היום הם ייפגשו בפעם האחרונה. האם ילד בן חמש וחצי מסוגל להבין את המשמעות של פגישה אחרונה עם אימו הביולוגית, שאותה הוא מכנה "אמא א'"? האם הוא מסוגל להפנים את עוצמת הניתוק המוחלט ואת הידיעה שפגישתם הבאה תתקיים, אם יבחר בכך, רק בעוד כ־13 שנה?

לא. זו הטרגדיה של אימוץ סגור. זה סופו של התיק הדרמטי, שבמרכזו עומדת זכות הבחירה.

אישה שהתמכרה לסמים הביאה לעולם ילד, שלא בחר להיוולד כבנה של אם מסוממת ובטח לא לרשת ממנה את תסמונת ההתמכרות למשככי כאבים. מנגד, הורים שבחרו להפוך למשפחת אומנה וגידלו את הילד בחרו לאמצו ולעטוף אותו באהבתם. האם הביולוגית בחרה להיגמל מסמים והצליחה בכך, בתקווה שצעד זה יחזיר לחיקה את פרי בטנה שאותו היא פגשה פעם או פעמיים בשבוע. מנגד, הורי האומנה, שמן הסתם נדרשו לסייע לילד בטלטלות הרגשיות שחווה אחרי כל מפגש עם אימו הביולוגית, מבקשים להשתחרר מהחרב שמרחפת מעליהם ומהחשש שהילד יופקע מרשותם.

ומה עם הילד שעדיין לא מלאו לו שש? מישהו שאל אותו באיזו אמא מבין השתיים הוא בוחר?

לא. לילד כה צעיר אין קול ואין מילה. אם יבחר, אולי ישנה את דעתו עד מחר. ומה יקרה אם מחרתיים יתעורר בו הדחף להמתיק סוד עם אמא א' שדמותה צרובה בזיכרונו? ומה יקרה אם ערב יום הולדתו ה־13 הוא ירצה לכלול את אימו הביולוגית בעבודת השורשים שיתבקש להכין ואולי אף להזמין אותה לטקס עלייתו לתורה?

כאמא לשישה, ביניהם ילד מאומץ, וכמי שהייתה מעורבת בלא מעט מקרים של ילדי מריבה, ליבי נוטה לעבר ההורים המאמצים, ובמקרה הזה הורי האומנה. אמא, לדעתי, היא לא בהכרח זו שהילד בקע מרחמה, אלא מי ששומעת אותו משתעל בלילה וגומלת אותו מחיתולים ומלווה אותו לגן ולבית הספר ומגינה עליו כלביאה. מהיכרותי עם מכון "שקד", אינני מערערת על האבחנה שהאם הביולוגית נטולת מסוגלות הורית וכי ייטב לילד אם יאומץ כחוק על ידי הורי האומנה.

אבל למה, אחרי כל כך הרבה שנות דיונים וסחבת, בחר בית המשפט העליון באימוץ סגור שממנו אין שום דרך חזרה? האם אפשר לקחת מחק קסמים, להעביר אותו מעל ראשו של ילד בן חמש וחצי ולפקוד עליו למחות מזיכרונו את אמא א' שהייתה בעלת נוכחות בחייו?

דווקא מפני שבמרכז הפרשה עומד ילד בעל צרכים מיוחדים, שאין לדעת מה צופה לו העתיד, אך סביר להניח שאפילו הורים מסורים ובית נורמטיבי לא יוכלו להפוך אותו, בהוקוס פוקוס, לילד רגיל — ציפיתי שבית המשפט יכריע על אימוץ פתוח שמותיר קשר כלשהו, אולי דליל מבעבר, בין האם הביולוגית לבנה. כי אימוץ סגור הוא עונש אכזרי מדי לאמא שאוהבת את בנה בדרכה שלה ובהתאם למגבלותיה, שאף הן לא נבחרו על ידה.

היום ייפגשו האם ובנה בפעם האחרונה. היא תצלול לכאבה, ורק אלוהים יודע אם כוחותיה יעמדו לה ואם תשרוד את הניתוק עד שבנה בן ה־18 יבחר לפתוח את תיק האימוץ ולהכירה.