כל ראש ממשלה בישראל מכיר את הרגע הזה: הוא אי שם בעולם, מרופד בגינוני הטקס של מארחיו, שוקד על נאום המחץ שישמיע למחרת היום, ופתאום מגיע הטלפון מהארץ – פיגוע באוטובוס, רקטה בבית, מטען על הגדר. פתאום כל הטוב שמשופע עליו בחו"ל נראה חלול, מיותר, מעיק. הוא יודע שכל שעה נוספת שלו בחו"ל גובה מחיר. הנוכחות הפיזית שלו בארץ אולי לא חיונית לצה"ל, אבל חיונית להישרדותו הפוליטית. הוא מודיע על קיצור הביקור.

ואז הוא מתלבט שוב. אולי חמאס יסתפק בבית ההרוס במשמרת ובבית ההרוס בשדרות, אולי יציית לתכתיב המצרי ויפסיק את האש. ההמון הנלהב בכנס איפא"ק יישא אותו על כפיים. הנאום יהיה מרשים – גם האנגלית. הישראלים יצפו בתמונות וישוו. הארוחה בבית הלבן תעמיק את הדימוי שלו כמנהיג עולמי, האיש שנשיא ארצות־הברית לא יכול בלעדיו.

יש משהו מטריד בכך שיחיא סנוואר קובע איפה יישן ראש ממשלת ישראל. ברצותו הוא משגר טיל, ומקצר את ביקורו החגיגי של ראש הממשלה בוושינגטון; ברצותו הוא מסכים להפסקת האש, ועוצר את ראש הממשלה בדרך למטוס. יש ראש ממשלה, ויש מי שמנהל את ראש הממשלה, מהבונקר בעזה.

נכון לכתיבת שורות אלה, ב־11 בלילה שעון ישראל, הסיכוי שנתניהו יישאר בוושינגטון מוגדר כקלוש. הטיסה הביתה היא הרע במיעוטו: הדרמה שנוצרה סביבה מיותרת. מישהו ממבקריו יאמר שהוא היסטרי, שלא היה קורה שום דבר אילו השלים את תוכניתו, אבל החלופה, שמבקריו יאמרו שהוא מצפצף על סבל בני עמו, שהוא תלוש מהמציאות, מנוכר, רואה רק את עצמו, גרועה ממנה. מחיאות הכפיים הנלהבות שיקבל במרכז הוועידות בוושינגטון ישודרו במקביל לתמונות הקשות מהבית שנהרס. במקום להביא מצביעים הן יבריחו מצביעים.

בכל מקרה, לילה קשה יעבור על נתניהו בדרך לנתב"ג. בממשלות קודמות היה מטבחון – צוות שרים בכירים שייצר, לטוב או לרע, מרחב החלטה בין ראש הממשלה לצה"ל. נתניהו השליך את כולם. לא נותר לו אלא להתייעץ עם רעייתו, שרת הביטחון, ועם הילד, שר החוץ. המטבחון שלו טס איתו.

ב־23 באוקטובר 1998 נחתם בטקס חגיגי בבית הלבן הסכם וואי. נתניהו מצד אחד, ערפאת מצד שני, ובתווך הנשיא קלינטון והמלך חוסיין הגוסס, שהגיע מבית־החולים. נתניהו התחייב לסגת מעוד 13 אחוז משטח הגדה. לאחר החתימה זימן נתניהו אותנו, העיתונאים, למלון וילארד הסמוך, כדי לתדרך אותנו בפרטי ההסכם. זה היה אחד התדריכים המרשימים ביותר שהשתתפתי בהם בחיי. נתניהו היה בהיר, מנומק, משכנע. שעתיים אחר־כך עלינו כולנו על מטוס חיל האוויר. עד שנחתנו בנתב"ג נתניהו התהפך ב־180 מעלות. בגובה 30 אלף רגל הוא הגיע למסקנה שהימין הרדיקלי, במקרה ההוא בני בגין ורחבעם זאבי, יפרק לו את הממשלה. הוא חיפש דרך לברוח מההסכם. החרדה מאובדן השלטון דחקה הצידה את כל השיקולים האחרים.

לפעמים נתניהו הוא לא יותר מסך כל חרדותיו.

לפני ואחרי הפגישה עם טראמפ הוא אישר לחיל האוויר להפציץ מטרות נדל"ן בעזה שבמקרים קודמים דילגו עליהן. מבחינה פוליטית זה היה בלון ניסוי: אם הבוחרים יתרשמו מחומרת העונש, אם הלעג ברשת החברתית ייפסק, אם החמאס יסתפק בפגיעה בבית אחד בשדרות, אולי אפשר יהיה לסיים בכך את הסבב. אם ואם ואם: נתניהו שונא לאבד שליטה גם בימים רגילים. אובדן שליטה ערב בחירות הוא אסון כפול ומכופל.

הבחירות הן כרגע עניין קיומי אצלו – לא העניין החשוב ביותר, העניין היחיד.

