בימיו הראשונים על הסט של "ביקור התזמורת" בברודוויי, כשכולם שאלו אותו שוב ושוב לשלומו, ששון גבאי קצת התרגש מכך שכל כך הרבה אנשים מתעניינים בו. "הייתי עונה לכל אחד ברצינות", הוא אומר עכשיו, עשרה חודשים אחרי, "אחר כך הבנתי שזה אוטומט, הם שואלים כי אלה הכללים, זו התרבות, אבל זה לא באמת חשוב. או ששואלים אותך 'איך היה היום שלך?'. לא באמת מעניין אותם איך היה היום שלי, אבל אני מעריך את זה, זה עושה אווירה נעימה, במיוחד בניו־יורק שיש בה כל כך הרבה מהגרים שבאו ממיליון תרבויות שונות. אין שום דבר רע בנימוס בסיסי, אתה רק צריך להבין שזה לא יותר מזה. לפני כל הצגה אומרים לך 'שתהיה לך הופעה טובה', ובימים הראשונים לא הבנתי למה צריך להגיד את זה בכל ערב, אנחנו הרי עושים את אותה הצגה. אבל היום גם אני אומר כל הזמן 'שתהיה לך הופעה טובה'".
תראה אותך, אמריקאי.
"האמריקאי מבגדד".
"לא פינטזתי"
אם הייתם אומרים לששון גבאי (71) לפני שנה שהוא ישב היום בבית קפה בקולומבוס סירקל, לא רחוק מהדירה בה הוא גר ומשקיפה על סנטרל פארק, כוכב ראשי של מיוזיקל עתיר שבחים ופרסים, ונערות חצי־ישראליות שמדברות חצי־עברית היו ניגשות אליו ומבקשות סלפי — הוא היה שולף את החיוך הקטן והמקסים, ואומר לכם להפסיק לבזבז את הזמן שלו. אבל זו המציאות והוא כן נראה כאילו להיות שחקן בתפקיד ראשי בברודוויי היה מאז ומתמיד בכוכבים שלו. זה אולי לא היה חלום חייו, אבל עכשיו הוא מחבק אותו בשקט נטול הפוזה שלו.
"לא תיכננתי ולא פינטזתי", הוא אומר. "כשהייתי בן 40 השתתפתי קצת בסרטים אמריקאיים וחשבתי אולי לנסות את הוליווד, אבל הייתה לי קריירה יפה בארץ, משפחה וילדים, והייתי מאושר. ידעתי שפה תמיד אשחק מישהו זר ואהיה מוגבל בתפקידים. בארץ אין לי שום הגבלה. זה שאני כאן עכשיו, זה בזכות מה שעשיתי כל השנים בישראל. אני לא חלמתי את החלום הזה, החלום חלם אותי וקרא לי אליו, ואם הוא כל כך התעקש, מי אני שאגיד לא".
חוץ מהשיער המאפיר וקצת קמטים, ששון גבאי נראה כמו המדריך ששון מ"שכונת חיים" של שנות השבעים, והמנחה של "זהו זה" בשנות השמונים, כוכב אינספור סרטים, סדרות טלוויזיה והצגות תיאטרון. הוא עובד באותו קצב, לא מתכוון להאט, ואם יש לו תלונה על חייו הנוכחיים, זו רק העובדה שהוא לא יכול לעשות שום דבר בנוסף לשמונה הצגות שבועיות בברודוויי.
"בישראל אני רגיל לעשות הצגה ולידה עוד הצגה וסרט וסדרת טלוויזיה", הוא אומר, "כל הזמן יש לי גיוון. כאן אני עושה רק את זה. אחרי שלושת החודשים הראשונים פה חשבתי 'רגע, מה הולך כאן, אני מכונה'. ואז היה חודש־חודש וחצי שהייתי צריך להתאפס קצת על עצמי ולהבין 'אוקיי, זו עבודה וצריך לקבל את זה, יש צרות גדולות יותר, אני על הגג'".
כשהוא בין חלום למציאות, אפשר להבין מדוע כל מה שעשה גבאי בישראל בשנה שלפני הנחיתה בתיאטרון את'ל בארימור שברחוב 47 נראה לו כמעט כמו חיים אחרים. עד כדי כך שלוקח לו כמה שניות להיזכר מתי בדיוק צילם את העונה השלישית של הסדרה "בתולות", הפנטזיה שיצרו שחר מגן ואדם סנדרסון, על תעלומת היעלמותה של נערה באילת. מה שהוא כן זוכר זה שהוא אוהב את הסדרה מאוד. "זו סדרה אחרת ממה שבדרך כלל עושים בארץ", הוא אומר, "שונה ונועזת". גבאי, למי שעדיין לא יודע, מגלם את עוזי רג'ואן, האב התקוע בסיקסטיז שאיבד בת אחת ולא מסתדר עם הבת השנייה, וככל שהסדרה מתקדמת הוא הופך יותר ויותר מסתורי ואפלולי.
