פסגת הדיוות

בחודש מאי 1999 הגיחה לבתי הקולנוע קומדיה רומנטית בריטית מקסימה, שנקראה על שם שכונה לונדונית ססגונית בשם נוטינג היל. הסרט, בכיכובם של יו גרנט וג'וליה רוברטס, על כוכבת הוליוודית המתפרצת לחייו של בעל חנות ספרים, הפך עם השנים לסרט פולחן. תיירים רבים ממשיכים עד היום לעלות רגל לשכונה כדי לראות את המקומות בהם צולם הסרט.

במאי הסרט, רוג'ר מיצ'ל (62), בכלל לא היה מודע לחגיגות ה־20 לצאת "נוטינג היל", כששוחחתי איתו בטלפון. "לא ידעתי בכלל", הוא מתוודה ומתקשה להסתיר את הפתעתו. "עכשיו כשאני יודע, בטח שאחגוג. זה מדהים. לא מאמין שחלפו כבר 20 שנה. בסצנה האחרונה של 'נוטינג היל' רואים ילד ג׳ינג׳י שרץ בפארק, והמצלמה רודפת אחריו. הילד הזה היה בן 6, וזה הבן שלי. היום הוא כבר עושה סרטים משלו".

איך אתה מסביר את ההצלחה של "נוטינג היל" ומעמדו כסרט פולחן?

"אלוהים, אין לי מושג. מה אוכל לומר? עלילת הסרט היא סיפור אגדה, נכון? אנשים אוהבים לצפות באגדות, ובמיוחד אגדות שנראה שיכולות לקרות במציאות. הסיפור על הקשר הנרקם בין כוכבת הקולנוע ומוכר הספרים, הוא פנטזיה שכמעט וניתן לגעת בה, קצת כמו לזכות בלוטו".

צילום : ידיעות אחרונות

"נוטינג היל" הוא ברכה מבחינתך, או עול – הצלחה שאתה חי בצילה עד היום?

"זה לא עול, ולא צל כבד. מכל הסרטים שעשיתי, 'נוטינג היל' הכי הצליח מבחינה קופתית, אבל אני לא בטוח שזה הסרט שהכי הצליח במובנים אחרים. אני גם לא חושב שהוא הכי מאפיין אותי. אישית, אני שמח שעשיתי אותו ושהוא הצליח. עד היום אני מקבל עליו תגובות. אנשים מתים עליו".

אתה עדיין בקשר עם ג'וליה רוברטס?

"לא, אנחנו לא בקשר, אבל היה נפלא לעבוד איתה. אהבתי אותה מאוד. היא מקסימה".

מאז "נוטינג היל", הקריירה של מיצ'ל ידעה עליות ומורדות, להיטים (למשל "משנים כיוון" בהנהגת בן אפלק) לצד סרטים פחות מתוקשרים. הוא עבד לא מעט בתיאטרון, ובקולנוע שיתף פעולה בין היתר עם דניאל קרייג, לפני שזה נבחר להיות ג'יימס בונד. כשראיינתי בשעתו את קרייג, הוא טען שמיצ'ל הוא הבמאי הכי רגוע שעבד איתו, ושהוא בוטח בשחקנים. "אני מאמין שיש לי את היכולת להיראות רגוע, כשאני לא", מגיב מיצ'ל לקביעה. "אני אוהב שחקנים ועושה סרטים עם שחקנים שאני אוהב. שחקנים הם אנשים מופלאים, שיכולים לעשות דברים שאני לא יכול".

כמעט עשית עם קרייג סרט שלישי – היית אמור לביים את "קוואנטום של נחמה", אחד הגרועים בסדרת ג'יימס בונד. למה בחרת לפרוש?

"לצערי התסריט לא היה אפילו קרוב להיות מוכן, אבל המפיקים והאולפנים היו נחושים להוציא סרט בונד ב־2007. לא רציתי להתחיל לעשות סרט ללא תסריט, ולכן בסוף אמרתי שאני מצטער ולא רוצה לעשות אותו. במיוחד לאור העובדה שהייתה אז שביתת תסריטאים, והמצב היה מסובך וקשה. בסוף הם דחו את 'קוואנטום של נחמה' בשנה, והוא לא היה טוב במיוחד. חבל, אבל זה משהו שקרה".

אם מיצ'ל היה מביים את "קוואנטום של נחמה" הוא היה זוכה לעבוד עם ג'ודי דנץ', הלוא היא M, ראש סוכנות הביון הבריטית. והנה, עכשיו, באיחור של עשור, לשניים יוצא לעבוד יחד. זה קורה בסרט התיעודי המענג "שעת תה עם הדיימז", שיפתח מחר את פסטיבל "אפוס" העשירי לסרטי תרבות ואמנות, שמתרחש במוזיאון תל־אביב (הקרנה נוספת: שבת ב־15:00). הסרט עוקב אחר ארבע שחקניות בריטיות מקשישות ומוערכות, שקיבלו את התואר דיים ממלכת בריטניה על תרומתן לממלכה: דנץ', מגי סמית' (סרטי הארי פוטר) עטורת שני פרסי אוסקר, איילין אטקינס ("קרנפורד", "הכתר") וג'ואן פלורייט ("הבדרן", "אפריל הקסום") שמתמודדת עם עיוורון. הארבע, חברות ותיקות, נוהגות להתכנס אחת לכמה זמן למפגש כיפי, ומיצ'ל הנציח את אחת הפגישות, שנערכה בביתה הכפרי של פלורייט, אלמנתו ואם ילדיו של לורנס אוליבייה, שיזמה את הפרויקט.

המפגש שופע הומור בריטי משובח, זיכרונות משובבים, אנקדוטות משעשעות ומרגשות מהקריירות של הארבע, וגם נגיעה בזקנה ותחלואיה. "זאת הייתה חוויה נפלאה. זכות גדולה, ועוד שילמו לי כדי לחלוק רגע היסטורי אדיר עם ארבע אייקוניות גדולות, שבחנו באור ביקורתי את עצמן ואת השחקניות אחרות", מספר מיצ'ל. "לכולן יש אגו, אבל מצד שני, אגו יש גם לכולנו".

המוות נכח בשיחות?

"כן. כל הארבע מאוד מבוגרות, וכבר יצא להן להיפרד מחברים ומבעלים שמתו. מבחינתן, אישית, המוות אמנם אינו מעבר לפינה, אבל הוא בהחלט נמצא בקצה הרחוב. הן לא מתעכבות על המוות. במקום, הן בוחרות להתעכב על החיים".