אצלי המפורסמים רגועים, לעולם לא אדליף שמות למדורי הרכילות

"שלום זו לא דעה פוליטית", זה הסלוגן המקורי שהגה והציג לפני שנים אחדות שמעון משל על החלון של "פיקוק", הבר שלו בקצה של כיכר הבימה בתל־אביב, שכבר מזמן הפך למוסד ולבית השני של שחקנים, זמרים ועיתונאים. גם כיום, כל מי שחולף ברחוב לא יכול שלא להתעלם מההצהרה מעוררת המחשבה. "אני מגדיר את השלום כאבן יסוד בחיים של אדם", מסביר משל, כשנפגשנו השבוע, בעוד הטילים התעופפו משני צדי הגבול ונחתו גם במרכז הארץ. "השלום זה מזון, פרנסה, משפחה, ערכים שהם מוחלטים, ולא צריכים להיות בכלל מקוטלגים פוליטית. ברגע ששלום הופך להיות דעה פוליטית, ולקלף מיקוח של פוליטיקה, פשוט אבדנו. אני חושב שכל ראש ממשלה שמכהן בישראל, אם הוא לא בתהליך שלום או לא הביא שלום בכהונתו, צריך לראות זאת ככישלון אישי".

הביקורת שלך מופנית ישירות לנתניהו.

"אני חושב שנתניהו הוא הסימפטום, לא הבעיה. הוא הסימפטום לחשיבה לא נכונה של איך מקימים חברה מתוקנת. מטריד אותי שיש עכשיו גם המון שנאה בתוכנו. מישמש של שנאה. גם השנאה כלפי התל־אביבים מזעזעת. אפילו מאחלים לנו שיפלו עלינו טילים".

איזה תגובות אתה מקבל ל"שלום זו לא דעה פוליטית"?

"מדי יום אני מקשיב לאנשים מכל הקשת, כולל חרדים וימנים, שנעמדים מול החלון של ה'פיקוק' ומביעים את דעתם. יש הרבה שאלות ופליאה. אנשים אפילו עושים סלפי עם המשפט. זה קטע מטורף".

נתקלת בגילויי אלימות?

"לא. פעם אחת מישהו ירק על החלון".

הערב, משל, אושיית לילה כבר 25 שנה, פותח יחד עם השפית יהלומה לוי וחיים מלכה (הבעלים של רשת "קפה נטו") מקום חדש — בר אוכל, בשם "שחקי, שחקי", ברחוב טשרניחובסקי בלב תל־אביב, סמוך לשוק הכרמל. "יום אחד יהלומה הגיעה ל'פיקוק', וניגשה לעמדת הדי.ג'יי, בה תקלטתי. שאלתי אותה: 'למה את פותחת תמיד מקומות בשוליים של העיר? לא הגיע הזמן שיהיה לך חדר בלב העיר?'. אחרי חצי שנה היא חזרה והציעה שנפתח יחד מקום".

עם השותפה יהלומה לוי

להחליף את ההמנון

וכך נולד "שחקי, שחקי", על שם שירו המפורסם של שאול טשרניחובסקי. "השיר הזה היה מועמד להיות ההמנון של מדינת ישראל. אני מאמין שאם השיר הזה היה ההמנון שלנו, יש מצב שהיינו מדינה אחרת היום. 'התקווה' היא שיר נהדר כשיר מוטיבציה להקים איתו מדינה, אבל הבעיה שלי עם 'התקווה' — הקמת כבר מדינה, אז מה אתה ממשיך להתגעגע אליה? תעזבו את זה. זה כמו שאהובה אמרה לך 'כן', אז למה אתה ממשיך לשאול אותה: 'את אוהבת אותי?' השיר 'שחקי, שחקי', שופע רעיונות אנושיים, אוניברסליים, שאני מאמין בהם".

התפריט של "שחקי, שחקי" (טווח המחירים נע בין 38 ל־88 שקלים) נבנה תוך כדי דיאלוג בין לוי למשל ("שנינו, אנשים מאוד רגשיים עם תשוקה. אנחנו לא רבים, אבל גם לא מנומסים אחד עם השני"). בין מנות הדגל נציין את הברוסקטה, עליה רובץ בשר מפורק בבישול ארוך. "התפריט הפעם הוא יהלומה דור 2.0", מתערבת לרגע השפית הכריזמטית והמוכשרת. "בשנתיים האחרונות עבדתי בקייטרינג ושיתפתי פעולה עם שפים שבאים ממטבחים אחרים, ודרכם נחשפתי לשיטות חדשות. למטבח שלי תמיד, וגם פה, יש יסוד לבנטיני. רוב המנות חדשות, חוץ משתי מנות — סלט יהלומה עם פול ואבוקדו, וניוקי טחינה וחציל שרוף".

למשל היה חשוב שהתפריט יכלול דגים נאים. "אני לא אוהב לאכול אחרי שבע בערב. הדבר היחידי שאני מרגיש נוח איתו בשעות הלילה זה דגים נאים, שהולכים טוב עם אלכוהול".

משל נולד תחת השם מורדי מצונאשווילי בכותאיסי, העיר השנייה בגודלה בגיאורגיה. "הורי היו חלק מקהילה יהודית גאה מאוד, ועסקו במסחר. אני זוכר מהילדות כל מיני תמונות — סבתא לוקחת אותי בשלג לגן, גלגל ענק עם כיסא צהוב מעל הנהר. כשהייתי בן 5 עליתי עם הוריי, אחי ואחותי לארץ. לא הייתה בכלל אנטישמיות. עלינו בגלל הכמיהה לציון. שמו אותנו בנהריה, אבל אמא לא רצתה לחיות בתוך קהילה גיאורגית, היא רצתה להיטמע ולחיות במרכז. אבא שהיה מאוד מכובד בגרוזיה סבל מגילוי הגזענות כלפי העדה בארץ ונאלץ לעבוד בעבודות קשות וסיזיפיות. הוא נפטר בגיל 63 משיברון לב".