ל"בתולות" יש ווייב של טווין פיקס, היעלמות ורצח של נערה צעירה בעיר רחוקה, סיפור שבין מציאות להזיה, עם אבא מסתורי במרכז.
"נכון, לא חשבתי על זה. אני זוכר שקראתי את התסריט והתאהבתי מייד. זה תפקיד שלא עשיתי הרבה זמן, או אולי אף פעם".
היפי עיראקי.
"לגמרי היפי עיראקי. כשהייתי צעיר היינו נוסעים לאילת ושארם ונואייבה ועוצרים בכפר של רפי נלסון, היה לי שיער ארוך וחשבתי שאני ממציא את העולם. זה היה מאוד רומנטי. התפקיד של עוזי נתן לי הזדמנות לחזור מנטלית לתקופה הזו של פריקת עול".
יש כאלה שמעולם לא עזבו אותה.
"כן, זה קצת פאתטי. הייתי רואה אנשים בני גילי עם שיער ארוך וצמה לבנה, עושים סמים וחושבים שהם מורדים במישהו. עוזי הוא מישהו שנשאר מאחור בתקופה ההיא. הוא בועט ואנטי־ממסדי, יש לו את השיטות שלו, אף אחד לא יכול ללמד אותו. הוא גם רואה את האבהות אחרת, הוא איבד ילדה אחת ולא מצליח לשמור על השנייה, מאוד קשה לו".
העונה השלישית של "בתולות" תעלה ביום ראשון הקרוב (ב־20:15 ב־HOT3 וב־NEXT TV), וגבאי חושב שמדובר בפלא. "לא האמנתי שנגיע לעונה שלישית, הופתעתי שהייתה אפילו עונה שנייה, אבל התגובות היו פשוט נהדרות. בדרך כלל, אפילו בסדרות פנטזיה יש סיפור מסודר, ופה הכל בסימן שאלה כל הזמן, והמתח לא פוסק".
יש סביבך הרבה שחקנים צעירים. במה הדור הזה שונה מהימים בהם אתה היית בגילם?
"הם יודעים יותר מאיתנו ויש להם ביטחון אדיר שאולי לא היה לנו. מגי אזרזר ממש יוצאת מהמסך, היא טיפוס אמיתי, אי־אפשר לשים אותה בשום משבצת. כל הדור הזה הרבה יותר משוכלל מאיתנו".
ואז הגיע הטלפון
גבאי, שזכה בפרס אקדמיית הקולנוע האירופאית על תפקיד תאופיק, מנצח תזמורת המשטרה של אלכסנדריה שהולכת לאיבוד ב"ביקור התזמורת", זוכר כל פרט מהדרך שעבר מאז יציאת הסרט ב־2007 ועד שהגיע לבמה של ברודוויי. למשל, הוא זוכר שהבמאי ערן קולירין רצה לעשות לו אודישן. "אמרתי לו: ערן, בסדר, אעשה אודישן, אבל ֿחבל לך על הזמן, אני מכיר את תאופיק", צוחק גבאי. "אם אתה רוצה תחפש שחקנים אחרים, אבל חבל על הזמן שלך. שעתיים אחרי שהקראתי לו הוא התקשר ואמר 'עזוב, זה שלך'".
ב־2010 נפגש גבאי עם המפיק אורן וולף, ששאל אותו לדעתו על עיבוד של "ביקור התזמורת" בברודוויי. "זה נשמע לי הזוי לגמרי, אבל אמרתי בסדר", נזכר גבאי, "עברו 6־7 שנים וכבר שכחתי מזה, עד ששמעתי שבאמת עלתה הפקה באוף־ברודוויי עם טוני שלהוב. הביקורות היו אדירות ומהר מאוד הם עברו לברודוויי. אורן הביא חלק מהקאסט לארץ, נפגשנו שוב והוא אמר ששלהוב הולך לטלוויזיה והציע שאחליף אותו. כבר לא האמנתי שיקרה משהו, אבל מיד אמרתי כן. כעבור חודשיים הגיע הטלפון".
כשגבאי הגיע לניו־יורק ביוני 2018 ההצגה כבר הייתה היהלום של ברודוויי, זכתה בעשרה פרסי טוני, ומעולם לא הוצגה בפני פחות מאולם מלא לגמרי. "שלושה חודשים הייתי באופוריה", הוא אומר בעיניים נוצצות, "הייתי חייב למצוא דרך לעצור את זה כי אי־אפשר להיות בהיי כל הזמן".
