ים השיבולים האדומות

רומן וולוטוב, סולן מקהלת הצבא האדום, עמד בשבוע שעבר בהיכל התרבות ושר במלוא גרון את "אדון עולם". יש לו סיבה טובה לברך את ההשגחה העליונה, שבזכותה הגיע בדצמבר 2016 לשדה התעופה עם דרכון שפג תוקפו, ולא הצליח לעלות עם חבריו ללהקה לטיסה להופעה בפני חיילי צבא רוסיה בסוריה. זמן קצר אחר כך הגיעה אליו ההודעה המרה שהמטוס התרסק וכל 64 חבריו נהרגו.

אבל ההצגה, כמו שאומרים, חייבת להימשך, ובתוך חודש של אודישנים וחזרות, "ההרכב האקדמי לשירה וריקוד של הצבא הרוסי על שם אלכסנדר אלכסנדרוב" היה מוכן להופעות בפני חיילי צבא רוסיה באשר הם, וגם בפני המעריצים ברחבי העולם. הכל היה שם. שירי קוזאקים, שלוו בסרטונים ישנים בשחור־לבן של לוחמים רכובים על סוסים המנופפים בחרבות, צלילי בללייקה מיבבים ב"צ'רדאש" המפורסם, ו"קלינקה" ו"קטיושקה" שבלעדיהן שום מופע של מקהלת הצבא האדום אינו שלם. תוסיפו לזה את כישורי הריקוד והאקרובטיקה של להקת המחול של ההרכב – ואפשר להבין למה הקהל לא הפסיק להריע.

בביקורים האחרונים שלהם בישראל בחרו מנהלי הלהקה לשתף במופע אמנים ישראלים, והפעם היו אלה חברי להקת "הגבעטרון" שעלו לבמה וביצעו שלושה משיריהם עם התזמורת ועוד "ים השיבולים" אחד ביחד עם המקהלה כולה. החיבור הזה אולי בא ללטף את האגו הציוני של הקהל, אבל קשה לומר שהוא עושה חסד עם האורחים. "זה לא כוחות", כמו שאומרים הילדים. ועל כך יכולים להעיד דודו פישר וירדנה ארזי שהתארחו אצלם בעבר ויצאו חבולים מה"באטל". גם הגבעטרון, נחמדים וארצישראלים ככל שיהיו, מחווירים לעומת העוצמה המרגשת של הדוב הרוסי – 50 זמרים שעומדים בדום מתוח, ושרים בלהט את שירי אמא־רוסיה.