שלישי 29 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    איתן בביתו. “אולי הגזמנו בסיכונים שנטלנו על עצמנו"
    7 ימים • 27.03.2019
    כאן רפי איתן. רות, סוף
    החיסול הראשון שביצע בגיל 17, לכידת אייכמן, הפספוס של מנגלה, הריגול הפוליטי עבור מפא"י, גירוש הבדואים מהדרום ‑ והחרטה העמוקה על פרשת ג'ונתן פולארד. במשך 13 שנה נפגש רונן ברגמן לשיחות מרתקות עם רפי איתן, ממייסדי קהילת המודיעין הישראלית וסוג של ג'יימס בונד, רק כזה שהמציאות שלו הייתה הרבה יותר מטורפת מהסרטים. בחלק מהמקרים הציב איתן תנאי לראיונות: שהם יתפרסמו רק לאחר מותו. השבוע, אחרי שאיתן נפטר, עומד ברגמן בהבטחתו, ומגיש: שיחותיי עם לוחם הצללים מספר 1 של ישראל
    רונן ברגמן | צילום: דוד רובינגר

    "תראה מה עשית לי", אמר לי רפי איתן, ספק ברצינות, ספק לא. עם החיוך הממזרי התמידי שנסוך על פניו, אף פעם אי־אפשר באמת לדעת. איתן, כהרגלו, שמר על קור רוח, אבל ניכר היה שהאירוע כולו אינו ממש לרוחו. "אנחנו אנשי מודיעין", אמר לי מעל כוס תה שהזמין, "בתי משפט זה לא המקום הטבעי עבורנו".

     

     

    ברגמן ואיתן. “תראה מה עשית לי", אמר לי
    ברגמן ואיתן. “תראה מה עשית לי", אמר לי

     

    זה היה ב־2011. ישבנו שנינו בקפטריה של בית המשפט המחוזי בתל־אביב וחיכינו לדיון בתביעה שהגיש משה ציפר נגד קהילת הביון הישראלית. כמה שנים קודם לכן נודע לציפר ממני כי אביו, אלכסנדר (איבור) ישראל, שהיה קצין בחיל הים, עזב ב־1954 את הארץ עם מסמכים מסווגים והציע אותם לאיש מודיעין מצרי ברומא. איסר הראל, "הממונה" על שירותי הביון הישראליים, הורה לרפי איתן, אז מפקד "ציפורים", יחידת המבצעים המשותפת לשב"כ ולמוסד, לצאת לאירופה, לאתר את האיש ולהביאו למשפט. איתן ואנשיו אכן איתרו אותו, אבל בדרך חזרה ארצה, כשהוא מורדם ובתוך ארון, לקה החטוף בליבו ומת. השב"כ הפיץ שמועה כי הוא ברח לדרום אמריקה. את הגופה הטילו אנשיו של איתן בהוראתו של הראל לים התיכון. הפרשה נשמרה כסוד אפל בארכיון השב"כ, עד שעובד בעל מצפון סיפר לי אותה ב־2005. אבל עדיין לא היה מספיק במידע ההוא כדי לפרסם את הכתבה, בעיקר כי היה חסר שמו של האיש שהושלך מהמטוס.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    ב־2006, כשרפי איתן החליט לרוץ בראש מפלגת הגמלאים, ביקש יועץ התקשורת שלו שאראיין אותו בהרחבה למוסף זה. הצבתי שני תנאים: איתן חייב לדבר על ג'ונתן פולארד – ועל "מבצע ברן", כך קראו לאירוע ההוא.

     

    השיחות בינינו יצאו לדרך, אבל איתן, מפעיל סוכנים חד ומיומן, ניסה כל הזמן לנתב את הראיון למחוזות הנוחים לו. בסוף אמר: "טוב, אוקיי, אספר לך", ותיאר את מהלך העניינים בפרשת ברן. ואז, כשהגיע לרגע המכריע – איך קוראים לאיש שגופתו הושלכה – הוא נאלם, אחר כך הודיע כי "איננו זוכר", ושאם אמשיך לשאול, הוא פשוט יכבה את מכשיר השמיעה שלו.

     

    בשל חשיבות הסיפור החלטנו לפרסם את הכתבה ללא שם, מתוך תקווה כי מי מהקוראים יסייע בהשלמת הפאזל. במארס 2006 פורסם הראיון במוסף זה. משה ציפר, הבן, התקשר כמה ימים מאוחר יותר, ואמר שהוא חושב שהסיפור הוא על אביו. הוא ניסה לשווא לקבל שיתוף פעולה מקהילת המודיעין וכשהתייאש, תבע את משרד הביטחון.

     

    "אתה רואה, אמרתי לך שלא צריך לדבר על הפרשה הזו", אמר איתן שהוזמן להעיד בבית המשפט בתל־אביב. "לא נורא", כאילו ניחם אותי ואת עצמו, "יהיה בסדר. נעבור גם את זה. ואולי גם נעזור במשהו לילד המסכן שנותר בלי אבא כל כך הרבה שנים". בסופו של דבר, התביעה הסתיימה – לא מעט בזכות עדותו של איתן – בפיצוי כספי נדיב לבן שאיבד את אביו.

