ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 26.03.2019
    הבת הטובה
    המשטרה שדפקה בוקר אחד על דלת ביתה של עדי ביטי שינתה את הכל. אביה של כוכבת הפופ נעצר והואשם בביצוע מעשים מגונים במעריצותיה הקטינות, וביטי ירדה למחתרת. שנה אחרי, היא מדברת לראשונה על החודשים שבהם לא הלכה לבית הספר, על רגע השבירה כשצו הרחקה מנע ממנה לראות את אביה, ועל התמיכה בו למרות האישומים הקשים נגדו. עם סינגל חדש ובלי טיפת כעס, ביטי חוזרת לישון בלילות ומקבלת בהבנה את החדירה לפרטיות שלה
    רז שכניק | צילום: גבריאל בהרליה

    בוקר אחד, ב־12 במארס לפני שנה, עדי ביטי התעוררה בפתאומיות בביתה בהוד־השרון. "זה היה בבוקר. צילצלו באינטרקום, ופתאום הבית התמלא בשוטרים", היא נזכרת. "בלגן. תכלס זה היה הלם, אין דרך אחרת לקרוא לזה. זו סיטואציה מאוד מלחיצה. בחיים לא הייתה לי, או לנו כמשפחה, היתקלות עם המשטרה או דברים שקרובים לזה".

     

    בבת אחת, המציאות הצבעונית והשמחה של כוכבת הפופ - אז עוד לא בת 17 - התהפכה עליה. השוטרים נכנסו לבצע חיפוש בבית, ולקחת אותה ואת אביה רונן לחקירה.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    "הם לא אמרו לאף אחד מאיתנו שום דבר על מה שהולך לקרות או על מה שקרה. נכנסים לך לתוך הבית, לכל חלק פרטי, לחדר, למקומות האינטימיים שלך. לא היה נעים. אמא לא הייתה בבית, אבא כן. התעסקתי בלהרגיע את אחי הקטן. הייתי לגמרי בהלם. במקום להיות בבית ספר באותו בוקר, מגיעה חקירת משטרה. מה לי ולדברים האלה? בחיים לא חוויתי דבר כזה. לא היה לי זמן לעצור לחשוב באותן דקות".

     

    מתי התחלת להבין מה קורה?

     

    "לפני הכל דאגנו מהר לסידור לאחי הקטן, שהיה אז בכיתה א', ונבהל מהסיטואציה. לא הבנתי שום דבר ממה שקורה. ביקשו שאתלווה אליהם למשטרה, לתחנה ברמלה".

     

    מה עובר בראש תוך כדי נסיעה לשם?

     

    "הרבה לחץ. ניסיתי לחשוב מה רוצים, דאגתי שאמא לא יודעת איפה אנחנו, לקחו לי את הטלפון. הייתי במצב של סטרס, ניסיתי לעבוד על אוטומט. נסעתי עם השוטרים לתחנה. הייתי שם מהבוקר עד שש בערב. לאט־לאט אני מבינה מה קורה, פחות או יותר, כי התחילו לשאול שאלות על הפרשה".

     

     


     

    × × ×

     

    "הפרשה" כוללת חשדות נגד אביה של ביטי לביצוע עבירות מין בנערות. לפי כתב האישום, מדובר בביצוע מעשים מגונים בשתי נערות, הטרדה מינית של נערה אחרת ואיומים, כולל שליחת סרטונים מיניים - גם שלו וגם של נערות ששידל לתעד את עצמן. בסך הכל מואשם בעבירות כלפי תשע קטינות. בכתב האישום כתוב כי "ביטי הקים בשנת 2014 קבוצת ווטסאפ בשם 'ביטי אימפריה', שבה היו חברות כ־70 קטינות המעריצות את בתו. במהלך השנים 2017־2018 נהג ביטי לשוחח, בין היתר שיחות בעלות תוכן מיני, עם תשע חברות בקבוצה".

     

    על כל זה ביטי לא ידעה עד שהגיעה למשטרה והחלה להבין את גודל הפרשה שנקלעה אליה. "הדבר הראשון שחשבתי עליו בתחנה הוא מה יהיה עם אבא, האם הוא נשאר. לא אמרו לי. חשבתי שאקבל את הטלפון שלי בסוף החקירה. זה לא קרה. החזירו אותו רק אחרי שבועיים".

     

    מה עובר עלייך בשמונה שעות של חקירה?

