מריה אלמסרי למדה בבית ספר יסודי ביפו שבו בלטה בעיקר בשיעורי הספורט. יותר מכל סיקרנו אותה משחקי הכדורגל בחצר בהפסקות. "רבתי עם הבנים כדי שיתנו לי לשחק איתם", משחזרת אלמסרי (14), כיום שחקנית באקדמיה לכדורגל בווינגייט.
הסביבה לא תמכה בתחביבה, אבל האהבה לכדורגל ניצחה, ובכיתה ח' הצטרפה לקבוצת בנות עירוני פ"ת. "הייתי ערבייה יחידה בין כל היהודיות, וזה היה קשה", מספרת מריה. "חשבתי שפחות רוצים אותי, אבל היכולת הטובה עזרה לי, ובהמשך הייתי אחת מהן. משם פרצתי".
תנופת ספורט הנשים בישראל לא פוסחת גם על בנות המגזר הערבי. לפי נתוני משרד הספורט, שיעור תמיכה שנתי של 700 אלף שקל בחמש רשויות כבר מביא תוצאות ותקוות להמשך. אך גם ראשי מוסדות ואיגודי הספורט בענפים השונים יודעים שפריצת דרך אמיתית תבוא קודם כל בזכות הישגים, ולכך אחראיות מספר צעירות שעשו זאת למרות היעדר תשתיות, הדרכה הולמת וסביבה תומכת.
מריה היא אחת מהן. "ההורים מכניסים לבנות לראש שכדורגל הוא מחוץ לתחום", היא מסבירה מדוע מעט צעירות מהמגזר נכנסות לענף הכי פופולרי בישראל. "גם אצלי זה לא היה מקובל בהתחלה, אבל לא נתתי לאף אחד לעצור אותי. אני היפואית הראשונה שהגיעה לאקדמיה, וזה הישג גדול בפני עצמו".
מכירה בנות שרוצות ללכת בדרכך?
"פונות אליי הרבה, חלקן בסתר, לעזרה. כשההורים מתנגדים אני לא מתערבת, אבל מקפידה להגיד לבנות שעל חלום לא מוותרים. לאמא שלי היה ועדיין קשה עם זה, בטח כשאני בת יחידה מתוך שישה ילדים, אבל היא יודעת שזה חלום שגם יעזור לי בעתיד".
גיא עזורי, המאמן שצירף את אלמסרי לאקדמיה, מספר: "ארבע שחקניות מהמגזר מתוך 19 זה מספר חסר תקדים, שמעיד על שינוי קיצוני במחשבה. בדרך כלל המשפחות מעדיפות שהבנות יתמקדו בלימודים". אך מסתבר שאפשר גם לשלב: שחקנית אחרת מהאקדמיה, מריאן עוואד, מסיימת תואר במכללה בארה"ב, עם שאיפה לשחק באירופה.
"בחמש השנים האחרונות כדורגל הנשים במגזר בצמיחה", אומרת שרון זאבי, מרכזת "אתנה" ומנהלת אגף הנשים בהתאחדות. "למרות מחסור בתשתיות, נעשים כל המאמצים לתת לילדות הזדמנות. האתגר הגדול הוא לפתוח עוד קבוצות בוגרות, כדי שהבנות לא יפרשו בגיל 18".
"בבית הספר הפכתי לכוכבת"
במועצה האזורית מנשה נפתחה השנה קבוצת קטסל (כיתות ה'־ו') שבה משחקות חמש יהודיות ועשר ערביות. הבנות מהמגזר מגיעות לאימונים בסיוע עמותת "משחקים למען השלום", הפועלת לגישור על פערים בין יהודים לערבים באמצעות הכדורסל. המאמנת רעות פרומר: "לרגע אין תחושה של מתיחות. להפך, יש חיבוקים והדדיות גם מבחינת ההורים, שיושבים יחד בקהל".
השחקנית רווא אבו־פרח (12) מחדדת את דברי המאמנת שלה: "בלי הקבוצה, סביר להניח שלא הייתי מתחברת עם בנות יהודיות ולא הייתי לומדת עברית".
ואיך מתייחסת הסביבה?
"בבית הספר הפכתי לכוכבת, וזה מסייע לי מבחינה חברתית. אני מאמינה שזה מעודד עוד בנות להצטרף".
את פרויקט "משחקים למען השלום" בירושלים מובילה רבקה רוס, שחקנית הפועל גליל־עליון ומאמנת. "צירוף בנות מהמגזר מצריך עבודה מול ההורים", היא מעידה. "חלקן לא יכולות להסתובב במכנסי ספורט בסביבתן הקרובה, מחשש שיספגו ביקורת, אבל בהחלט גם קיימים אנשים שתומכים. יש בכפרים בנות מוכשרות שרק מחכות להזדמנויות. אם ישקיעו בהן קצת וייתנו להן הזדמנות אמיתית, הן יגיעו להישגים".
