קשה באימונים

שנות העשרים // יערה שחורי - כתר - 105 עמודים

"בפעם האחרונה שראית אותו היית בת שבע־עשרה ואכלת קוביות קרח מעל הבר. זה היה בעיר אחרת, מצצת את הקרח באופן שהיה אמור לחפות על כמה מעט שתית, בדרך שהייתה אמורה להיות מפתה או ארוטית אבל לא הייתה לא כזאת ולא כזאת. את זוכרת את תחושת הפה הקפוא, את הלשון שהתקררה בפיך כמו אחרי כוויה. הוא היה הגבר היפה ביותר שראית בימי חייך. כבר אז נע בתנועות ארוכות, כאילו יש זמן ששמור רק לו. כיסים של זמן. הוא עדיין עוצר נשימה כשאת רואה אותו שוב. עצמות הצוואר שלו מזכירות לך נוצות ברבור, שערו השחור אסוף על עורפו".

יש היבט ברור של אימה בתיאור כזה. אימה ויופי. האימה פחות ספציפית, אבל מסקרנת יותר. מי מדבר? למי הוא פונה? אישה ששרדה את 'שנות העשרים' שלה, כשם ספר הפרוזה השלישי של יערה שחורי, מזכירה לעצמה דבר שהיא בבירור זוכרת לפרטיו. היה אפשר לקרוא לרגע הזה היקסמות, אלמלא המילה הייתה חורקת כל כך ביחס למה שיבוא אחריה. עדיף לדבר על שיעור מוקדם, מגושם, מכאיב. אחריו יבואו שיעורים נוספים. וגם משפטים כאלה. קצרים וצולפים.

המספרת של 'שנות העשרים' פונה כביכול לגרסה הצעירה שלה כמורה דרך קריר. אלה הצעדים שאת עומדת לבצע. אלה רגעי ההלם, ההתפעלות, המצוקה. החומרים שמהם עשויה ההתבגרות שלך. כך תיראה הטירונות האמיתית שלך, בתוך האזרחות. במדי מלצרות. בראיונות עבודה. מול הספרים שתקראי. מול הניסיונות שלך לכתוב. מול גברים מבוגרים שיניחו כאילו כלום יד על הירך שלך. "כמו בספר עצות ישן את שוב פונה אל עצמך בגוף שני, שתי מעט בחברה, היי מנומסת, כשהקנקן מתרוקן העמידי פנים והמשיכי למזוג".

יותר ויותר אפשר לשמוע הנחיות טיפוליות כאלה: מה היית אומר לילד שהיית? איזה חסד תוכל להפנות לאיש הצעיר, הפגוע, בתוכך? 'שנות העשרים' מאמץ את השיטה הזאת באופן הפוך, כספר הדרכה כמעט מר, מפוכח. מספרת־כותבת אותו מי שכבר צברה השכלה, ניסיון, ויודעת כביכול לאן העניינים יתגלגלו. אבל הידע הזה לא מתפרש כחוף מבטחים, כאפשרות לרווחה.

הספר מחולק לשלושה חלקים. צבא, לימודים, הכשרה מקצועית ואינטלקטואלית. לאורכם נבנה מעבר מהקיבוץ לתל־אביב של סוף שנות ה־90, תחילת האלפיים. המעבר המתמשך מהספרייה של גיל ההתבגרות להשתלבות כעובדת בתעשיית הספרים האפרורית לקראת סיום הספר. האקסטזה החייכנית של שנות ה־90 דועכת. הפיגועים באים. האינתיפאדה השנייה בפתח. תל־אביב הבוהמית שמתגלה בפניה היא עיר של קולנוענים מבוגרים שלא יצרו סרטים, שחקני תיאטרון פרינג' שידעכו במהירות. סדנאות כתיבה באווירת ייאוש ונחמדות ריקה. אופק הציפיות מהעולם גבוה ונמוך באותה מידה.

שיעור ההיסטוריה הפרטי, האבחון העצמי, כתובים כמטווח ירי. אינספור פיצוצים קטנים ומצטברים. שום אירוע לא טרגי או משמעותי בפני עצמו, אבל מהרצף הזה של סימולציות, הכשרות ראשונות בזוגיות, בלימודים, בעבודה, מתגבשת צורת הסתכלות מסוימת על העולם: ריחוק דרוך, קיפאון מבעבע. 'שנות העשרים' מסור לצורה של אלבום צילומים. של פרוזה לירית, שמנצלת את העובדה שהשורה נמשכת עד קצה עמוד, כדי להמחיש מין מחנק מתמשך. להדגים את האופן שבו התבגרות נסללת על בסיס אלימות אפרורית, יומיומית, בווליום נמוך. בין היתר, אפשר לראות כיצד הכתיבה עצמה מתעצבת כצורה של אכזריות ממוקדת.

ספריה הקודמים של שחורי עוררו אצלי תחושה אמביוולנטית, שכאן אפילו מתחדדת והופכת ללב הסיפור. כישרון ספרותי חד־משמעי - שכמו בכוונה מונע ממני כקורא חירות סמלית, יכולת להתנועע בתוך הסיפור. כאילו הצבע הקודר שמלווה כחומר פיזי את הגיבורה לא מוכן להרפות מהנופים המתחלפים.

לאורך הקריאה נזכרתי ברומן של מעין בן הגיא, 'ווקמן', שגם הוא בנוי כסיפור על התבגרות נשית ומתאר במבט לאחור חומרים כביכול אוטוביוגרפיים. גם אצל בן הגיא מרגישים מלנכוליה דומה. הילדות בקיבוץ המובס של שנות ה־80. הקפיטליזם הגס של ישראל בשנות ה־90. המעבר ביניהם כאישה צעירה עם זהות אמנותית. בדרכו, גם 'היינו העתיד' של יעל נאמן וספרה האחרון 'היֹה היתה' מנציחים את מסלול ההתבגרות הפרטי והתרבותי הזה. שחורי, בניגוד אליהן, בחרה פריים מצומצם וקשוח, שממנו הספר לא סוטה. דיוקן עצמי, ביקורתי, שמתאר ניכור ויכולת זיכרון צילומית כמין קללה חרישית או מחלה מולדת. הריפוי ממנה - חלקי, מתמשך וסרבני - נבנה באינספור פגישות קטנות וגדולות, עם דמויות מפתח ועם אורחים לרגע שנצרבים בזיכרון. הספר נחתם בתמונה של נסיעה: שדה חקלאי וכרזות פרסומת של 'משיח עכשיו'. בעולם של 'שנות העשרים' אין אפשרות להתעלוּת מלאה, למראה פנורמי, ירוק, עצמאי. ההתבגרות כשדה קרב מוברגת לתוך המבט, לתוך הנוף. •