     

     

    איסר הראל
    איסר הראל

     

    מאז נפגשנו עוד פעמים רבות. פעם לצורך כתבה, פעם עבור ספר, ופעם לטובת הכנת לסרט דוקומנטרי. מטבע הדברים בכל אלו יכולתי לכלול רק קמצוץ מתמלילי שיחותינו. לעיתים בגלל קוצר היריעה, לעיתים כי לא היה סיכוי שהצנזורה תאשר את הדברים. השבוע, עם פטירתו של רב־המרגלים ואמן המודיעין הזה, חזרתי לתמלילי שיחותינו, חלקם יוצאים השבוע לאור לראשונה, כפי שביקש ממני להבטיח לו: "רונן, תפרסם את זה רק אחרי מותי".

     

    מי שבקיא בעולם הביון יודע שרפי (רפאל) איתן הוא סוג של פורסט גאמפ של המודיעין הישראלי. האיש הנועז, הססגוני, מלא התחכום והמקוריות – אבל גם השנוי במחלוקת – הזה, עמד בליבם של המבצעים הסודיים ביותר עוד מלפני קום המדינה, חלקם מצויים עדיין תחת מעטה כבד של סודיות. כולם הכירו אותו ואת החיוך שלו, זה שכאמור, אף פעם לא היה ברור מה הוא מסתיר. באחת הפעמים שהחיוך הזה כוון אליי, אמרתי לו: "אני יודע למה הצלחת לעסוק בכל הדברים האלה בכזאת דבקות ולא לקחת ללב".

     

    "למה?" שאל איתן בהתרסה.

     

    "כי אתה פה בשביל הצחוקים", עניתי. "אתה פשוט כל כך נהנה ממה שאתה עושה, וגם בקטעים הכי קשים אתה מוצא עניין גדול ולפעמים אף שעשוע".

     

    החיוך הממזרי של איתן העמיק, אבל תשובה לא קיבלתי. לי נראה שהוא דווקא הסכים, אבל אצל איתן, לכו תדעו.

     

    ***

     

    הכינוי "רפי המסריח" הוצמד אליו בנעוריו. הוא סיפר פעם שזה בגלל התדירות של החלפת גרביו באותה תקופה, אבל לפי גרסה אחרת, הכינוי דבק בו – תרתי משמע – לאחר שבאחד מניווטי הלילה בפלמ”ח נפל לבור ספיגה מצחין. רפי איתן היה רק נער כשהצטרף למחתרת, ומהר מאוד מצא עצמו במבצעים שהחשאיות והעורמה הם הנשק העיקרי בהם. ב־1946 חזרו מספר טמפלרים גרמנים לארץ, אחרי שסייעו במהלך המלחמה לרייך השלישי. איתן, אז בן 17, היה אחד מאלו שהוטל עליהם לבוא עימם חשבון. "הנה באים גרמנים", תיאר לי בציוריות את הסיטואציה, "מדושני עונג, שהיו חברים במפלגה הנאצית, שתרמו למפלגה הנאצית, ורוצים לחזור לרכוש שלהם, כאשר כל הרכוש היהודי בחוץ הושמד. הרכוש, הנפש, אנשים, ילדים. הזהירו אותם שלא יחזרו לכאן אבל הם ציפצפו עלינו".

     

    ב־22 במארס 1946 ירתה חוליה של אנשי ההגנה בלב תל־אביב באחד מראשי קהילת הטמפלרים וזמן קצר אחריו קטלו מתנקשים עוד אחד בגליל ושניים בחיפה. איתן היה שותף לחלק השני של ההתנקשויות. האיש שירה במנהיג הטמפלרים יספר לימים על סיוטים בלילה ורגשות אשמה שהציפו אותו. איתן, כדרכו, היה רגשן הרבה פחות. "ההגנה הוציאה פסק דין שעבר דרך כל המוסדות הגבוהים", סיפר לי. "אמרו לנו להרוג כמה מהמנהיגים שלהם. כך עשינו וזה מיד השפיע. הטמפלרים נעלמו מהארץ, השאירו הכל אחריהם ולא נראו עוד לעולם". זה לא הסיכול הממוקד היחיד שבו ישתתף.

     

    כשהרגיזו אותו, איתן נהג להרים יד אל עבר אוזניו, בתנועה של סיבוב, כאילו הוא מחליש את מכשירי השמיעה. הסיבה לחירשותו היא לא גילו; באחד ממבצעי ההעפלה שבהם השתתף, באזור קיבוץ יגור, התפוצץ לידו מוקש ופגע קשות בשמיעתו. בפעם אחרת – ביום הכרזת המדינה – התפוצץ לידו (וליד שייקה גביש) פגז מרגמה, ואיתן נפגע מרסיסים. "בכל פעם שאני עובר מגלה מתכות רגיש במיוחד הם מפעילים אותו", סיפר לי.