     

     

    "לא בכיתי מולם. אין דרך באמת להתמודד ולעכל כזאת סיטואציה שנוחתת עלייך בבום כזה, משום מקום. תבין, עוד הייתי נורא עסוקה בתקופה הזאת, המון צילומים, עבודה. לא נשברתי במהלך השעות האלה במשטרה, אבל הייתי לחוצה ממש. אתה במקום זר עם אנשים שאתה לא מכיר, לא בדיוק יודע מה קורה, המתח עצום. ניסיתי פשוט לשרוד את היום, הייתי בבלאק. אתה לא בהכרח מבין את הסיטואציה, אפשר לומר שהייתי במצב של חוסר מודעות. לא נתנו לי כמובן שום דוח מצב".

     

    לא שאלת מה רוצים ממך?

     

    "ברור, אבל אתה לא מקבל תשובה. גם כשהם נכנסו הביתה שאלתי מה קורה, לא קיבלתי תשובות".

     

    אחרי חקירה מתישה, היא שוחררה לביתה. "אמא ודודה שלי הגיעו לתחנה. באיזשהו שלב חזרתי הביתה, אמא נשארה שם כדי לראות מה קורה עם אבא. באותו יום לא פתחתי שום אתר אינטרנט, לא יכולתי. הייתי מותשת ורעבה. וכל מה שרציתי זה להתקלח ולישון".

     

    אנשים מסביב מספרים לך כבר מה קורה?

     

    "גם הם לא ידעו בדיוק, זה לא רק שאני לא ידעתי. באמת שלא באו ועידכנו אותי. גם למחרת לא העזתי להיכנס לשום אתר".

     

    כנראה שזה היה לטובה. לא לקח הרבה זמן עד שהתקשורת השלימה פערים, וכבר בבוקר למחרת הדיווחים על מעצרו של "אביה של זמרת מפורסמת" שטפו את האתרים, בחסות צו איסור הפרסום האוטומטי שמוטל במקרים כאלה. אבל השמועות התחילו לזרום, זמרות אחרות ובני משפחותיהן מיהרו להתנער מהמקרה, וביטי וסביבתה החליטו לעשות מעשה חריג. "הייתי מנותקת שבעה ימים מכל מה שקורה ברשת, פרט לפוסט שהעליתי אחרי שבהחלטה שלנו, גם שלי, ביקשנו להסיר את צו איסור הפרסום על הפרשה".

      

    מעריצים משכו אותה מתוך הרכב. ביטי ב'בית ספר למוסיקה'
    מעריצים משכו אותה מתוך הרכב. ביטי ב'בית ספר למוסיקה'

    למה בעצם?

     

    "חשבתי שיהיה לי סוג של הקלה אם אוכל לכתוב כמה מילים. חשבתי שבכל מקרה הצו היה מוסר מתישהו ואנשים היו יודעים, אם מישהו בכלל לא ידע באותו שלב, אז הרגיש לי שאין שום סיבה להשאיר את זה כ'זמרת מפורסמת'".

     

    ביטי כתבה ליותר מחצי מיליון עוקביה פוסט מרגש ששטף את המדיה. "בימים האחרונים אני ומשפחתי נמצאים בסערות רגשות", הסבירה, "חשוב לי לומר כי לא השתתפתי ולא הייתי חברה או מנהלת באף קבוצת ווטסאפ הקשורה לחקירות של אבא שלי, והדברים יתבהרו בקרוב. אינני יודעת אילו תכנים או מסרים, אם בכלל, הועברו בקבוצה הזאת. אני סומכת על המשטרה שתעשה עבודתה נאמנה, ואולם אין לי צורך באיסור פרסום שמי שכן לא אני נאשמת או חשודה בעבירה כלשהי. לכן החלטתי היום לבקש ולהסיר את צו איסור הפרסום ולשתף אתכם במה שאני עוברת, כי לי, עדי ביטי, אין מה להסתיר. עבדתי מאוד קשה להגיע לאן שהגעתי. אני רוצה להמשיך ולעשות את מה שאני הכי אוהבת: ליצור מוסיקה, לשיר, להופיע ולשמח את הציבור וחבריי שאני אוהבת כל כך מבלי ששמי ישורבב בעניין שאין לי ידיעה וקשר אליו. אני משתפת אתכם כי עוברים עליי ימים קשים, לא פשוטים ובטח גם יהיו כאלה בעתיד הקרוב".

     

    כתבת את הפוסט לבד?

     

    "האמת? לקח לי לכתוב הרבה יותר זמן ממה שאני רגילה. הראיתי לאמא, לעופר (מנחם, הדובר - ר"ש), ולחן (מצגר־אדר, המנהל המוזיקלי) והם לא עשו שינוי. מה שכתבתי נשאר מילה במילה".

     

    אחרי כמה זמן ידעת באיזה תיק מדובר?