כדורסלנית העבר אורנית שוורץ עומדת בראש פרויקט דו־קיום בספורט ברמלה, שכולל פעילויות בכדורסל, בטניס, בג'ודו, בשחייה ובכדורגל. "אני רואה יותר מודעות במגזר", היא מספרת. "בגיל הנעורים פחות מרשים בבית, ואנחנו מנסים להילחם בזה דרך פעילויות מגוונות עם ההורים, כדי שיפנימו את הערכים שהבנות יכולות להרוויח".
כדורסל במקום תיאטרון בכאוכב
איגוד הכדורסל הקים בשנת 2016 פרויקט לקידום ופיתוח הכדורסל במגזר הערבי, בראשות מנהל האגף המקצועי טל נתן ורכזת האגף עדי שטדלר. לפרויקט נבחרו 150 שחקניות, והוקמו שני סגלים שנפגשים פעם בשבוע. "למבחנים השנה הגיעו יותר שחקניות", אומרת שטדלר. "זה מלמד על חשיפה רחבה יותר לענף".
במקביל מובילה "אתנה" תוכנית להפעלת חוגי ספורט מסובסדים ברשויות המקומיות, באיגודים ובמועדונים. עלי חליל, מנהל מחלקת הספורט בכאוכב, מספר כי ביישוב משחקות תשע קבוצות בליגות לכדורסל, מנערות ועד לקבוצת הבוגרת: "מורגשת התפתחות גדולה בספורט הנשים במגזר, להערכתי תוך שנתיים נכפיל את מספר המשתתפות. חשוב לנו לממש את הפוטנציאל לפני גיל 17, שבו הבנות פה עומדות להתחתן. זה נותן אופק לעתיד, שאפשר להתפרנס וליהנות מהספורט. חוץ מזה, כ־200 צופים בממוצע מגיעים למשחקי הקבוצה הבוגרת. אין לנו תיאטרון בכפר והמשחקים מעוררים עניין".
בסג'ור מתנהל בהצלחה כבר שנתיים פרויקט לקידום הספורט הנשי, שכולל את היישובים הדרוזיים באזור - סג'ור, ג'וליס, יאנוח ובית ג'אן - ומתמקד בטניס ובכדורעף. מנהל מרכז הטניס, עלם איברהים, אופטימי: "המטרה היא לפתח ולהעצים את הבנות בספורט, כדי לצאת מבועת הכפר. תוך שנתיים היה גידול של כמעט 40 אחוז במספר המשתתפות".
באתלטיקה בולטות ארבע ספורטאיות בכירות מהמגזר: חנין נסאר - אלופת ישראל בקפיצה לגובה, אמינה מסעוד - רוחק ומשולשת, הדרוזית קרוואן חלבי - סגנית אלופת ישראל ב־5,000 מ', וג'ומאן ג'ובראן - אלופת ישראל בקרב־7.
"לצערי, בחברה הערבית הילדים לא יודעים שענף האתלטיקה קיים", אומרת ג'ובראן (26), שהיא גם מורה לחינוך גופני. "מעבר לזה, יש מחסור בתשתיות ובמאמנים מהמגזר. עצוב להגיד, אבל אני לא רואה מגמת שיפור באתלטיקה כמו בכדורגל, למשל. למזלי, אבא שלי עזר לי למנף את העיסוק בספורט, בזמן ששאר הבנות בגילי לא היו בעניין".
אבל ברוב הענפים בהחלט מורגשת התעוררות. אלופת הקראטה לשעבר לוריס עפארה (38) הקימה בכפר מגוריה מזרעה, בסיוע המועצה המקומית, קבוצות קראטה עם ייצוג בולט לנערות. "יש יותר היענות ומודעות בקרב הבנות מאשר בקרב הבנים" היא מספרת. "ההורים, ובמיוחד האבות, רוצים שהן יהיו חזקות ועם ביטחון עצמי. הבעיה היא שלקראת גיל 18, כשעוזבים את בית הספר, יש נשירה גדולה כי הם רוצים שהבנות יתמקדו בלימודים".
"בשנים האחרונות ניתן לראות שינוי משמעותי בהשתתפות מאות צעירות מהמגזר בפרויקטים המסובסדים שלנו", מסכמת מנהלת היחידה המקצועית של "אתנה" עמרית ינילוב־עדן. "ישנן תוכניות העשרה שמנוהלות על ידי נשים דוברות ערבית, שפותחות את הדלת למנהלות ולמנהיגות בתחומי הספורט".