     

    כמו בפרשת פולארד – שאליה עוד נגיע – מעולם לא חשש לומר את האמת שלו. גם אם הייתה פחות נעימה. באחת משיחותינו סיפר בהרחבה על חלקו בגירוש שבטי בדואים, מקצתם בצפון הארץ, מרביתם בדרום. "אני יזמתי חלק מהגירושים של שבטי הבדואים, זאת בהמשך למה שיגאל אלון עשה בגליל. לקח לנו משהו כמו חודש וניקינו כמעט את כל הנגב מתושבים לא־יהודים. לא הרגנו אף אחד, לא פצענו, לא פגענו, לא השפלנו ולא בזזנו את הרכוש שלהם. אבל אמרנו להם שעד הבוקר הם עוזבים אחרת אנחנו הורגים את כולם. במקרה אחד, כשלא לקחו את האיום שלנו ברצינות, התחלנו לשרוף להם את האוהלים - וזה הספיק".

     

    "אתה מצטער על כך", שאלתי, ואיתן השיב שלא רק שהוא אינו מצטער – החרטה היחידה שלו היא שלא גירשו את כל הבדואים, וחסו על אלו ששיתפו פעולה עם היישוב. "זו הייתה מלחמת הישרדות, בכוחות קטנים מול צבא מצרי הרבה יותר חזק וצבאות נוספים שפלשו. הבדואים שיתפו פעולה איתם והיה הכרח לנקות את השטח מגורמים עוינים".

     

    איתן אמנם היה קצין המודיעין של חטיבת הראל, אבל ביקש לפרוש מצה"ל הצעיר. "אני נון־קונפורמיסט והמערכת הזו לא התאימה לי בכלל", הסביר לי. "אני שונא מסגרת שאי־אפשר לצאת ממנה שמאלה וימינה". בנימין ג'יבלי, אז ראש אמ"ן, הפנה אותו לאיסר הראל, שהבין מהר מאוד איזה תכשיט עומד מולו - והציב אותו בגוף החשאי ביותר: היחידה המבצעית המשותפת לשב"כ ולמוסד.

     

    ***

     

    בעולם הצללים הוא חש בנוח. איתן היה אחראי לרבות משיטות הפעולה של היחידה המבצעית – זה כלל לא מעט טריקים וצעצועי ג'יימס בונד - ומאוחר יותר הפך למפקדה. "בימים ההם", אמר לי פעם, "היה לנו כל כך קל לזייף דרכונים, עד שלעיתים זייפנו דרכונים של מדינות שכלל לא היו קיימות".

     

    ב־1958 קרא לו הראל למשרדו בדחיפות. "הוא חלק עימי את הספקות שהיו לו לגבי אחד מאנשיו של בן־גוריון, ד"ר ישראל בר", סיפר לי איתן. "הראל חשב שהוא שקרן ומרגל אבל לא היה לו שום דבר שיכול היה להוכיח זאת. סיפרתי לאיסר שבר ואני חברים באותו מעגל חברתי. הוא (איסר) הורה לי לפרוץ אליו הביתה ולבדוק את הרשימות שלו. במהלך תקופה ארוכה נכנסתי לשם עשרות פעמים. בהוראה של איסר עבדתי לגמרי לבד בפריצות האלה. האדם היחיד שלקחתי עימי היה יקי, הנהג של איסר.

     

    "נכנסתי לבית שלו (של בר) ברחוב ברנדיס, כשבכל פעם אני מצלם את הניירות שלו. הייתה לו כלבה מקסימה, עזה שמה, שעימה נוצרו לי קשרים מצוינים. עוד בפלמ"ח אני עברתי קורס כלבנים בקריית־ביאליק ומאז יש לי גישה לכלבים. עד היום הכלבים אוהבים אותי מאוד. בחדירות החשאיות האלה צילמתי הרבה מאוד מסמכים, זה היה בתחילת מבצע אייכמן ולכן עשיתי את זה בין לבין לעבודה שלי בארגנטינה. מפענוח המסמכים האלה היה לנו ברור כי מדובר בשקרן רציני, שפיברק חלקים מהביוגרפיה שלו, אך לא היו לנו הוכחות חדות בקשר לריגול".

     

    בסופו של דבר האינסטינקטים של הראל הוכיחו את עצמם וישראל בר הורשע בריגול, אם כי גם איתן אמר כי לא ברור איזה סוג מידע סיפק לסובייטים.

     

    הימים הם ימי שלטון מפא"י, וסוכנויות הביון אינן עוסקות רק בצֵיד מרגלים ובביטחון המדינה, אלא גם במודיעין פוליטי. איתן סיפר לי כי מדי פעם שלח אותו הראל גם למבצעים הרגישים הללו. "בבית של (משה) סנה לא הייתי", התוודה בפני, "אבל אצלו במשרד ביקרתי ויותר מפעם אחת. אני יכול לקבוע בוודאות כי הוא לא היה מרגל. ההערכה של סנה ועמיתיו באותה תקופה הייתה שבסופו של יום, המערכת הסובייטית תשתלט על החלק הזה של העולם, ולכן יש לקשור איתה קשרים ולהחזיק איתה מגעים. אין ספק כי בתקופה שלי ביחידה המבצעית איסר הראל הפעיל אותנו נגד מפלגות פוליטיות, על מנת לשמור על שלטונו של בן־גוריון. על פי מה שאני יודע, את זה הוא עשה לאו דווקא לפי הנחיות ישירות מבן־גוריון עצמו. היעדים שלו היו הקומוניסטים, הציונים הכלליים, תנועת החירות ומפ"ם".