הוא יודע שבעזה אסור להסתבך. אילו חשב אחרת היה פועל שם לאחר שני הטילים הקודמים, אלה ששוגרו לעבר גוש דן. בגלל שלא רצה להסתבך הסכים לשווק את האירוע ההוא כטעות תמימה, תקלה בתחזוקה – על התרגיל הזה הוא לא יכול לחזור שוב. אבל נקודת המוצא לא השתנתה: כל כניסה לעזה כרוכה במחיר בחיי אדם, בשגרת חיים, מחיר שעלול לתת את אותותיו בקלפי. נתניהו לא שש אלי הדק.

מצד שני, האחריות לטיל ששוגר מעזה כולה שלו. הוא לא יכול להטיל אותה על מחדלי עבר: גם העבר כולו שלו. הוא כלוא בין גנץ לבנט: אם לא יעשה משהו מעבר למה שנתפס כשגרה גם גנץ וגם בנט יתקפו אותו. דימוי האיש החזק, מר ביטחון, שהוא שוקד עליו לאורך שנים יהיה למרמס.

הוא יכול לומר לעצמו, אם זה כך, אם הטיל ששוגר מרפיח מאיים לקחת לי את הבחירות, במקום לסגת לאחור אני אלך קדימה. אני אהפוך את החביתה לשקשוקה: נכניס כוחות קרקעיים לעזה, אולי נגרה את חזבאללה לפתוח חזית בצפון. נלך לבחירות בעיצומו של גל פטריוטי; לחילופין, נדחה את הבחירות. אדם שעבד עם נתניהו שנים רבות תיאר באוזני אמש את קרני הדילמה כך: נתניהו לא רוצה מלחמה; נתניהו לא רוצה להיכשל בבחירות. השאלה היא מה הוא לא רוצה יותר.

* * *

בני גנץ עקב מוושינגטון אחר החדשות מהארץ. נפגשנו לאחר נאומו במלון שלו, זמן קצר לפני שיצא בדרכו לארץ. שאלתי אותו מה הוא היה עושה בעזה. "אנחנו בעד תקיפות ממלכתית", אמר. "צריך להגיב בחומרה, לשקם את ההרתעה ואז, לאחר ששיקמנו את ההרתעה והחזרנו את הבנים לגשת לשיקום עזה. אם רוצים אפשר להביא פועלים, לשקם את רשתות החשמל והמים. אין כאן בעיה בטחונית".

הוא חשב שההתקפה של בנט על נתניהו לא לעניין. "לא נתקע מקלות בגלגלים של נתניהו בעת הזאת", אמר. "הוא יקבל ממני גיבוי ביטחוני".

יש לו ביקורת על המדיניות של נתניהו מאז סיום מבצע צוק איתן. "חוץ מהמכשול החדש לא עשו כלום", אמר. "לא הצליחו לשמר את ההרתעה. הטילים של חמאס לא משוגרים בטעות – אלה סיפורי מעשיות. לא טיפלו באופן רציף ביישובי העוטף. הגנה על היישובים לא נגמרת בהצבת מיגוניות".

האם תתמוך בדחיית הבחירות, שאלתי.

"כל הלחש־בחש בנושא הזה הוא שטויות", אמר. "בחירות נדחו בישראל פעם אחת, לאחר מלחמת יום כיפור. אנחנו לא שם".

לאחר נאומו בכנס אייפא"ק הוא פגש מאחורי הבמה בסגן הנשיא פנס, שנאם אחריו. הוא הודה לו על ההכרה האמריקאית בגולן.

מה למדת בוושינגטון, שאלתי.

"לא הרבה", הודה. "למדתי שחיוני לשמור על התמיכה הדו־מפלגתית בישראל. ההליכה של נתניהו על הראש של הדמוקרטים גרמה נזק גדול בטווח הארוך. וצריך לשמור על התמיכה של כל הקהילה היהודית – להפסיק להשפיל את הרפורמים והקונסרבטיבים".

את שתי הנקודות האלה הדגיש בנאום שלו במליאה. אחר־כך סיפר לי שדיבר עם אחד מראשי הדמוקרטים בקונגרס. "אם תמשיכו לתמוך במפלגה אחת ישראל תאבד את הכל", הזהיר האיש.

קהל התומכים של השדולה היהודית משתנה משנה לשנה – יותר חובשי כיפות, פחות צעירים ליברליים. בכל מה שנוגע לישראל זה קהל ימני. נתניהו הוא הגיבור של הקהל הזה, תכלית הגשמת חלומותיו. הקהל קיבל אותו בנימוס, לא בהתלהבות. במהלך הנאום, כשגנץ סיפר להם על עלילותיו בצה"ל, על אמו ניצולת השואה, על בנו שהמשיך בצנחנים, הקהל התחמם. שמונה פעמים זכה במחיאות כפיים סוערות. זה קרה כשהבטיח שלא יוותר על ירושלים ועל רמת הגולן ויטפח את הקשר עם ארצות־הברית. זה קרה גם כשהכריז שכהניסטים ומעשי שחיתות לא ישלטו בישראל. זה לא קרה כשהזכיר את הסכם בגין־סאדאת או את ערכי המוסר של צה"ל.