וושינגטון. פולארד, ג'ונתן פולארד – זאת מתנת הבחירות שנותרה על המדף. אם נתניהו יקבל אותה היום, בפגישה שלו עם הנשיא טראמפ, זאת בנוסף לאמירה מול המצלמות, לא רק ציוץ, שמכירה בריבונות ישראל ברמת הגולן, הוא יוכל לחזור לארץ כמנצח.

עניין פולארד עולה מחדש בשבוע שבו נפטר רפי איתן, האיש שהיה אחראי לקריירת הריגול של פולארד. איתן בז לפולארד. הוא אמר לא פעם, שבמקום להתפרץ לבניין שגרירות ישראל בוושינגטון פולארד היה צריך לתקוע לעצמו כדור בראש.

אבל פולארד בחר בחיים, ושורה של פוליטיקאים ישראלים, מהימין ומהשמאל, עשו עליו סיבוב. הרחוב הישראלי משוכנע כרגע שמדובר בגיבור, מישהו מסדר הגודל של אלי כהן, האיש שלנו בדמשק, אם לא למעלה מזה. הבאתו לארץ תפרנס את תעמולת הבחירות של הליכוד עד ה־9 באפריל. אחר כך הוא יהפוך למטרד, לעצם בגרון, אבל למי אכפת עכשיו מה יקרה אחר כך.

יש כל מיני דרכים לבחון את מערכת היחסים בין ירושלים לוושינגטון בעידן טראמפ. אפשר לראות בה מהפך אדיר, שובר מוסכמות. 70 שנה סירבו ממשלים אמריקאיים להכיר רשמית, דה־יורה, בירושלים כבירת ישראל. בא טראמפ ועשה מעשה. 38 שנים, מאז חוק הגולן של בגין, סירבו ממשלים אמריקאיים להכיר בזכויות ישראל בגולן. האמת היא שגם ראשי ממשלה ישראלים, כולל נתניהו, לא הכירו בזכויות ישראל בגולן. הם ראו בו קלף מיקוח, פיקדון, בדרך להסכם עם הסורים.

בא טראמפ, ועשה מעשה.

מבט פחות נלהב יגלה שמדובר במחוות רטוריות: חשיבותן סמלית יותר מאשר מעשית. ארצות־הברית אולי תעביר פעם את השגרירות שלה לירושלים. בינתיים היא החליפה את השלט, והחליפה גם את השלט על השגרירות בתל־אביב. היא נקראת עכשיו "שגרירות ארצות־הברית, סניף תל־אביב". גם מעמדו של הגולן לא ישונה בכוח הציוצים של טראמפ. השפעתה של אמריקה בעולם התכווצה פלאים בעידן טראמפ. השבוע סיימה למעשה אמריקה את מעורבותה בסוריה: המעוז האחרון של דאעש נפל בידי כוח שמופעל על ידי מדריכים אמריקאיים. ההכרה האמריקאית בגולן היא שירת הברבור.

טראמפ, שמשווק לישראלים כנשיא הידידותי ביותר בהיסטוריה, רומס בדרכו הידידותית לא מעט אינטרסים ישראליים. נטישת סוריה היא דוגמה אחת; דוגמה אחרת היא ההחלטה להפסיק להזרים לתעשייה הביטחונית הישראלית חלק מכספי הסיוע. החלטה שלישית הייתה להטיל מכס על שורה של מוצרים שאמריקה מייבאת. שלוש ההחלטות לא נועדו לפגוע בישראל. הפגיעה בישראל הייתה אש אגבית. אבל ממשלה ישראלית אחרת הייתה מפעילה את כל ידידיה בוושינגטון כדי למנוע את רוע הגזירה. נתניהו הוא אסיר אהבתו של טראמפ.