     

    בסביבתו של איתן, לא כולם אהבו את זה. "חבר שלי תקף אותי במילים בוטות ואמר: 'תגיד לי בשביל מי אתה עובד? הרי אתה יודע שהשלטון הזה יחד עם השלטון האמריקאי רק רוצה לסלול כביש שיתחיל באלכסנדריה וילך עד טריפולי בסוריה ומשם לטורקיה, ובכביש הזה ינועו הכוחות האמריקאיים כשהם יחליטו לכבוש את רוסיה הסובייטית'".

     

    וזה לא נראה לכם פגום, הריגול הפוליטי הזה?

     

    "פגום? אנחנו האמנו בכל רמ"ח איברנו שאין דרך אחרת. לא היה לנו צל של ספק שאנחנו מצילים את מדינת ישראל. שהצדק המוחלט הוא לצידנו, ושבעשייה הזו אנחנו מונעים זעזועים ומלחמת אחים. אגב, גם בהסתכלות בדיעבד אני חושב שצדקנו. במילים אחרות, מבחינתי זאת הייתה עבודת קודש".

     

    צילום: האלבום הפרטי
    צילום: האלבום הפרטי

     

    ***

     

    המוסד החל להתעניין בנאצים נמלטים בסוף שנות החמישים. אחד מהגורמים שלחצו על המוסד לפנות לדרך זו היה התובע הגרמני־יהודי, פריץ באואר, שחש כי מדינתו אינה עושה די בשביל לסגור את החשבון ההיסטרי עם עברה. איתן נגע בחלק הרגיש ביותר של הסיפור הזה: "באואר נהג להזמין אנשי מוסד אליו למשרד, להשאיר את החומר הסודי על השולחן, ולצאת 'לאכול משהו', כדי שיעתיקו את הכל. הוא הזהיר אותנו שכל ידיעה שמתקבלת או על ידי המקורות שלו או על ידי המקורות שלנו, אסור בשום אופן להעביר לשירותים הגרמניים, שחלקם מורכבים מנאצים לשעבר, מאחר שזה ידלוף מיד לנאצים שאנחנו מחפשים".

     

    כאשר עלה המוסד על עקבותיו של "דיבוק" (הכינוי שהוצמד לאייכמן), איתן יצא למבצע המכונן של חייו. איתן: "הוא מעולם לא הודה בכך, אבל לבן־גוריון הייתה גם מטרה פוליטית: הוא והמפלגה שלו הואשמו בידי הימין בישראל, בראשות מנחם בגין, כי לא עשו די בזמן אמת כדי לחשוף ולצמצם את ממדי השואה. בן־גוריון קיווה, אני מאמין, כי 'הישראלים החדשים', אנחנו, ששלח בחשאי לבואנוס־איירס יתקנו במשהו את הרושם הזה".

     

    הסיפור על המבצע ללכידת אייכמן ידוע ומפורסם: "ריקרדו קלמנט", כך שמו הבדוי, נלכד בארגנטינה בידי חוליה של אנשי המוסד בפיקודו של איתן, והוברח ארצה למשפט, שעורר סיקור בינלאומי ושינה את היחס בישראל ובעולם לזכר השואה. זה גם אחד המבצעים הראשונים שהפכו את השם "מוסד" לאחד מארגוני הביון הידועים בתבל. לא פלא שזמן קצר אחר כך, החלה מלחמת קרדיטים על מי עשה מה. איתן: "אותי זה די הצחיק, כל הריבים האלה, כשכל אחד מנסה למשוך את השמיכה לצד שלו. הוויכוח הראשון היה בין צבי אהרוני לצבי מלחין (שניהם מחברי החוליה שחטפו את אייכמן): מי שיכנע את אייכמן לחתום על המכתב שהוא מוכן לבוא לישראל ולעמוד בפני בית משפט ישראלי. אהרוני אמר: אני הייתי החוקר וזאת הייתה המלאכה שלי; מלחין אמר, אני נכנסתי אליו לחדר בלילה ושיכנעתי אותו. האמת היא ששניהם צודקים, כי שניהם הביאו לחתימה על המכתב בגרמנית שצבי אהרוני כתב. אגב, מהרגע הראשון הוא (אייכמן) נקט קו של הודאה בעובדות ולא באשמה. אמר שרק ציית לפקודות.

     

    "עוד ריב היה בין איסר הראל לצבי אהרוני. איסר לקח את התחקירים של המבצע ופירסם אותם כספר. אהרוני כעס שלא שותף. אני לא כעסתי על איסר. בסופו של דבר, בלעדיו כל זה לא היה קיים. הוא יזם את המבצע אחרי הוראה של בן־גוריון להביא פושע נאצי למשפט כדי להציף את הנושא. הרי עד המשפט לא דיברו על השואה. הוא ריכז את הכוחות, הוא לקח על עצמו את האחריות הכבדה, הוא טרח לנסוע בעצמו לזירת הפעולה. זכותו לכתוב".

