט שלי מהגדר. פשוט וולגריות".
את השלט הבא כבר תלתה בגאון על המרפסת עמוסת העציצים בביתה, בתוך שטחי הקיבוץ ועל אפו וחמתו של המזכיר. "המזכיר אמר לי שהוא תמיד הצביע מרצ, אבל עכשיו הוא מצביע גנץ. נו, בסדר", היא זורקת.
עכשיו אנחנו יושבים במרפסת, מתחת לשלט המתוח של מרצ, והיא מספרת כיצד הלכה להצביע בפריימריז של המפלגה בקלפי שהוצב בשדרות. "כששאלתי מישהו ברחוב איך מגיעים למקום שבו יש פריימריז למרצ, הוא התחיל לצעוק עליי שאני שמאלנית", היא אומרת. "אמרתי לו שיגיד לי איך מגיעים ויעזוב אותי בשקט".
יש בה, ברחל לוי, איזו נונשלנטיות בריאה שנמהלת בדעתנות לא מתנצלת. קיבוצניקית, בקיצור. היא חיה כאן מ־1953. "אני כבר אישה קשישה ועברתי המון מלחמות, אבל כשאני שומעת את הפיצוצים בכל ערב אני לא חושבת על מה יקרה לי, אלא על מה קורה להם, כמה ילדים נהרגים שם", היא אומרת ומצביעה לעבר עזה.
לא קשה להישאר הומניסטית כשאת מופגזת שוב ושוב?
"זה מה שמחזיק אותי פה. אני לא חושבת על עצמי כי כבר התרגלתי. בעצם לא קרה לי כלום כל השנים האלה. כשיש צבע אדום לפעמים אני נשארת לעשן במרפסת".
• • •
את עמיר פוטרמן אני פוגש במרכז העצבים של נחל עוז, משרדי הגד"ש (גידולי שדה). מפת השטחים פרוסה על הקיר: גזר, תפוחי אדמה, חמניות, חומוס, בננות. מכאן שולטים על טפטופי המים גם לפקעות האבוקדו, אבל הטפטופים שמטרידים את עמיר הם מזן אחר לחלוטין.
הוא יליד נחל עוז, בן 33. "הקסאם הראשון נפל כשהייתי בן 16, לא רחוק ממני, בזמן שחלבתי ברפת", הוא נזכר. "שבוע אחרי זה נפל עוד קסאם. מאז חלבתי רק עם תאילנדים, אף אחד מחברי הקיבוץ לא הסכים לבוא לרפת". את שני ילדיו הוא לא מוכן להמשיך לגדל בתנאים האלה. "אם זה ימשיך ככה אני בהחלט שוקל לעזוב", הוא מצהיר.
"ההתלבטות שלי היא בין העבודה לכחול לבן", ממשיך עמיר. "הבעיה עם כחול לבן היא שאני לא יודע מה זה הדבר הזה, אבל אם אני אראה שהקול שלי יכול לעזור להחליף את השלטון, יכול להיות שאצביע להם".
למה אתה רוצה להחליף את השלטון?
"כי חזרנו למדיניות הטפטופים, וזה משהו שאני לא מוכן לחיות איתו. הבעיה היא שאני מרגיש שביבי עושה את מה שטוב לו, ולא את מה שטוב לי. אפילו האופציה של מלחמה כל ארבע שנים יותר סבירה מהטפטפת הזו".
איך עוצרים את הטפטופים האלה לדעתך?
"זה לא התפקיד שלי לענות. האמת, לא אכפת לי אם ייתנו להם את מזרח ירושלים או יעלו אותם על אוניות וישלחו אותם מעבר לים. אני רוצה שקט".
דני רחמים רוכן מעל מחשב ההשקיה במשרדי הגד"ש. הוא בן 64, הגיע לקיבוץ ב־1975, ועוד זוכר את הימים שהיו מסתובבים חופשי בעזה. "הצבעתי המון שנים מרצ, אבל אחרי ההתנתקות הבנתי ששטחים תמורת שלום זה לא בדיוק עובד. התפקחתי. נשארתי שמאל, אבל שמאל פחות קיצוני", הוא אומר ומגלה שיצביע לעבודה.
בינתיים אלפי קובים של מים זורמים תחת אצבעותיו. "מבחינתי, בבחירות האלה אני נותן משקל מאוד גדול לנושא הכלכלי", הוא אומר, ולראשונה מאז נתיבות חוזר לדבר איתי על כלכלה. "מפלגת העבודה הם סוציאל דמוקרטים, הם יכולים להגן על החקלאים, כי כרגע אין מי שיגן עליהם".
ביציאה מקיבוץ נחל עוז חולפת על פנינו שיירה של רכבי שרד מושחרים. בירור קצר מגלה שמדובר בראש ממשלת כף ורדה, שהגיע לביקור בישראל ומסייר על גבול הרצועה. כף ורדה היא מדינת איים זעירה אי־שם באוקיינוס האטלנטי, היושבת מתחת לנתיב האווירי המחבר את ישראל לברזיל. בשנים האחרונות שוקד נתניהו על פריצת הנתיב הזה למטוסים ישראליים, על מנת לפתח את קשרי המסחר עם דרום אמריקה. מסתבר שהדרך לשם עוברת גם בנחל עוז. שמעון מוגרבי כנראה היה מוצא בזה עוד חיזוק לטענה שלו: "אלוהים בשמיים, וביבי על האדמה".
