ארץ איומה // קית גסן - מאנגלית: רחל פן - פן וידיעות ספרים - 374 עמודים

אנדריי קפלן, גיבור הרומן, הוא בעל תווים ביוגרפיים דומים לאלו של מחברו, קית גסן. גם הוא יליד ברית־המועצות שהיגר עם משפחתו היהודית לארצות־הברית. גם הוא איש מדעי הרוח, אם כי בעל קריירה משגשגת פחות מזו של גסן (סופר, עורך, פובליציסט ומייסד המגזין המעניין n+1). בגיל 33 אנדריי עובד בניו־יורק כמתרגל בקורסים ללימודים סלאביים, ועתידו האקדמי נראה עגום. לכן הוא נענה לבקשת אחיו לעבור למוסקבה לזמן מה כדי לטפל בסבתם החולה - היסטוריונית שנשאה חן בעיני משטר סטלין בעקבות ייעוץ לסרט סובייטי על איבן הגדול (סבו של איבן האיום), וקיבלה דירה בלב העיר שבה נולד אנדריי.

'ארץ איומה' נע באופן ליניארי קדימה, ומחולק לפרקים לא ארוכים ולא קצרים הנושאים, כמו ברומנים מן העבר, כותרות חינניות כמו 'אני יוצא למועדון', 'אני מנסה למצוא משחק הוקי', 'סבתא דורשת נעלי בית (מבלארוס)'. בעקבות הסתבכויות עסקיות של אחיו, תקופת שהותו של אנדריי במוסקבה מתארכת. במרוצתה הוא מנסה למצוא חברה, לשקם את הקריירה שלו, לסייע לסבתו, לשחק הוקי ולהבין משהו על המציאות הרוסית.

ההנאה מהרומן מורכבת משתי שכבות, שממוזגות ביניהן באופן מוצלח. הראשונה, מושכת ומעוררת אהדה כמעט בהגדרה, היא סיפור מאבקו האישי של צעיר סימפטי, אינטליגנטי וכן, אבל לא בולט במיוחד משום בחינה - לא אינטלקטואלית, לא מוסרית ולא גופנית - להשגת אהבה ועבודה. למעט נפילות מעטות - למשל, כשהוא מתאר באופן מעט קלישאי ומוקצן את הנמסיס של אנדריי, אקדמאי אופורטוניסט שיודע לשחק את המשחק - גסן כותב את הסיפור הזה באופן מתון ואמין, ללא מלאכותיות וסחטנות רגשית. בקיצור, אנדריי הוא קצת לוזר, לא לוזר מצטיין.

על גב הסיפור הזה מתווספת השכבה השנייה, הסוציולוגית, של הרומן: גסן מיטיב לתאר את החיים במוסקבה של 2008 מבעד לעיניו של צעיר אמריקאי. הרגעים המעניינים במיוחד הם הרגעים הקטנים - החיפוש הנואש אחר וויי־פיי, המחירים השערורייתיים בבתי הקפה, אתרי היכרויות שמתבררים כשירותי זנות במסווה, היופי יוצא הדופן של הנשים הצעירות, האוכל הרוסי, שירותי הבריאות, היעדר שחורים ברחובות, מה מציגים בקולנוע ומה אופי הריאליטי בטלוויזיה, אי־הנחמדות הבסיסית ועוד־ועוד.

כל זה נמסר לא רק מפרספקטיבה של צעיר אמריקאי, אלא של צעיר אמריקאי הנאבק על פרנסתו באקדמיה האמריקאית, על רקע המשבר הפיננסי של 2008. הרוסים, מתרשם המספר, שמחים מאוד לאידם של האמריקאים. במילים אחרות, אנדריי מביט במציאות הפוסט־סובייטית בעיניים של מי שאינו בטוח שהשיטה "שלו", זו שניצחה את הסובייטים, כל כך מוצלחת.

שתי השכבות, האישית והסוציולוגית, הופכות את הקריאה בספר למהנה ומחכימה, עירוב של "הנעים והמלמד" באמנות, שעליו המליץ כבר המשורר הרומי הורטיוס במאה הראשונה לפני הספירה. לעיתים מורגשת איזו עציות, איזה היעדר גמישות, איזו סכמטיות, במרוצת הרומן, אבל היא מוחנקת על ידי החן של הדמות הראשית ועל ידי ההבחנות התרבותיות המעניינות של גסן.

אבל ל'ארץ איומה' יש קומה נוספת. קומת פרשנות־העל. למצוקות של החיים ברוסיה ב־2008 קיימות שתי פרשנויות־על כאלה: הליברלית והסוציאליסטית. הפרשנות הליברלית, שלה שותף אחיו של אנדריי, גורסת כי רוסיה רק כביכול אימצה את כלכלת השוק, אבל למעשה אין שוק חופשי ברוסיה. הכל מושחת. אין תחרות הוגנת. מכרזים מכורים מראש. החברות הגדולות נוקטות אמצעי אלימות והפחדה ועושות יד אחת עם השלטון למיגור מתחריהן. משאביה הטבעיים של הארץ (נפט וגז) נשדדים על ידי אוליגרכים.

בתחילת הספר אנדריי נוטה לפרשנות הזו, אבל במרוצת הרומן הוא מתקרב לקבוצת אקטיביסטים אחרת, סוציאליסטית, שבאחת מחבריה הוא גם מתאהב. הקבוצה הזו מציעה פרשנות־על שונה לחלוטין: הבעיה היא בכלכלת השוק עצמה. "יש רודן קשוח ואלים כמו סטלין אבל הוא גם יותר מקובל מסטלין, יותר פופולרי ממה שסטלין היה אי פעם. הוא נקרא השוק. מה שראינו ברוסיה בעשרים השנים האחרונות הוא החלפה של מדינה שעומדת במקומה, לפעמים אלימה ומדכאת, אבל מתפקדת באופן בסיסי, ברודנות של השוק". הקבוצה האקטיביסטית הזו מבטאת, כנראה, הלך מחשבה לא חריג ברוסיה, שזוכר גם את זכויות הקומוניזם (בחינוך, במערכת בריאות, בהבטחת הכנסה). לטענה שהקומוניזם כבר נוסה בארץ הזו, הם עונים כך: "גם הקפיטליזם נוסה, כולל בארץ הזאת. וזה הוביל לניצול וסבל ומוות".

למרות שאנדריי נוטה לעבר הקבוצה הזו, אין מספיק נתונים ברומן שמעודדים דווקא את הפרשנות הזו. ואולי צורת הרומן לא אמורה לספק נתונים כאלה. בכל מקרה, גם הרובד הזה מגרה את הקורא למחשבה. •