     

    תוך כדי, ניסה המוסד גם ללכוד את ד"ר יוזף מנגלה, הרופא שביצע ניסויים מזוויעים ביהודים באושוויץ. חברי החוליה עקבו אחרי חווה בפרברי סאו־פאולו בברזיל, ואיתן וחבריו גם הצטלמו למזכרת, בצילום שפורסם לראשונה בשער מוסף זה (ראו תמונה). הדרמה התחוללה כשצבי מלחין, אחד מחברי החוליה הכריז שהוא מזהה את מנגלה ‑ וביקש אישור לחטוף אותו. במטה המוסד השיבו בשלילה. עד היום יש כאלו שמשוכנעים שזו הנקודה שבה החמיצה ישראל את ההזדמנות לסגור חשבון עם מנגלה.

     

    אייכמן בעת משפטו
    אייכמן בעת משפטו

     

    ***

     

    הצלחת לכידת אייכמן אמנם הייתה מרשימה, אבל היחידה של איתן עמדה מהר מאוד מול תחרות מבית. הראל הקים יחידה חדשה, "מפרץ" היה שמה, שעסקה גם היא בחיסולים ובמבצעים חשאיים אחרים. בניגוד למרבית אנשי יחידתו של איתן, אנשי היחידה החדשה היו דווקא בוגרי האצ"ל והלח"י. בפגישה שקיימנו במשרדו בסוף נובמבר 2011 חייך איתן (שוב) את אותו חיוך ממזרי, שיחק (שוב) במכשירי השמיעה הגדולים שלו, ופסק: "איסר הקים את 'מפרץ' למטרה אחת: להעסיק את שמיר והחברים שלו, ולוודא שהם בחוץ לארץ ולא עוסקים בהקמת מחתרת חדשה. לטעמי, כל הסיפור היה מיותר לחלוטין, חובבני מאוד וצפיתי שהוא עוד יביא על כולנו אסון גדול".

     

    ביולי 1962 הפתיע נאצר את ישראל והכריז על היכולות של צבאו בתחום הטילים. התברר כי מי שסייעו להקמת מערך הטילים המצרי, היו מדענים גרמנים, חלקם עבדו בפרויקט הרקטות של היטלר. בעוד אנשיו של הראל פעלו למען השגת מודיעין על אודות הסכנה החדשה, אנשי היחידה של שמיר ביצעו חטיפה מוצלחת של המנהלן של פרויקט הטילים, ד"ר היינץ קרוג שמו, ממינכן, ב־6 בספטמבר 1962. קרוג הוברח לישראל, נחקר בתנאים קשים ובתוך זמן קצר סיפר את כל מה שידע. הוא אפילו התנדב לשוב למינכן ולפעול כסוכן מוסד שם. איתן: "אבל בסופו של דבר, אחרי שנראה לחוקרים שהוא סיפר להם את כל שידע, לא ממש ידעו מה לעשות איתו. ברור היה שהיענות להצעתו לחזור למינכן תהיה מסוכנת מאוד: קרוג יוכל לבגוד במנהליו החדשים, ללכת למשטרה ולספר להם כיצד הישראלים חטפו אזרח גרמני על אדמת גרמניה".

     

    אחרי הסערה הפנימית שעוררה החטיפה (ועוד תקלה מבצעית חמורה, שבמהלכה אחד המדענים הגרמנים ירה לעבר סוכני מוסד ונמלט), מונה איתן לעמוד בראש המבצע נגד המדענים, שקיבל את הקוד "ויטמין סי". "עד 1966 לא נותרו מדענים גרמנים במצרים", אמר לי איתן בגאווה. "וכל זאת בלי שנורתה ירייה אחת". זה לא שאיתן בחל בחיסולים, אבל הוא תמיד חיפש להם צידוק מוסרי ופרקטי, וחשש מפני פגיעה בחפים מפשע. כשלא מצא אחד כזה, סלד מהם, או העדיף שהמשימה תבוצע בדרכים אחרות.

     

    לפני מלחמת ששת הימים היה מעורב איתן במבצע בשם "ציגן" (או "איקרוס"), שתכליתו הייתה יצירת קשר עם המצרים, שיוביל – כך קיוו בישראל – להסכם שלום כלשהו עם נאצר. המוסד הצליח לבסס קשר ראשוני, אבל אז הפוליטיקה הפנים־ישראלית נכנסה לתמונה, והקשר טורפד. "המצרים לא היו בשלים לקבל משלחת ישראלית. זה הכל", פתר איתן את הסיפור.

     

    כלומר, לא פיספסנו הזדמנות לשלום לפני מלחמת ששת הימים?

     

    "לא פיספסנו כלום, כמו שעכשיו עם חמאס אנחנו לא מפספסים כלום".