אמריקה תתמקד השבוע לא בביקורו של נתניהו אלא בדו"ח של החוקר המיוחד רוברט מולר, שחקר לעומק את יחסיו של טראמפ עם רוסיה של פוטין. הממצאים מנקים את טראמפ מחשד לעבירה פלילית, אם כי לא מנקים אותו מחשד לחיפוי. הם יגרמו לטראמפ לחגוג היום, מול התקשורת האמריקאית. עד אתמול היה מולר האויב, ממש כמו מנדלבליט שלנו. היום הוא יהפוך לקדוש.

מעבר לצד הפלילי, הממצאים של מולר מלמדים משהו על דרכו של טראמפ בעסקים. טראמפ לא התאהב בפוטין – הוא ראה בפוטין השקעה, מקור לרווח. קודם רווח כספי ואחר כך רווח פוליטי, מול הילארי קלינטון. כסף הוא לא משקיע – אין לו. במקום זה הוא משקיע חנופה. הוא מוכן ללכת רחוק מאוד בשיתוף הפעולה שלו עם פוטין: בעולם שהוא מכיר, עולם הנדל"ן ובתי הקזינו, אין שותפים רעים.

זה נכון גם לגבי ההשקעה של טראמפ בנתניהו. הוא לא משקיע בישראל – הוא משקיע בנתניהו.

מה שמרשים אותי ביחסים האלה הוא השליטה של נתניהו ושל רון דרמר, השגריר שלו בוושינגטון, בתהליך קבלת ההחלטות בבית הלבן. כאשר נתניהו סופג מכה בסקרים בגלל הגילויים על עסקיו עם בן־דודו מצייץ טראמפ על הכרה ברמת הגולן. כאשר בני גנץ מבקש להופיע בכנס של איפא"ק נאומו נקבע לשעה שבה ייפגש נתניהו עם טראמפ בבית הלבן. אילו גנץ היה משכנע את איפא"ק לשנות את המועד גם המועד בבית הלבן היה משתנה: דרמר שולט בשתי החזיתות.

השאלה המתבקשת היא מה מבקש טראמפ בתמורה: אין אהבות חינם. התשובה, בינתיים, היא לא הרבה. טראמפ קיבל עשרות מיליוני דולרים מאיל־הקאזינו שלדון אדלסון: מתנת בחירות תמורת מתנת בחירות. הוא קיבל את תמיכת האוונגליסטים, גורם חשוב במפלגה הרפובליקאית. האוונגליסטים לא מוכנים לשמוע על תוכנית שלום של טראמפ שכרוכה בנסיגה ישראלית. בעיניהם כל נסיגה מרחיקה את היום שבו ישו המשיח יחזור, כל היהודים יתנצרו, ותבוא גאולה לעולם.

נתניהו רואה שחורות: זה טבעו. יש לו נטייה מובהקת להאמין לתרחיש הגרוע ביותר. משום כך הוא זהיר מאוד, יותר מרוב קודמיו, באישור פעולות צבאיות, מאשר וחוזר בו, ומשום כך הוא נוטה לתגובת־יתר כאשר הוא מרגיש מאוים. התכונות האלה לא בהכרח רעות לראש ממשלה.

הצרה היא שהוא מקיף את עצמו באנשים שמזינים ומנפחים את חששותיו. במוסף לשבת של העיתון תיארתי את הדרך העקומה, נכון יותר לומר שערורייתית, שבה ניהל נתניהו את העסקאות עם תאגיד טיסנקרופ הגרמני. אחד מבכירי מערכת הביטחון בעבר סיפק לי הסבר משלו למרוץ הפרוע של נתניהו אחר עוד ועוד צוללות: האנשים סביבו שיכנעו אותו שאם לא יקנה עוד צוללות המדינה תושמד והוא יהיה אחראי. הם בנו את הרווחים הכספיים שלהם על החרדות שלו.