איך קיבלו אותך?
"מאוד יפה, כולם ידעו ששיחקתי בסרט, אני חושב שמאוד כיבדו אותי. מהבחינה הזאת באתי למקום מוכר. אני יצרתי את הדמות, הרגשתי כמו דג במים. אבל צורת העבודה פה מאוד שונה".
למשל?
"הכללים נוקשים וקבועים ואין לזוז מהם. אתה יכול לקבל מייל מהבמאי או ממנהל ההצגה שיגיד 'בבקשה תשב קצת יותר ימינה על הספסל'. גם השחקנים כמעט לא מתקשרים. נגיד שאת הפרטנרית שלי ואני רגיל להגיד 'בואי נעשה ככה וככה', אבל פה זה לא קורה. זה כנראה עושה סוג של סדר בדברים, ואתה מתרגל לזה. אלה הפקות שכרטיסים אליהן עולים מאות דולרים ויש אנשים שהאחריות שלהם היא שהכל יהיה מושלם".
שוכח מהעולם שבחוץ
ב־7 באפריל יעלה גבאי בפעם האחרונה על הבמה בתיאטרון את'ל בארימור, לפחות עם "ביקור התזמורת", לאחר ההחלטה של המפיקים לסיים את הריצה המסחררת של ההצגה. "התוכנית המקורית הייתה לסיים בחודש יוני", אומר גבאי, "אבל הם רוצים לרדת בשיא, כשהאולמות מלאים. זה לא מיוזיקל רגיל של ברודוויי, זה לא 'מלך האריות' שיכול לרוץ 40 שנה. תמיד אמרתי שהסרט היה נס וההצגה היא תוצאה של הנס הזה. ראיתי את ג'רי סיינפלד בבית קפה, אמרתי לו שיבוא להצגה והוא ענה 'בטח, ראיתי את הסרט'. כל מי שקשור לתעשייה פה ראה את הסרט".
ירידת ההצגה מהבמה בברודוויי היא עדיין לא סיום דרכו של גבאי ב"ביקור התזמורת". המיוזיקל ייצא בחודש הבא לסיבוב הופעות ברחבי ארה"ב וגבאי מתכוון להשתתף בו לפחות בחצי השנה הקרובה. במקום לחזור לארץ ביוני, הוא יישאר כאן כמעט עד סוף 2019. "איפה בגיל הזה נותנים לך עבודה כזו, וגם לטייל ולראות את ארה"ב ממקום אחר לגמרי", הוא אומר. "אני פה במשימה ורוצה להפיק ממנה את המקסימום, אבל יודע שהעתיד שלי לא כאן".
את רוב הזמן שלו בארה"ב מבלה גבאי עם אשתו, סופרת הילדים דפנה חלף־גבאי. חמשת ילדיו מגיעים לבקר ברוטציה, לנכדים הוא מתגעגע במיוחד. והוא מתגעגע גם לאחיו, צבי, איש משרד החוץ וחוקר שירה ערבית שהלך לעולמו זמן קצר אחרי שגבאי הגיע לניו־יורק. העיניים שלו מתלחלחות כשהוא נזכר כיצד לא הצליח אפילו להגיע להלוויה של אחיו הגדול, אליו היה קשור מאוד, ואיך אחיו לא זכה לראות אותו ברגע השיא בקריירה שלו. "השילוב בין האבל על האובדן והאופוריה של ברודוויי היה מאוד קשה", אומר גבאי. "זו סחרחורת רגשית שלא הייתה לי. אבל הבמה היא המפלט והמקלט של שחקנים, אתה עולה לבמה, נעלם בדמות לשעתיים ושוכח מהעולם שבחוץ".
עד מתי תמשיך לעבוד בקצב הזה?
"כל עוד אוכל. יש לי מזל ואני מבוקש ותמיד קיבלתי הצעות. לאורך השנים לא פזלתי, לא בגדתי במקצוע כדי להשיג פופולריות, את רוב התפקידים בחרתי כי האמנתי בהם, ואני באמת מאמין שבזכות זה אני כאן. אבל כשזה ייגמר אחזור בשמחה לארץ. אין כמו התחושה על הסט של 'בתולות', החופש, הנגישות, השפה וההומור שלי. זה מה שאני. אני שחקן ישראלי, משם באתי ולשם אני חוזר".
העונות הראשונות של "בתולות" זמינות בסופ"ש לבינג' ב־HOT VOD