     

    רפי איתן ז"ל בדרום לבנון, 1982
    רפי איתן ז"ל בדרום לבנון, 1982

     

    ***

     

    איתן מונה לראש שלוחת המוסד באירופה, והמשיך להיות מעורב כמעט בכל המהלכים המבצעיים החשאיים של ישראל. הוא, למשל, המליץ על חיסולו של פלסטיני צעיר, שזה מכבר החל לנאום בפני קבוצות סטודנטים באירופה. "צריך להרוג את הקומקום הזה כשהוא קטן", שידר למטה בארץ, אבל לא קיבל אישור. לבחור שאליו איתן התכוון, קראו יאסר ערפאת.

     

    בתקופה שבה פיקד איתן על מערך המוסד באירופה, גויס בלונדון בכיר הסוכנים הישראלים אי פעם, אשרף מרוואן ("המלאך"), גיסו של נאצר ויועצו הקרוב של סאדאת, האיש שהביא את ההתרעה למלחמת יום הכיפורים, ונמצא במרכזה של מחלוקת בוערת: האם "המלאך" היה בעצם סוכן כפול?

     

    באחת מפגישותינו שאלתי את איתן על כך. "אני חשדתי בו מהרגע הראשון", הפתיע בתשובתו. "לדעתי הוא לא היה רק כפול, אלא היה סוכן משולש. הוא הונה את המצרים, הוא הונה את מדינת ישראל ובעיקר - הוא עבד בשביל עצמו. הוא מסר לנו מידע מוטעה, חלקי, ואת ההתרעה מסר מאוחר מדי, כשכבר היה מאוחר לגייס מילואים.

     

    "עם זאת", מיהר להוסיף, "חשוב לי לציין כי בידי מדינת ישראל הצטבר באוקטובר 1973 מספיק מידע המצביע על מלחמה בלי כל קשר לאיש שאתה מדבר עליו".

     

    איתן חשב שהוא זה שימונה לראש המוסד, וכשצבי זמיר קיבל את התפקיד, העימות היה בלתי נמנע. "כל ראשי המוסד ידעו כי צריך לתת לי חופש מבצעי, ואז אני אבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר", הסביר לי. "זמיר ניסה לכבול אותו בעוד ועוד נהלים וביקורת מטעם המפקדה, עד שלא יכולתי יותר והתפטרתי. אני לא חושב שהוא הצטער על כך מאוד". ב־1978 מונה איתן ליועץ ללוחמה בטרור של ראש הממשלה בגין, והמשיך לפעול, בעיקר בחזית נגד הארגונים הפלסטיניים.

     

    ***

     

    מאז ומתמיד נמשך איתן לטכנולוגיות, וזה היה רק טבעי ששרון ימנה אותו ב־1981 לראש לק"ם, הלשכה לקשרי מדע, מעין גוף מודיעין שהתמקד בהשגת טכנולוגיות שישראל נזקקה להן. באחד הימים קיבל מידע שאנליסט מודיעין בצי האמריקאי מציע לישראל את עזרתו. קראו לו ג'ונתן ג’י פולארד. איתן: "אינני זוכר במדויק את התאריך, אבל יום אחד הגיע אליי מידע כי אדם בשם ג'ונתן פולארד, יהודי וציוני אדוק, פנה ואמר לו כי יש בידיו מידע שיכול להציל את ישראל ממלחמה חדשה עם מדינות ערב.

     

    "אחרי הבדיקה הראשונית הזו של החומר וקבלת חומרים נוספים, התיאבון המקצועי שלי גדל. מדובר היה במידע כל כך איכותי, כל כך מדויק, כל כך טוב וכל כך חשוב לביטחון המדינה, שלא יכולתי לעמוד בפיתוי ולהורות על הפסקת המבצע הזה. שאלתי את עצמי שוב ושוב: איזה מידע עוד ניתן להשיג, ומה ניתן יהיה להציל בזכותו. הרצון שלי, התיאבון שלי לקבל עוד ועוד חומר גבר עליי. ועל זה בוכה הנביא. כן, בהחלט, למרות החזות הקשוחה כביכול, אני בוכה על הפרשה הזאת. כמו בכל חיי, חשבתי שאני עושה את הדבר הטוב ביותר עבור מדינת ישראל".

     

    ג'ונתן פולארד אחרי שחרורו. איתן: “אני בוכה על הפרשה הזאת"
    ג'ונתן פולארד אחרי שחרורו. איתן: “אני בוכה על הפרשה הזאת"

     

    בדיעבד היית פועל אחרת?

     

    "בהסתכלות בדיעבד, אני יודע שטעיתי בהחלטה זו. אני מכיר ומבין בצער את הנזקים שחוללה הפרשה בקהילת המודיעין של ארצות־הברית וביחסים של הקהילה היהודית המפוארת של אמריקה עם ארצות־הברית ואזרחיה. בדיעבד, הלוואי והצעתו של פולארד לא הייתה מגיעה, ואם הגיעה - הלוואי שלא הייתי מקבל אותה. אינני מתנער מאחריות ואינני מנסה להביא כאן תירוצים. ברצוני לציין רק את הרקע למעשה זה: הידיעה כי את המידע שפולארד מביא לנו, אין לנו כל דרך לקבל ממקורות אחרים וכי המידע הזה הוא בעל חשיבות דרמטית לביטחונה של מדינת ישראל ולביטחונם של יהודים באשר הם. לו הייתה פורצת מלחמה, הרי שהחומר, שפולארד העביר, היה בו כדי לחזק מאוד את צה"ל ולהשפיע באופן מהותי על תוצאותיה בשדה הקרב".