     

    "רק אחרי שבועיים. ברור לי שכולם הבינו מה קורה מהיום הראשון, אני לא סתומה. אבל הייתה לי התמודדות קשה באותם ימים גם ככה, אז לא רציתי לקרוא שום דבר. תקופה ארוכה גם נמנעתי לצאת למקומות. זה לא שלא יצאתי מהבית בכלל, אבל פחות התחשק לי ללכת לבית הספר או ללכת עם חברות למסעדה".

     

    איך הסתכלו עלייך כשכבר יצאת לרחוב?

     

    "לא קיבלתי תגובות רעות, אבל זה לא היה נעים. לכל משפחה יש את הבלגנים שלה וכל אחד עובר במהלך החיים משברים. על המשבר שלי כולם פשוט שמעו וידעו. בסופו של דבר לא עשיתי שום דבר לאף אחד, אבל הפרטיות שלך, כפי שאמורה להיות במקרים כאלה, נפגעת. אתה לא חווה את הבלגן רק עם המשפחה שלך, כולם חווים את זה יחד איתך. התיק מתוקשר והתנהל בכל מיני מקומות שלא היה צריך להתנהל בהם".

     

    כלומר?

     

    "אני רואה שעולים חומרי חקירה ברשתות ובתכלס, אם זה היה אדם אנונימי, זה לא היה קורה. ברור שאלה השלכות תקשורתיות של מי שאני. ואתה יודע מה, עם כמה שזה לא היה נעים, בלשון המעטה, הבנתי שזה חלק מהמחיר שאני משלמת. יש כאן לא מעט אמנים שעברו טלטלות בחיים שלהם, והכל נפרש בתקשורת, וזה חלק מההשלכות של להיות בנאדם מוכר. גם דברים יותר אינטימיים נחשפים".

     

    מקבלת הצעות מיניות באינסטגרם. ביטי היום
    מקבלת הצעות מיניות באינסטגרם. ביטי היום

    × × ×

     

    באותה תקופה ביטי הגיעה לחקירה שנייה במשטרת רמלה. "אחריה כבר היה לי נורא קשה. דודה שלי חיכתה לי בחוץ ויצאתי אליה, בכיתי ובכיתי. אני לא מהטיפוסים שמתבכיינים או מתמסכנים ואני לא באה ואומרת את זה כאן רק כדי לייצר אמפתיה. הכי קל היה לשקוע בדיכאון ולא לעשות שום דבר, אבל העשייה והמוזיקה חיזקו אותי".

     

    אני מבין שיש טענות בסביבתך ליחס של החוקרים כלפייך.

     

    "לא יכולה לדבר על זה כרגע. המשפט עדיין קורה, אני לא יכולה להתייחס להרבה דברים שאני כן רוצה להגיד ולשתף. זה יקרה רק אחרי כל ההליך".

     

    וכשאת סוף־סוף מבינה את הנסיבות הלא־פשוטות של הפרשה?

     

    "שוק. הרגיש לי שמדברים על בנאדם שאני לא מכירה. בחיים לא חשבתי שזה יכול לקרות. מה, מדברים עליי? על אבא שלי? זה נשמע הזיה, הלם. אם אני שמה את עצמי בנקודה מלמעלה, זה מרגיש כאילו לא מדברים על המשפחה שלי, אלא על משפחה אחרת. לרגע לא הבנתי מה קורה פה, מה הולך. בלבול גדול. זה הרגיש כמו בסרט לא שלי. זו סיטואציה שמצד אחד אתה נמצא בה פיזית, אבל מצד שני לא יכול להתחבר אליה רגשית".

     

    על פרטי הפרשה עצמה אסור לה לדבר וגם להעביר מסר לנערות שעומדות במוקד הפרשה היא לא יכולה, אבל היא מבטיחה שאין בה כעס על אבא שלה. "לא כעסתי, כי לא ידעתי מה קרה באמת, אני גם היום לא יודעת יותר מדי וגם אסור לי לדבר יותר מדי על הפרשה. אני לא חושבת שזה ממקומי להיות שופטת או חוקרת וברור שאני לא אובייקטיבית כי הוא אבא שלי והוא עבר הרבה, ואני עברתי הרבה, כמו כל המשפחה. אני מרגישה שכרגע זה לא מקומי לבוא ולשפוט אותו, גם לא לחטט בניואנסים של מה שקרה".

     

    יצא לך לדבר איתו על הכל?

