כשהייתי בכיתה ד׳ מישהו מבית הספר נכנס להתקף צחוק בטקס יום השואה. הוא אמור היה להקריא פרק מתהילים, אבל החל לצחוק. הסיטואציה הייתה מבעיתה: מאתיים תלמידים בחולצות לבנות מביטים בו נוהג בזלזול בטקס כה עצוב. אני דווקא הסתכלתי עליו ברחמים. חיבבתי אותו, ותהיתי כיצד יוכל להיחלץ מהמצר, שהרי התקף צחוק, כידוע, רק מתגבר כשמנסים ללכת לו על הראש. אלא שברגע הזה עשה התלמיד דבר אדיר: הוא הפך את הצחוק לבכי. הוא מילט פניו בידיו, ואת התקף הצחוק הפך באופן מלאכותי - אבל אמין מאוד - להתקף בכי. ברגע תיאטרלי אחד, ממצב בלתי אפשרי של זלזול ביום השואה, הוא הפך לגיבור הטקס והיה לילד שלא עמד בקושי ובעצב, ופשוט פרץ בבכי. כשחזרתי הביתה הבנתי שעליי למצוא פתרון שיועיל לי במצבים דומים שבהם הכל יסגור עליי. רק כעבור כמה שנים אמצא אחד כזה. אבל לפני כן מילה על הבחירות.
לא אחת אני תוהה למה אנשים שבוודאות לא יעברו את אחוז החסימה חושבים שהם יעברו; ואם הם אכן מבינים שלא יעברו, מאיפה היכולת שלהם להגיד בביטחון כה גדול שהם יעברו, אף שברור גם להם שזה לא נכון. אני לא רוצה לנקוב בשמות כדי לא לעשות עוול לאף מפלגה קטנה, אבל יש כמה מועמדים לכנסת שיקבלו אלפי קולות בודדים ובכל זאת הם משדרים ביטחון גדול. אני מביט בהם תמיד בסקרנות גדולה. אני גם קצת מקנא בהם. הייתי רוצה לקבל מעט מחוסר המודעות שלהם. מיכולת ההדחקה. גם אני הייתי רוצה להיות מסוגל לספר לעולם סיפור שאין לו קשר למציאות בביטחון גמור.
אבל הבשורה הטובה היא שיש לי פתרון לאנשים האלה ליום שאחרי, כי הרי בליל המדגם המציאות תכה בהם. המספרים יגיעו, טור המנדטים יופיע על המסך ומפלגתם לא תהיה שם. וברגע הזה תיגמר האשליה. ברגע הזה יעמדו אותם פוליטיקאים במטה שלהם, סביבם אנשים ומצלמות, והכישלון יזוקק לרגע מדויק אחד. אז מה עושים? כאן נכנס לתמונה המיזם האדיר שאני חושף לראשונה, רעיון ייחודי שהגיתי בכיתה ט' אבל עד היום לא זכיתי לעבוד עליו: כיסא מפלט נייד.
הימים ימי הניינטיז המפוקפקים. הייתי אז בכיתה ט' וחבר הזמין אותי אליו לשבת. הייתה לו משפחה נחמדה, הם גרו בהתנחלות חביבה, הייתה זו שבת חורפית וסביב שולחן השבת ישבו כל אחיו היפים, ולצידם אני (סוגיה לטיפול הפסיכולוגי: משום מה אני זוכר היטב ובצורה מעיקה שיופיים של בני המשפחה עירער את ביטחוני. הרגשתי קצת כמי שמזהם את ההדר שיש להם בבית). מכל מקום, לאחר הקידוש ובציעת החלה, אימו של החבר מזגה לכולם מרק, ואז הביאה מהמטבח כלי קטן עם שקדי מרק ואמרה: ילדים, אין הרבה שקדי מרק, אז שכל אחד ייקח קצת. אמרה, והניחה את הכלי צמוד אליי. הסתכלתי על שקדי המרק (באמת לא היו הרבה) ואמרתי, "לא תודה, זה בסדר. אני מוותר". "מה פתאום", אמרה אימו של החבר, "תיקח שקדי מרק, הכל בסדר". "לא, לא", ניסיתי להתעקש, "אני באמת לא אוהב שקדי מרק כל כך". אבל אימו של החבר לא האמינה ואמרה: "אין ילד שלא אוהב שקדים, תיקח, הכל בסדר". בלית ברירה לקחתי את הצלוחית ושפכתי בתנועה קלה ביותר לצלחת שלי כמה מהם. ארבעה ליתר דיוק. ארבעה שקדי מרק.
כל יושבי השולחן התבוננו בי. ניסיתי לערבב את ארבעת השקדים בצלחת כדי שייראו יותר, אבל זה היה מגוחך. כולם הבינו ששמתי פחות מדי שקדים. "נו, תיקח עוד", אמרה אימו של החבר, "אל תתבייש". בחוסר רצון קירבתי שוב את צלוחית השקדים, מבטי כולם היו אליי, ונתתי מכה קלה כדי שייפלו עוד שקדים לצלחת. אלא שמעשה שטן, הצלוחית החליקה וכל שקדי המרק שהיו בה, מהראשון ועד האחרון, נחתו בצלחת המרק שלי.
סביב השולחן הייתה שנייה מבעיתה של שקט, ואז אחיו הקטן של החבר החל לבכות. "הוא גמר את השקדים", זעק לאימו, "האורח גמר את כל ה־ש־ק־ד־ים". חברי ניסה להרגיע אותו ואמא של החבר ניסתה להקליל ואמרה לי שזה לא נורא, זה הרי קרה בטעות, אבל הרגעים הבאים היו מחרידים: כל בני המשפחה החלו לאכול את המרק נטול השקדים שלהם בדממה מעיקה (חוץ מהאח הקטן שבכה ואמר שעשיתי זאת בכוונה), בעוד אני נאלץ, בחוסר רצון, לאכול את המרק גדוש השקדים שלי. הרעש שעשו השקדים שהתנפצו בפי הרעיד את הבית. בעוד כולם סביבי שותים מרק זך בלי שקדים, אני לועס את השקדים, וקול פצפוצם רק מגביר את זעמו של האח הקטן ואת מבוכתי.
באותה שבת ייסדתי במוחי המצאה שעוד לא פיתחתי, אבל יומה יגיע: כיסא מפלט נייד. הרעיון הוא שכל אדם יסתובב עם כיסא מפלט ויוכל להשתמש בו ברגעי משבר ומבוכה קריטיים. שוו בנפשכם שאתם בסיטואציה בלתי אפשרית, ובמקום להתמודד עימה אתם מושכים בידית ופשוט עפים השמיימה.
כעת חִשבו על אותו פוליטיקאי שעומד ליד תומכיו בשעה שמכריזים על ההפסד המוחץ שלו. הכתבים מושיטים מיקרופונים אל עבר גווייתו הפוליטית. בבית מצפים כולם לחזות בו ברגעי השפל ואז הוא מושך לפתע את הידית, טס עם כיסא המפלט שלו השמיימה ונוחת באיזו ספה נוחה, בפרברי פתח־תקווה. שבת שלום.