     

    ובכל זאת, אין המדובר בסופו של דבר על הפעלת מרגל בארץ ערבית, אלא על גיוס סוכן בתוך קהילת המודיעין של החברה הכי טובה שלנו. לא חשבת מה עלול לקרות אם הוא ייחשף?

     

    "זאת הייתה החלטה שלי, ורק שלי. אני לוקח על כך אחריות מלאה ומוחלטת. אני נוהג על פי הנורמה היחידה, שנראית לי ראויה, והנחתה אותנו בימיה הראשונים של המדינה: לא הכחשתי, לא הטלתי את האחריות על האחראים עליי ולא ניסיתי לחלק את האחריות עם מישהו אחר. בכל הפעלה של סוכן יש סיכון. אין ספק, שיש מורכבות אדירה וסיכון גבוה במיוחד בגיוס סוכן אצל הידידה הגדולה ביותר של ישראל, אבל מה שעמד מנגד מבחינתי היה ביטחון ישראל והצלת חייהם של חיילים ואזרחים ישראלים".

     

    באחת משיחותינו שאלתי את איתן על פגישותיו עם פולארד. "עד כמה שזכור לי", השיב איתן, "הוצגתי בפניו כמפקד הארגון האחראי על הפעלתו, אם כי ללא ציון שמי. הוא הבין היטב את הסמכות הפיקודית שיש לי על המבצע כולו. את שמי הוא גילה הרבה יותר מאוחר, מתוך פרסומים בתקשורת.

     

    "האיש עשה עליי רושם בלתי רגיל ביכולתו האינטלקטואלית, בזיכרון לפרטים, בהבנה של מה שמתרחש במזרח התיכון ובדבקות שלו ברצון שלו לעזור לישראל. אין ספק שהוא העמיד את עצמו בסיכון עצום, והוא הבין זאת באופן מלא, גם בלי ההסברים שלנו. למרות זאת, המוטיבציה שלו לעזור לנו, למדינת ישראל, הייתה מעל ומעבר. כשאני נזכר בפגישה הזו, כואב לי לחשוב שהאיש הזה נתפס ונמצא היום בכלא לתקופת מאסר ארוכה ביותר (השיחה התקיימה כשפולארד היה עדיין במאסר), מצב שלא הייתי מייחל לאיש".

     

    ***

     

    במהלך השנים התברר כי פולארד כבר ניסה להציע את שירותיו למוסד, נפגש עם גורמים אחרים, ובכלל, שייתכן שהיו נוריות אזהרה שהיו צריכות להידלק בעת הפעלתו. האם, שאלתי את איתן, אין בכך כדי להצביע על כישלון המערכת שבראשה עמדת?

     

    "במידה מסוימת כן, אבל מי שמכיר מבצעי מודיעין יודע כי הם אף פעם לא מושלמים. תמיד יישארו חורים שחורים. אם מישהו מחפש את הפרפקציה, שימשיך לחפש. היא לא קיימת. אני יכול לומר בצורה חדה: בהסתכלות אחורנית, עם המידע שהיה בידי באותה עת, אני סבור גם היום כי החלטתי את ההחלטה הנכונה. מה שעמד על הפרק, כלומר איכות המידע, השפיע על כל שיקול אחר בנושא הזה".

     

    ובהתחשב במה שאתה יודע היום ובהתפתחות הדברים, היית חוזר על זה?

     

    "שאלה שקשה לענות עליה. ברור שבתוכי קשה לי מאוד עם כך. האם המבצע היה שווה שלושים שנה מחייו של מישהו? התשובה היא שבמודיעין, כמו במלחמה, אתה הולך לקרב וכשאתה הולך לקרב אתה גם עושה טעויות. אין מפקד שלא עושה טעויות ויש טעויות שנגמרות בחיי אדם".

     

    למה האמריקאים נהגו בו בכזו קשיחות?

     

    "היחס לפולארד נובע בעיקר מהמסר שמערכת האכיפה בארצות־הברית, לצד קהילת המודיעין, מנסות לשדר לקהילה היהודית האמריקאית, למען יראו וייראו, שמי שייתפס - זה יהיה דינו. את המסר השני הם מבקשים לשדר למדינת ישראל: תודה רבה על מה שעשיתם, ועכשיו תראו איך גם גיבור שלכם יושב אצלנו בכלא שנות דור. האמריקאים הם אנשים הגיוניים ואין שום סיבה אחרת לנוקשות הזו כלפי פולארד".

     

    אבל איתן האמין שיש עוד סיבה. "מצבו של פולארד החמיר במידה רבה מאוד גם מכיוון שאנחנו – ובכלל זאת גם פולארד עצמו, דיברנו יותר מדי.