     

    "זה יישאר בינינו. אני מזכירה שאני הבת שלו ולא נושא החקירה. אני לא אצדד באבא וגם לא לא אצדד בו, כי זה לא מקומי. אני תמיד אהיה הבת של רונן. בשביל המקרה הזה יש בית משפט ועורכי דין שאני סומכת עליהם. המשפט צריך להתנהל בבית המשפט בלבד, לא בבית ולא ביני לבינו או לאף אחד אחר. הוא אבא שלי ואני אוהבת אותו, תמיד אוהב. הכי קל להישאר אחד בשביל השני כשהכל בסדר. יותר קשה להישאר יחד כשעוברים משהו קשה".

     

    זה עלול להיגמר בעונשים.

     

    "מה שלא יהיה, נתמודד ונעבור את זה. אין מה לעשות. בסופו של דבר כולנו בריאים ואיש לא על סף מוות. אני חושבת שלא משנה מה יגיע, נוכל להתמודד איתו. אני אתמוך בו ובמשפחה, בתור הבת שלו והאחות הגדולה של שני האחים שלי".

     

    אילו תגובות היו בבית ספר, כשכבר הגעת?

     

    "החלטתי לא להגיע עד סוף השנה שעברה. מה שכן, הפוסט שהעליתי יצר כלפיי סוג של אמפתיה. אני חושבת שאנשים הבינו שאין מה לתקוף אותי ולהיכנס לעניינים מיותרים. כשהעזתי סוף־סוף לפתוח את הטלפון היו המון הודעות אוהבות ותומכות, גם מתלמידים בבית הספר. היום אני אומרת לעצמי, איזו סתומה, למה לא הלכת לבית הספר. הם היו כל כך מקסימים ורגישים. השנה אף אחד לא אמר לי מילה רעה".

     

    עד כמה האשמת את עצמך פה?

     

    "לא האשמתי את עצמי ואני לא מחפשת את מי להאשים. לא חושבת שזה יגרום לי להרגיש יותר טוב אם אמצא מישהו אשם, אגיד שזה בגללו ואפיל עליו את הכל. אני מנסה להתחזק ממקומות חיוביים. השנה הזאת מאוד עזרה לי להבין יותר את הדרך המוזיקלית שאני רוצה להיות בה, להעז, לשיר על דברים יותר בוגרים".

     

    חשבת שהקריירה שלך יכולה להיגמר בגלל הפרשה הזו?

     

    "כן, זה עבר לי בראש בהתחלה, אבל אחרי זמן קצר מאוד הבנתי שאין סיבה בעצם שזה יעצור לי את הקריירה או יפגע לי בזה".

     

    מה למדת על עצמך תוך כדי הפרשה?

     

    "זה הכי לא ממקום של לעוף על עצמי, אבל למדתי שאני חזקה וגיליתי שיש בי כוחות שלא ידעתי שקיימים. ושאפשר לקום מכל דבר ולקחת דברים בפרופורציה. אם פעם דברים מסוימים היו נראים לי סוף העולם, היום אני יודעת שזה לא. זה חישל אותי מאוד".

     

    איך המשפחה?

     

    "בסדר. אנחנו חזקים. גיא, אחי בן השמונה, לא הלך תקופה לבית הספר, אבל הוא סופר־חזק וחריף ולא נשאר חייב למי שהעיר לו. במקרה שלו, היו הערות חריפות כלפיו של ילדים, ואמא החליטה שהוא לא יהיה בבית הספר למשך שלושה שבועות. איתי, אחי בן ה־14, יותר מופנם ולא ממש שיתף במה שעובר עליו".

     

    איך האווירה בבית?

     

    "היום אפשר לומר שכבר סבבה. זה עוד לא מאחורינו לגמרי, זה בחצי התהליך ואנחנו מקווים שזה ייגמר. מתנהל משפט של אבא שלי, ואני לא נמצאת שם, כי נקבע שיהיה בדלתיים סגורות. תראה, אני לא חיה בסרט, אני יודעת על מה המקרה, ועל מה האישומים, ואני יודעת מה כתוב בכתב האישום. עברתי שנה מאוד קשה ואני לא מטאטאת דברים מתחת לשולחן אבל שוב, גם לא אבכה על מר גורלי. לכל אחד יש את האפשרות לתפוס את החיים שלו בידיים ולהחליט מה הוא עושה".

     

    במשך חלק ניכר מהתקופה הראשונית, מלבד ההלם הכללי, התמודדה ביטי גם עם העובדה שאביה רונן נשאר במעצר. "משהו כמו חודש וחצי שבהם לא יכולנו לראות אותו, ולאחר מכן הוא שוחרר למעצר בית, לא אצלנו, אלא אצל אחיו. ואז הגיע צו הרחקה נגדו לעוד חודש, ממני! לא הייתה סיבה לצו הזה ועד היום לא ברור לי למה בכלל הוצא".