הוא מאשר ששר הביטחון והרמטכ"ל לא ידעו על המהלכים שלו – לא על האישור שנתן לגרמנים לבנות צוללות מתקדמות למצרים ולא על המשא־ומתן שראש המל"ל יוסי כהן ניהל עם הגרמנים מאחורי גבה של מערכת הביטחון. אנחנו יודעים מי לא ידע — אנחנו לא יודעים מי ידע. האם עורך־הדין יצחק מולכו, קרוב משפחתו ושליחו המדיני, ידע? האם שותפו למשרד וקרובו האחר של נתניהו, עורך־הדין דוד שמרון, ידע? כל שותפות סוד בנושאים האלה שווה מיליונים. החצר של נתניהו מעניינת בהקשר הזה יותר מנתניהו.

טראמפ אוהב לצייר את עצמו כמיליארדר, למרות שבחייו העסקיים הוא היה פושט־רגל סדרתי. נתניהו אוהב לצייר את עצמו כאיש עסקים מצליח, אשף הבורסה, ובאותו זמן גם כעני מרוד, שאנשים רעים זוממים לגזול פת לחם מילדיו. למה שאני אשלם מכיסי לעורכי־הדין שלי, הוא שואל. הוא לא שואל את עצמו את השאלה המתבקשת: למה שבן־דוד שלך ישלם לעורכי־הדין שלך.

אני מתקשה למצוא קשר בין יחסיו העסקיים עם בן־הדוד באמריקה למהלכים המוזרים שלו מול התאגיד הגרמני ומול צמרת הביטחון בישראל. כמו בפרשיות רבות, ייתכן שהחיפוי (cover up) הוא האקדח המעשן, לא המעשה עצמו. על הדימוי שלו כטייקון המסכן, רוטשילד ונעבעך, לא משכנע. בדיחה יהודית ישנה מספרת על שני בחורי ישיבה שמדברים ביניהם. "אם אני הייתי רוטשילד הייתי יותר עשיר מרוטשילד", אומר אחד. "למה?", שואל חברו. "כי אני הייתי נותן גם שיעורים בעברית".

בני גנץ שגה כאשר החליט לנסוע לוושינגטון. זוהי סטייה מיותרת מהמסלול, ניסיון לקושש קולות במקום שאין בו קולות, להיות אורח לא קרוא במסיבה שנועדה לאחר. אתמול הוא נפגש עם העיתונאים שמסקרים את ביקור נתניהו. האירוע התקיים ב"מלון ג'פרסון", אחד המלונות הישנים ועתירי היוקרה בעיר. המלון נמצא במרחק הליכה מהבית הלבן, מנגד יראה אותו גנץ ואליו לא יבוא.

גנץ היה חלש בחלק של המפגש שהוגדר כאוף־דה־רקורד, לא לפרסום, ותקיף וממוקד בחלק שנועד לפרסום. הכל הפוך בקמפיין הבחירות הזה, גם גנץ.

היו לו שלוש נקודות טובות: האחת, תהליכי רכש במיליארדים לא עושים מאחורי גבה של המערכת. זכותו של ראש־ממשלה להחליט; אין לו זכות להסתיר את ההחלטות משר הביטחון והרמטכ"ל. השנייה: אני לא פחות כשיר לתפקד כראש־ממשלה משהיה נתניהו כאשר נבחר לראשונה. השלישית: הראיון שנתן נתניהו לערוץ 12 מוכיח שהוא עסוק רק בנתניהו.

לשאלות שנוגעות לטלפון הנייד שלו הוא עוד לא מצא תשובה ניצחת, כזאת שמרוקנת את האוויר מהבלון. אני מסתכל בו ושואל מה ששואלים רבים, האם הוא באמת רוצה להיות ראש־ממשלה, האם הוא מוכן ליהרג בשביל זה, להרוג בשביל זה. השבוע היוצא היה טוב לגנץ. השבוע הזה יהיה, קרוב לוודאי, טוב לנתניהו. הוא נכנס אליו ברגל ימין.