     

    "הייתה הבנה בלתי כתובה שהוא ישוחרר אחרי עשר שנים בכלא. זה לא קרה בגלל הנהירה של שרים וחברי כנסת ואישי ציבור שונים לתאו בכלא. אנחנו, בטמטום שאין לו גבולות, עשינו ממנו גיבור לאומי, וזה הקשה את לבב שירותי המודיעין האמריקאיים. אם אף אחד לא היה נוגע בו, אם אף אחד לא היה עוסק בפומבי בנושא הזה - פולארד מזמן היה בחוץ (כאמור, הדברים נאמרו לפני שחרורו)".

     

    פולארד היה ונותר פצע פתוח אצל איתן. "שמע, הוא לא הסוכן הראשון ולא הסוכן השני שהפעלתי, או שהופעלו על ידי מערכות שאני עמדתי בראשן. היו לנו עוד סוכנים שנשרפו. חלקם הוצא להורג ומעבר לשורה באיזשהו עיתון אף אחד לא שמע עליהם, כי זה קרה באיזו מדינה ערבית או בארץ אחרת, שאליה לא הייתה למדינת ישראל גישה. לבוא היום ולומר לא יכולת לדעת, כן יכולת לדעת, זה למעשה חלב שנשפך, אין לדיון הזה שום ערך, במציאות האכזרית והקשה של הפעלת סוכנים ועבודה מודיעינית".

     

    יש כאלה הטוענים כי כל הפרשה נובעת מהאגו הפרטי שלך, אחרי שלא קיבלת את ראשות המוסד.

     

    "אגו ממש לא היה במתחם השיקולים שלי. במקום שבו הייתי אז המוסד היה מבחינתי פרק שכבר הסתיים, והחזרה למוסד לא עלתה בדעתי. כל מה שמניע אותי לאורך כל חיי זה תמיד הנושא היצירתי. מה אני יכול ליצור, במה אני יכול לחדש ולעזור למדינת ישראל. במקרה של פולארד, כמו גם במקרים אחרים, הלכתי לקרב, כמפקד. בקרב יש אבידות. יש אבידות גם מכוחותיי שלי, ואין לי ברירה אלא לקבל אותן בקור רוח, גם אם בכאב רב".

     

    האם אתה מאמין כי לולא חשיפת פרשת פולארד היית מקבל את המוסד?

     

    "אם לסבתא היו ביצים היא הייתה סבא. אינני יודע".

     

    פולארד טוען כי אתה אמרת לו שבשעת מצוקה הוא צריך להימלט לשגרירות ישראל ולמרות זאת, כשעשה כן, הורית לסלק אותו משם.

     

    "נראה לך שאני הייתי מורה לסוכן להימלט לשגרירות שלנו אם הוא במצוקה? זה הרי נוגד כל היגיון מבצעי. הייתה לנו תוכנית מילוט, שלא אכנס לפרטיה, אבל אני יכול לומר חד־משמעית שהיא לא הייתה דרך השגרירות. לשגרירות יש מנגנונים משלה והיא פועלת באופן עצמאי. הכל קשקוש".

     

    האם ניסיתם להפעיל את תוכנית המילוט של פולארד?

     

    "עשינו את הכל כדי להציל אותו וזה לא הלך. בניתוח בדיעבד של הפרשה כולה הרי שיש פרט אחד, מבצעי, טעות אחת גורלית, שהייתה יכולה לחסוך את העניין כולו, אבל מישהו במערכת שלי עשה אותה, וגם על זה אני לקחתי אחריות".

     

    אחרי שעזב את הלק"ם ניסה איתן את כוחו בעסקים בארץ ובחו"ל, וקצר הצלחה כלכלית נאה. אחר כך עמד בראש ממפלגת הגמלאים, שהייתה הפתעת בחירות 2006, וכיהן כשר לענייני גמלאים. אחר כך פרש, עסק בתחביביו (איתן היה אמן ופסל חובב). פגישותינו המרתקות המשיכו. השם "פולארד" צץ בהן פעמים רבות. באחת משיחותינו, איתן, לא אדם שמחצין יותר מדי רגשות, פלט את הווידוי הנדיר הבא: "לפעמים, ברגעים של התכנסות פנימה והרהורים ולפעמים כשאני עולה על יצועי בלילה, אני חושב על הרגע הזה, שאני כל כך מחכה לו כבר: רגע הפגישה עם ג'ונתן".

     

    ומה תגיד לו?

     

    "אני אבקש ממנו סליחה עד האופן שבו התגלגלו הדברים, על השגיאות שנעשו בדרך, שאמנם לא היו שלי, אבל היו באחריותי ועל כל השנים הארוכות האלו שהוא סבל ייסורי גיהינום בכלא. אומר לו: אני מצטער ג'ונתן, מתנצל שהפרשה הסתיימה באופן הזה. כל כך רצינו להגן על ביטחונה של המדינה וביטחון אזרחיה עד שאולי הגזמנו בסיכונים שנטלנו על עצמנו. בדיעבד, העניין כולו היה טעות אחת גדולה ואני מתנצל עליה מעומק ליבי. מעכשיו נעשה את הכל כדי לסייע לך להיקלט בישראל".

     


    פרסום ראשון: 27.03.19 , 21:11