     

     

     

    לא מחפשת את מי להאשים. עם אבא שלה, רונן ביטי
    לא מחפשת את מי להאשים. עם אבא שלה, רונן ביטי

    בסופו של דבר לא ראית את אבא שלך כמעט שלושה חודשים.

     

    "וזה היה מאוד קשה. זה לא בית של הורים גרושים או כזה שבו מתראים עם ההורים מעט, בסוף היום. אבא הוא גם חבר טוב שלי. ההורים תמיד תמכו בי כלכלית, בקריירה, וכמובן רגשית. זה היה נורא מוזר לא לראות את אבא כל כך הרבה זמן אחרי 16 וחצי שנים שבהן הוא בבית כל יום. השלב היותר קשה היה הרגע שבו הוא כבר חזר מהמעצר אל מעצר הבית אצל דוד שלי".

     

    בנקודה הזאת בשיחה, ביטי, שהחזיקה את עצמה עד אז בפאסון בלתי נתפס לנערה שעוד לא מלאו לה 18, מרשה לעצמה להתפרק ולבכות ארוכות. "כולם הלכו לראות אותו במעצר הבית, אמא והאחים, ואני לא יכולתי. זה היה הרגע הכי קשה שלי בכל הפרשה. הם עשו ארוחת שישי אצל דוד שלי בבית. האחים שלי הולכים, ואני לא יכולה לבוא. דברים כאלה יכולים לקרוע משפחות, וזו הייתה הקריעה הפרטית שלי, שלא נותנים לי להיות פיזית עם המשפחה שלי. קינאתי באחים שלי ברגע הזה".

     

    אבל הזמן עובר, ואת פוגשת סוף־סוף את אבא.

     

    "נורא בכיתי. הוא עדיין היה אצל אחיו, מאוד התרגשתי ובשנייה שהודיעו שאני יכולה לבוא כבר הייתי באוטו בדרך. זה היה מאוד אמוציונלי. באותו רגע ירדה לי אבן מהלב. היה לי כיף לראות אותו. הוא נראה קצת יותר רזה, כמובן טרוד ולחוץ. את מה שאמר לי אשאיר ביני לבינו, אבל היו הרבה דמעות. תשמע, אתה קם בבוקר ואבא לא נמצא יותר בשום מקום ובלי הכנה מוקדמת ולא ידעתי למה. ברור שקשה להתמודד עם זה".

     

    הצלחת לישון?

     

    "תקופה ארוכה לא הצלחתי. או שלא הייתי נרדמת או שהיו לי סיוטים. לא רציתי לישון לבד, אז נכנסתי לישון עם אמא או עם דודה שלי אלינור. כשאתה עובר משהו כזה ומישהו כל כך דומיננטי מהחיים שלך נלקח, אתה רוצה יותר אהבה. חודש וחצי היינו יחד בבית כל המשפחה, גם הסבתא וגם הדודה, ארבעה כלבים, שני חתולים, שישה ילדים, חמישה מבוגרים. בשביל להעלות את המצב רוח שמנו מוזיקה, הזמנו אוכל הביתה, בכי וצחוק התערבבו".

     

    טיפול פסיכולוגי?

     

    "לא הלכתי, קיבלתי את העזרה הדרושה מבית הספר, פגישות עם מי שצריך".

     

    למה לא הלכת? זה מצב די מחייב.

     

    "עצם זה שאבוא ואגיד שאני צריכה עזרה מקצועית, אצלי בראש זה מחליש אותי. החברים והמשפחה נתנו לי את המעטפת של האהבה שאני צריכה לקבל, ולא הרגשתי צורך נוסף. אולי בדיעבד זה לא היה מזיק. אולי עוד אלך. כדי שאוכל לדבר עם מישהו ברמת פתיחות עמוקה, אני צריכה לסמוך עליו בעיניים עצומות, וקשה לי עם הרעיון של לדבר עם מישהו זר. היה לי יותר נעים לדבר עם המשפחה".

     

     

    × × ×

     

    בקריירה, אם שאלתם, המצב מאוד ברור. ביטי, בקרוב 18, היא כוכבת פופ לכל דבר. מאוד מלוטשת, כישרון גדול, ולא פחות חשוב, היא מכניסה לתמהיל הזה חריצות ועבודה קשה, מלוות באמביציה בלתי נגמרת. עכשיו היא מוציאה סינגל חדש ויפה, 'הם אומרים לי', שכתב נעם חורב, הלחין אלנתן שלום והפיק מצגר־אדר, שגם עיבד. גם קליפ טרי יוצא לדרך היום. "הם אומרים לי פשוט אין לך עור של פיל", היא שרה, "זה ג'ונגל שם בחוץ / בסוף תישארי לאסוף את השברים / תדאגי רק לעצמך, מותק, לא צריך לרוץ / אבל אז מה אם הם אומרים, אז מה?"

