נוק אאוט

בשיאה השתרעה הממלכה של אחשוורוש על 127 מדינות, מהודו ועד כוש. עברו 2,500 שנה ודרייק גורם לו להיראות כמו ראש מועצה מקומית. האימפריה שלו בנויה על נתוני האזנה מטורללים, פרסים לפי משקל וכמובן הר של כסף. והכל, כרגיל אצלו, הוא רק חומר גלם לטקסטים על חרדות, הייטרים ובדידות קיומית. אבל בערב קריר של אמצע מארס, הארנה הפריזאית מאוכלסת אך ורק על ידי נתינים כנועים שכורעים ברך (כלומר מניפים ידיים) בפני האיש והתופעה.

בהמתנה הממושכת לעלייתו לבמה, קשה לדעת איך הוא יתמודד עם כל זה. שירים מעולים יש לו למכביר. אלו היסודות של קריירה לפנתאון, אך לאו דווקא של הופעה בלתי נשכחת. ואז החימומים הסתיימו, האורות נכבו ודרייק נכנס לזירה כמו מתאגרף שהתכונן לקרב הזה כאילו היה האחרון. הנוק־אאוט היה מהיר יותר מהקדנציה של שרון גל בכנסת.

דרייק לא נותן לקהל שנייה לנשום. הוא תופר להיטים בשרשרת, אף פעם לא בגרסה מלאה, ומתרוצץ בלי הפוגה מצד לצד. הקצב מסחרר, כמעט לא אנושי. השליטה שלו במתרחש פנומנלית, כמו מנצח על תזמורת שהוא גם הזוטר שבנגנים. הסט־ליסט מורכב מכל הפצצות שהשפיטו את שירותי הסטרימינג, לצד שיתופי פעולה נבחרים וגם מקבץ משמח מאוד של נוסטלגיה למיקסטייפ הפריצה שלו, So Far Gone. ואכן, עד עכשיו הכל הולך לא פחות ממדהים.

כמו כולם, יש לו עזרים בטעם שופוני: דגם של פרארי שלפתע מרחף מעליו, רקדניות, זיקוקים, וידיאו־ארט. אבל הכל בא ממנו וחוזר אליו: הכריזמה, האנרגיה, החדות, הנדיבות. כל מי שתוהה איך שחקן ב"דגראסי" הפך לכוכב הגדול של דורו, לא צריך יותר מההופעה הזאת כדי להבין הכל. רק שאלוהים ישמור על המלך דרייק.