כאשר צפיתי בראש הממשלה מעניק לנשיא ארה"ב יין מרמת הגולן, בסיום הטקס בבית הלבן, עלו דמעות בעיניי. אני זוכר היטב איך הקימו את היקב הראשון ברמה. אבא היה אז אחראי על הכשרות. עד היום אני שומר בקבוק אחד ששמו של אבא חתום מאחור (אני מקווה לפתוח אותו כשבני הקרוי על שמו יעמוד תחת החופה). היינו נרגשים באמת מהאפשרות שענבי הכרמים שלנו, שבחלקם עבדנו כנערים בימי החופש, יגיעו לבקבוקים שיהיו ערבים לחיכם של טועמי יינות בארץ ואולי גם בעולם. זה נראה אז כמו חזון רחוק. והנה, ראש ממשלת ישראל מעניק לנשיא ארצות־הברית יין מהגולן בטקס שמכריז על ריבונות ישראל על האדמה היפה הזאת. היינו כחולמים. הייתי אז בשנות התיכון המוקדמות, כאשר הייתה תחושה של פחד אמיתי על הבית שלנו. ממשלת רבין דיברה אז ברצינות על האפשרות שישראל תרד מרמת הגולן. נולדתי ברמה וכל המבוגרים שהכרתי עוד זכרו את מלחמת יום כיפור ואת פינוי הילדים והנשים מהמושב, אנשי אדמה שגאלו בדם ויזע והפריחו חבל ארץ טרשי שומם שלפתע הייתה אפשרות שיחזור לסורים.
חדתי על הבית שלי, פחדתי על חופי הכנרת שאהבתי כל כך, על המאגרים ועל בריכות מפל היהודיה שקפצתי מהן אלפי פעמים בימי הקיץ. אני זוכר את הדאגה בעיני המבוגרים. את שביתת הרעב בגמלא. את המחאות שעשינו. חודשים ארוכים עברנו בכל הארץ, נוער הרמה, וכתבנו בכתובות אבנים - "שלום עם הגולן" על הרים וגבעות בישראל. חיפשנו מקומות אסטרטגיים על אם הדרך ובנינו, בחיל ורעדה, את מה שהאמנו שיבהיר לאנשים שאי־אפשר לפנות חבל ארץ כה אסטרגי, עשיר במקורות מים, בתמורה להבטחות של רודן אכזר. אלוהים, כמה שזה לא היה מובן אז מאליו. כמעט בלתי נתפס בעיניי לחשוב על כך שהיו ימים שזה נראה הגיוני לרדת מהרמה. אלוהים שישמור עלינו אם היינו עושים זאת, והיינו היום תחת האיום האיראני בנקודת תורפה אסטרטגית כל כך. הילדה מגדות שוב לא הייתה יכולה לישון מאימת ההפגזות.
לא צריך אותי כדי להבין שהמזרח התיכון הוא אזור רב־תהפוכות. בנקודה הזאת בולטים לטובה המדיניות והאופי של נתניהו: הוא לא ממהר, הוא יודע לעמוד בלחץ מדיני ואף להפוך אותו למקור עוצמה. נתניהו הוא אדם בעל פרספקטיבה היסטורית והוא מבין היטב שלפעמים, באזור מופרע כשלנו, עדיף להמתין ואם צריך אז גם חמישים או מאה שנה (מה הן כמה עשרות שנים בראייה היסטורית?) לפני שנוטלים סיכונים ומחזירים חלקים מאדמת אבותינו לאויב הערבי. כשאני שירתתי כשריונר היינו נוסעים ומשננים שוב ושוב את הדרך לרמפות בגולן, לומדים בעל פה את הנתיב לעמדות שנצטרך לשעוט אליהן מול האויב הסורי. הטנקיסטים של היום חצו כמה פעמים את הגבול לעזה, אבל את קוניטרה לדעתי הם לא ראו גם במשקפת מעולם.
אשר אבא שלי נפטר החלטנו לקבור אותו ברמת הגולן. בדרך לבית הקברות, במסע ההלוויה, אחי קרא לי הצידה ואמר שחברה קדישא ביקשו לשאול שאלה לא פשוטה בגלל עניין הלכתי - האם אני מבין שייתכן שיפנו את הרמה ובמקרה כזה נצטרך לפתוח את הקבר ולהעביר את אבא. אמרתי שאני מבין, אבל לא ממש הבנתי. נראה לי הזוי וקשה מדי לטלטל את עצמותיו של אבא, להפריע לו במנוחתו. אבל למרות זאת, אני זוכר שהרגשתי אז כי לטמון את מי שכה אהב את הרמה באדמת הגולן בימים שיש בהם ספק לגבי הישארותנו שם - זה גם להגיד משהו על האמונה שהמקום הזה שלנו. עברו מאז קרוב לשלושים שנה, מטבע הדברים וכדרכו של עולם, בית הקברות שהיו בו אז קברים בודדים גדל והתרחב, והיום אפשר לומר בשקט כי כדברי קוהלת - דור הולך ודור בא, וארץ הגולן לעולם עומדת.