     

    באמת אומרים?

     

    "כן. השיר מדבר על אנשים שרוצים להוריד אותך למטה. השנה שעברתי ביגרה אותי, נתנה לי כוחות. יכול להיות שלא הייתי מרגישה בנוח לשיר פעם כזה טקסט, על זה שאומרים שאני ילדה קטנה ותשבי בשקט, ואל תעשי את המוזיקה שלך כי זה ג'ונגל שם בחוץ. אמרו פעם שאני אשתגע, ואתחיל טיפולים פסיכיאטריים, ואמרו שאני עושה לעצמי עוול כשאני מתחילה לשיר בגיל קטן. אז עכשיו אני מגלה סוג של אומץ, לשיר טקסט אחר".

     

    לא כתבת את המילים, אבל נדמה שהטקסט יוצא ממך.

     

    "כן, די הרגיש לי שנעם כתב עליי שיר, ודי אחרת ממה שאנשים חושבים שהם יודעים עליי. בשנים האחרונות שואלים אותי לא פעם אם איבדתי את הילדות שלי ואם זה לא היה מוקדם מדי לעשות את מה שהתחיל בגיל עשר. אני תמיד עונה שאין גיל להצלחה, ושהרווחתי יותר מאשר איבדתי את הילדות, בונוסים שאחרים בגילי לא מכירים".

     

    למשל?

     

    "אני יודעת מה זה לקחת אחריות, לדעת לעמוד באתגרים שלי במקצוע, בלו"ז לא פשוט, ועדיין לא להפחית מעצמי בבית הספר. אמא אמרה לי שמתחת לממוצע 90 היא תקרע אותי ולא יהיה מוזיקה. אז לא שברתי לה את המילה. במקום ללכת לישון, אלך ללמוד או אקום בחמש בבוקר כדי להתכונן. קיבלתי הרבה כלים לחיים".

     

    איפה את כן מרגישה שהפסדת?

     

    "זה יישמע לך מתחמק, אולי, אבל אני מנסה לחשוב מה ילדים בגיל 13 עשו שאני לא ואין לי תשובות טובות. בית ספר? הייתי כל הזמן. עשו עליי חרם? אז מה, זה קורה לילדים בכל מקום".

     

    אובדן פרטיות לא עובר על ילדים בכל מקום.

     

    "זה אמור להחמיא. בעולם הזה אתה נבנה מקהל וכמה שיותר תהיה נחמד וסבלני, ככה יותר יאהבו אותך. אף פעם לא עשיתי משהו רק כדי להיות מפורסמת. אצלי זה בא מאהבה למוזיקה ולמשחק ולבמה. אם אני הולכת לקניון אז אני יודעת שיבקשו להצטלם או שבמסעדה יצלמו אותי באמצע הביס, אבל אני מבינה שזה בא מאהבה. אני נשארת אחרי כל הופעה להצטלם עם מי שמבקש, גם אם זה ייקח שעתיים".

     

    ובכל זאת, לא תמיד זו התמודדות פשוטה. פעם זה כמעט נגמר באסון. "היה מופע התרמה לילדה חולת סרטן שלא הייתה בו אבטחה, לא היו מחסומים, ופתאום פשוט אלפי ילדים עטו עליי ורמסו אותי ממש. חזרתי עם דם על הרגליים. זה היה מלחיץ".

     

    הייתה עוד חוויה טראומטית?

     

    "כשהשתתפתי ב'בית ספר למוסיקה', החבר'ה שגרו בשכונה ברמת־גן קלטו שאנחנו מגיעים לצילומים, חיכו לנו בתחילת הרחוב, ופשוט פתחו לי את הדלת בזמן הנסיעה של המונית ושלפו אותי החוצה. מזל שאמא הייתה איתי באוטו. מאז המקרה הזה סידרו לנו אבטחה. נבהלתי, אבל זה הגיע מאהבה. ליטפו לי את השיער, לא פגעו בי".

     

    כמה הודעות את מקבלת ביום?

     

    "הממוצע הוא מאות. היו גם עשרת אלפים הודעות פעם, ביום אחד, והווטסאפ קרס".

     

    אם איראן הייתה פורצת לך לטלפון, מה היו מגלים?