רגע לפני שהמשפחה עקרה לבת־ים, משל בן ה־6 חווה את הטראומה המטלטלת והמשמעותית בחייו. "תוך כדי משחק בחושך, החברים הבהילו אותי. התעלפתי וכשקמתי התחלתי לגמגם באופן כבד. רק בגיל 16, אחרי שניסיתי כל מיני טיפולים ללא הצלחה — הגמגום עבר לי בזכות ההורמונים של גיל הנעורים. הלכתי למסיבה, וראיתי איך החברים שלי מתחילים עם בנות. הייתי מבועת מהמחשבה איך אני אוכל לעשות זאת. אחרי המסיבה, במעלית של הבניין בו גרנו, הסתכלתי במראה, ואמרתי לעצמי: 'שמעון, אתה רוצה לזיין? תתחיל לדבר'.

"וכך הפסקתי את הטיפולים, ויצאתי לא ביודעין למסע של ריפוי עצמי. זה קרה הרבה בזכות הספרים, שגנבתי אז מחנויות. הגמגום עבר, ותוך ארבעה חודשים לא הייתי בתול. זה קרה במהלך חופשה באילת עם חיילת, שהייתה מבוגרת ממני בשלוש שנים".

החרדות של חיי הלילה

בגיל צעיר, משל עזב את הבית, בתקווה לחיות כמו המשוררים הנערצים עליו — אלכסנדר פן ויונה וולך, והשתלב בחיי הלילה של תל־אביב. תחילה עבד כשכיר, ובגיל 25, הוא לווה כספים ופתח את "גודבר" ברחוב אלנבי. שם הוא התאהב באחת הלקוחות, לילך ספיר, לימים רעייתו ואם שני ילדיו. "היה לה חיוך נקי, טהור", נזכר משל. "היא צאצאית, דור 12 ישיר של הבעל שם טוב. היא באה מבית של עומקים רוחניים, אצילות וצניעות".

המשפחה שלך קיבלה אותה מיד, או שזה היה כמו ב"חתונה מאוחרת"?

"זה ממש לא היה כמו ב'חתונה מאוחרת'. עד לילך, לא הבאתי אף בחורה הביתה, כי לא רציתי להביך את הוריי. כשהבנתי שלילך תהייה אם ילדי, הבאתי אותה".

כיום ספיר היא שותפתו לעסקים והמנוע העסקי של השף מאיר אדוני. "ולמרות ששנינו אנשים עסוקים, לשמחתי לילדים שלנו יש הרבה זמן הורים. ואני תמיד מכין להם צהריים".

איך חיי הלילה לא הצליחו להשחית אותך?

"זאת שאלה מעולה. גם אשתי שאלה אותי איך אני נשאר נאמן — אמרתי לה: 'ברגע שאני נאמן לך, אני נאמן לעצמי'. יש בינינו חברות עמוקה מאוד, ואנחנו נותנים עצות אחד לשנייה. הרבה אנשים מביאים לתחום הלילה חרדות, חוסר מרכז, הם לגמרי נסחפים ותלושים, עושים סמים קשים. העיר עברה עליהם כמו חריש תלמים. לשמחתי אני יודע לשמור על עצמי בתוך הדברים האלה".

"לבכות זה יתרון"

בעשור הקודם, בשיאה של הקריירה, משל הנהיג בתל־אביב שישה ברים ומסעדות מצליחות בו זמנית, וביניהם — מסעדת "אורקה" ("היא הקדימה את זמנה"), קפה נוח, ארמדילו וסטולי. לפני 11 שנה, משל בחר למכור את כל העסקים ולהתמקד ב"פיקוק", שהפך לבית שני לשחקנים, לבמאים ולזמרים, שמופיעים באולמות הנמצאים בשכונה, ושמחים לאכול את המאכלים, שמתקינה אמו הבשלנית המשובחת של משל.

"זה מקום שהרוח האנושית נושבת בו. אני לא אעשה ניים דרופינג. מעולם לא יח"צנו מי האנשים שמבלים אצלנו. וכשרכילאים התקשרו לברר מי אכל מה, סירבתי לשתף פעולה. אחד היוצרים־זמרים האיכותיים בארץ אמר לי פעם: 'כשאני נכנס לפיקוק אני יכול להיות בן אדם פרטי, ומשאיר בחוץ את הפסדה שלי'. במקומות אחרים אני מרגיש שאני בעבודה. אצלך אני נינוח. אף אחד לא קופץ עליי ולא מבקש סלפי'. כל תרבות הסלב בעיר הזאת היא דבר מגוחך. סלב אמור להיות מסתורי, ואתה לא אמור לפגוש אותו במכולת. וכאן בישראל, כשסלב מצונן אתה מרגיש את זה על הכתף שלך"

בחודש שעבר, משל חגג יום הולדת ה־50. "אין לי משבר גיל", הוא אומר, "מעניין אותי לחיות את הזמן שבו אני חי, ולא לחזור על עצמי".

ובעודנו דנים בסוגיית הגיל והזמן החולף, נכנס למקום חבר של משל, ומשל עוצר את השיחה, כדי להקריא לאורח שיר חדש שכתב: "ככל שאנחנו מתבגרים אנו נהיים קשים, כמו עור קשה של רגל שהלכה הרבה, ומגיעים למצב שבו אנחנו לא מייצרים יותר רגש. אנו נהיים ציניים ושוכחים שלבכות, זאת לא חולשה — לבכות, זה יתרון".