     

    "שיעורי בית במתמטיקה מקסימום. תמונות מההופעה, והרבה 'אמא, מה ללבוש?'"

     

     

    × × ×

     

    היא נולדה בשנת 2001 לאמא ליאת ואבא רונן, מנהלי חברה להוצאה לפועל, וגדלה בהוד־השרון. בגיל שלוש כבר השתתפה בקלטות ילדים. "אכלתי לאמא את הראש שאני רוצה ללכת לחוג שירה, הייתי לוקחת את המסרקים, עולה על השולחן ומזמרת. חולת דיסני, פסטיגלים, סבתא־רבתא שלי, שגרה ברעננה, קיבלה הודעה על חוג שירה בשם שרונית בבית אבות. הגעתי לאודישן בגיל שלוש, כשהקבוצה בגיל הרך ביותר הייתה של בנות שש. באתי עם חיתול ומוצץ, אז הם לא הסכימו לקבל אותי לאודישן והמנהלת הסבירה לאמא שלי למה. אז הוצאתי את המוצץ מהפה ואמרתי, 'למה את מדברת אליי כאילו אני לא פה'. אז היא אמרה לי 'אוקיי כנסי'. ומשם הכל התחיל".

     

    ההמשך נרשם בהשתתפות בעשרות די־וי־די לילדים, כולל עם כוכבים כמו משה דץ, דוד חיים ויובל המבולבל, "לא חושבת שהיה מישהו שלא הייתי אצלו בשלב כזה או אחר. עם הלהקה שרנו גם בבנייני האומה מול האפיפיור".

     

    בגיל עשר התקבלה לריאליטי 'בית ספר למוסיקה', "ושם כבר התחילה היסטריה. בכל מקום שהלכתי, זיהו".

     

    בבית הספר לא קינאו?

     

    "אפשר לומר שהתחילו קצת התנכלויות. השתתפתי בערוץ הילדים בתוכנית כישרונות והבנות בכיתה עשו עליי סוג של חרם. בבית הספר היסודי לא היו לי הרבה חברות. בדרך כלל הסתובבתי עם הבנים. הייתי אסרטיבית ועניתי למי שהעליב. הבנות היו אומרות, 'את דומה לקוף', 'מכוערת'. גם אם הייתי מתה לבכות, זה לא היה מולן. הייתי מחזיקה. יצא שגם במהלך שיעורים היו מעליבים אותי. אבל הייתה שיחה עם היועצת והמנהלת, והסתדר בסופו של דבר".

     

    לא היית מגיעה הביתה לפעמים ואומרת לעצמך, 'למה אני צריכה את כל זה?'

     

    "לא, לא ראיתי בעיניים, ברגע שיש לי מטרה וזה החלום שלי, אני דוך. לא מסתכלת ימינה ושמאלה בכלל. בגלל שאני בעולם הזה מגיל קטן, לא חוויתי הלם כמעט משום דבר".

     

    מה הדבר הכי גרוע שאמרו לך או כתבו לך?

     

    "טוקבקים אני שנים כבר לא קוראת, כי זה לא משקף את המציאות. אנשים מרגישים חזקים כשלא רואים אותם. לא באמת קרה שהלכתי ברחוב ומישהו אמר דברים שאפשר לקרוא בטוקבקים. הדבר שהכי נעלבתי ממנו קרה אחרי השיר הראשון שלי. יצאה כתבה גדולה והיה כתוב שם: 'עדי ביטי, בובת פופ בלונדינית שבקושי גדלו לה הציצים ולא יודעת כלום מהחיים שלה. בובה שמושכים לה בחוטים'. בכיתי כשקראתי את הכתבה. זו הייתה פעם ראשונה שנחשפתי לביקורת כזאת נוקבת. אז ישר עשינו פרלמנט בבית, הסבירו לי שככה זה יהיה מעכשיו ושלאנשים תמיד יהיה מה לומר. הבנתי שאני צריכה לפתח עור של פיל ואם אני אתן לכל דבר שיגידו עליי להוריד אותי למטה, אין סיכוי להצליח. כי תמיד יגידו משהו. אין סיבה שאתן לאנשים אחרים לערער אותי. אבל זה לא קרה בבום, לקח לי כמה שנים טובות לפתח שריון כזה".

     

    ומעריצים שמציקים?

     

    "לא קורה הרבה. יש לנו אולם אירועים ליד הבית ואיכשהו עוברת שמועה שאני גרה קרוב, אז אנשים באים ומצלצלים באינטרקום. אני יוצאת אליהם עם הפיג'מה וחוזרת פנימה".

     

    היו גם מקרים לא נעימים?

     

    "בעיקר שאלות מוזרות, 'באיזה טמפונים את משתמשת', כל מיני שאלות אינטימיות. פשוט לא עונים במקרים שעוברים את הגבול".

     

    הודעות עם תכנים מיניים?

     

    "כן. באינסטגרם. אבל אמא מחוברת וזה תמיד בפיקוח. זה נמחק בדרך כלל לפני שאני מספיקה לראות, אבל לפעמים יוצא לי להיתקל בהודעות עם הצעות מיניות. אני פשוט לא עונה וחוסמת".

     

    אחרי 'בית ספר למוסיקה' היא כבר קיבלה קמפיין לנעלי נמרוד והשתתפה בהצגה של מיכל הקטנה. בהמשך הגיעה לאירוויזיון הילדים, שם פגשה את אוהד חיטמן, שכתב לה את השיר הראשון שהוא כולו שלה. בגיל 13 יצא הסינגל 'ביט הביטי'. "לא היה קידום כמעט והשיר הגיע תוך שבוע וחצי למיליון צפיות. נהיה בוסט משוגע".

     

    מאז יצאו עוד עשרה שירים, היא השתתפה במופעים בבית צבי, מחזות זמר כמו 'עלובי החיים', 'ספר הג'ונגל', ו'הבובה זהבה' בחנוכה, וגם מילאה לא מעט תפקידים כמדבבת באנימציה, הצטלמה לעונה החדשה של ג'ינג'י (ב־yes ג'וניור) ומגישה יחד עם טל מוסרי את השעשועון המצליח 'צ'מפיונסניק' בערוץ ניקולודיאון. נערה עסוקה.

     

    לא מזמן נפרדה מבן זוגה איתן דרעי. "וזה לא קרה בגלל הקריירה. זו הייתה אהבה ראשונה שלי, היינו יחד שנה וארבעה חודשים והוא ילד מדהים, גדול ממני בשנה וחצי. לא ממש הפריע שכתבו על זה, לא מפריע שהקהל יודע. מה כבר יכולים לומר? שנפרדנו. ההתמודדות היא לא עם התקשורת אלא עם זה שפתאום מישהו שהתרגלת להיות איתו, כבר לא שם, אלא רק כחבר טוב. זה היה קשה".

     

    מתחילים איתך הרבה?

     

    "לא נעים לי לעוף על עצמי ולהגיד. אבל קורה".

     

    אגם בוחבוט סיפרה שהיא נפרדה מהחבר בין השאר בהתערבות אבא שלה והיחצן.

     

    "הקשר עם איתן לא נבע משיקול יחצני. לא אעשה משהו רק כי אחשוב שיווקי, ואני בטח לא יכולה להיות עם מישהו שאני לא אוהב באמת".

     

    לקראת השירות בצה"ל התקבלה ללהקה צבאית. כשהיא שומעת על החוויות שרוני דואני פרשה בראיון פה על הטירונות שלה, שבמהלכה נאלצה להתקלח לבד, היא לא מתרגשת. "לא יצא לי לחשוב לעומק על זה. אם המצב היה הפוך והייתה מגיעה מישהי מוכרת לטירונות איתי, בחיים לא היה לי אומץ לצלם אותה במקלחת. אני באה בגישה של להתחבר ולהכיר אנשים חדשים. אם ארגיש שמציקים לי, יכול להיות שאבקש להתקלח לבד. אבל אני לא אעשה את זה מהתחלה, לא אוציא עצמי כמישהי שונה מהבנות. להפך. אני מקווה שהבנות שיהיו איתי בטירונות יבינו את זה".

     

    עד כמה יש יריבות עם נועה קירל?

     

    "בתכלס אין, הדבר היחידי שדומה בנו זה הגיל. כל אחת עם הסטייל שלה ומה שהיא מביאה. הכותרת של שתינו היא פופ אבל בתוך זה יש רבדים וזרמים. אני חושבת שהמקום שאליו אני הולכת הוא שונה, אישי יותר ובוגר. ברור שאעשה עוד שירי מסיבות ובכלל שירים כיפיים, אבל יהיו גם בלדות. הרבה אנשים לא באמת יודעים איך אני יודעת לשיר. אני רוצה להראות שאין פה בובה על חוט שמישהו הגשים חלומות דרכה, ושיש לי סיי מעבר לשיער בלונדיני. חוץ מזה, אנשים, אני רק בתחילת הדרך".

     

    (איפור ושיער עדי ביטי: ספיר סבג. ייצוג: יולי)

     


    פרסום ראשון: 26.03.19 , 18:04