בנימין נתניהו טוב לחמאס. חמאס טוב לבנימין נתניהו. לא אנחנו אומרים את זה, אלא ראש הממשלה עצמו. ידיעה קטנה הלכה לאיבוד בטרללת התעמולה. לפני שבועיים, ב־11 במארס, קיים נתניהו פגישה סגורה עם אנשי ליכוד (שעליה דיווחה עיתונאית ג'רוזלם פוסט, להב חרקוב). "העברת הכסף לחמאס, היא חלק מהאסטרטגיה להפריד בין הפלסטינים בעזה ובגדה", הודה נתניהו, "כל מי שמתנגד להקמת מדינה פלסטינית, צריך לתמוך בהעברת הכספים מקטאר לחמאס. כך נסכל את הקמתה של מדינה פלסטינית".
הנה לכם הקסאם המעשן. הנה לכם המניע להעברת הכספים בפרט, והאימפוטנציה המדינית־צבאית בכלל. "דמי פרוטקשן", כינו את זה בכחול לבן, ולפחות הפעם לא הגזימו. זו המשמעות של פרוטקשן: אני מאפשר לעבריין הגדול, חמאס, לשגשג. בתמורה אקבל "שקט" מהאזרחים האומללים, הפלסטינים. חמאס אינו אלא כלי בידי נתניהו לטרפד כל יוזמה חיובית מול העם הפלסטיני. נתניהו - ואנחנו - כלי בידי חמאס, למלחמת נצח ו"אין עם מי לדבר".
זו תמצית המדיניות הפושעת, אין־מדיניות, ראש־בקיר, בה נוקטים הליכוד ונתניהו זה עשור. אם עזה היא פח זבל, בואו נותיר אותו בוער! כך נוכל "לנהל את הסכסוך" לנצח, שולטים בגובה הלהבות. שני מיליון תושבי עזה ימשיכו לחיות בפח הזבל, בכלא מפלצתי, עד 2020 רוב הרצועה לא תהיה ראויה למגורי אדם; היישובים הישראליים הסמוכים יסבלו קצת, לפעמים הרבה (נו, למה בחרתם לחיות ליד פח זבל?); מדינת ישראל כולה תסבול תקופתית מהתפרצות המחלות והאש, אבל תמיד נוכל להאשים את הפח - ואם אפשר, נוסיף עוד קיסם של כסף למדורה. הכל עבור המטרה הקדושה: לפצל את עזה מהרשות כדי להחליש את העם הפלסטיני.
עזה ותושביה היו ונותרו בני ערובה במשחק הציני של ממשלות ישראל. ה"התיישבות" היהודית שם הייתה לא יותר מאמצעי טקטי זמני. לקראת חוזה השלום עם מצרים הסכימה ישראל, ממש התנדבה, לוותר על הרצועה בלא הינד עפעף. פתחת רפיח החלה מתפנה בצער אך בהבנה - בכל זאת, הסכם שלום עם הגדולה באויבותינו! - עד להגעתם מבחוץ של מתנחלי יו"ש, שעבורם עזה היא הפריביו לשטחים. עצמונה הוקמה פיקטיבית עם אישור הסכם השלום עם מצרים. הכהניסט ברוך מרזל בא לעשות בלגן ב"חצר אדר", ו"מזל היורקת" עשתה מה שהיא יודעת, בגן הירק בנאות סיני.
היישוב היהודי בגוש קטיף היה, במחילה ממתיישבים תמימים, לא יותר מניסוי אכזרי בבני אדם. 8,000 יהודים בתוך שני מיליון פלסטינים מדוכאים ועוינים - מה לעזאזל חשבתם? שנים של הסלמת הסכסוך, הקזת דם וזוועות כמו הפיגוע ב"אוטובוס הילדים", שלושת ילדי משפחת כהן הלכו לבית ספר וחזרו בלי רגליים. ועל זה הגיעה ההתנתקות, החד־צדדית, חסרת האחריות, שהפכה גם היא לבלון ניסוי של "התנגדות", "הגירוש מהגוש", כאזהרה בלבד לקראת העתיד. נו טוב, עם כל הכבוד לגדיד ולשירת הים, עפרה הם לא. שיגידו תודה שבכלל קיבלו פיצויים.
ועכשיו ממשלת הימין של נתניהו: נמשיך לטפח את חמאס, נצא למבצע עונתי מבוקר אחת לכמה זמן, כמו מבצעי קניות של סוף־עונה, נשלח ד"ש חם לאנשי העוטף האמיצים, ונאחל לחיילינו המצוינים הצלחה בהמשך הדרך. רק שאין שום דרך. הטחת ראש בקיר וצעקות על הקיר, אינן דרך. המדיניות של נתניהו היא "לדחות את הקץ" - בתיקים המשפטיים כמו בשאלה הפלסטינית. העת האחרונה מוכיחה את כישלונה הנחרץ.
השבוע ציינו, בקול ענות חלושה, 40 שנה לחתימת הסכם השלום עם מצרים. גדול הישגי מדינת ישראל. הסכם "קר" אולי, אבל כזה שעמד איתן בסערות הכי קשות, הציל אלפי חללים ופצועים ומנע הרס עמוק במדינה. הוכחה ניצחת מה הדבר היחיד שעובד בשכונה שלנו: הסכם דו־צדדי מול מדינה עצמאית. כמו מצרים, כך ירדן. הסכם מול מדינה עם כבוד וריבונות, שהעולם ישמח לתת לו גב. כך יקרה גם מול העם הפלסטיני, כולו, בגדה ובעזה גם יחד. לא יעזור לכם לפצל ולסכסך, "לשלוח אותם לעזה". כי הנה, הם עדיין שם, בעזה. גם אנחנו.
דבר שני שההיסטוריה מלמדת אותנו: בניגוד לקלישאות, בישראל מתנהל מאבק אמיתי בין מי שרוצה שלום, למי שלא. רובנו שכחנו, אבל הסכם השלום היה הנפץ למימוש התוכנית של כמה מחברי "המחתרת היהודית" לפיצוץ כיפת הסלע. תוכנית משיחית פסיכית, שהייתה כנראה מטביעה את המזרח התיכון בנהרות של דם, ועברה לפסים מעשיים כחלק מהתנגדות מתנחלי יש"ע לנסיגה בכלל. כאז כן עתה, יש המבקשים להקריב את האפשרות להסכם שלום - וויתורים בצידו - על מזבח האחיזה המוחלטת ביהודה ושומרון. 40 שנה אחרי, לא צריך לפוצץ את הר הבית. אפשר סתם להעביר מזוודות לחמאס.
זמן פציעות
השגחה עליונה הפגישה לראיון את ראש הממשלה עם קרן מרציאנו, ולא עם אלירז שדה, או עם אחד מכפיליו המרובים. היה זה ראיון טוב, ענייני, אל"ף־בי"ת של עיתונות ישנה ושאלות בסיסיות. ראיון שגם הוכיח שלנתניהו אין סיכוי לשרוד כנאשם בבית המשפט. השאלות של מרציאנו הן רק מתאבן, משהו כמו עשר דקות בחקירת נאשם על דוכן העדים. כל עורך דין פלילי במשקל בינוני יעשה ממנו, במחילה, קרקס.
ואנחנו מדברים על ימים, שבועות, חודשי חקירות צולבות. יעברו פתק אחר פתק, גשם של פתקים, מבן הדוד מיליקובסקי ומבן הדוד שמרון, תאריכים, החלטות, טלפונים, עימות עם סוללת עדי התביעה, הלו ניר חפץ, הלו עמוס גלעד, ו"האם המסמך הזה מוכר לאדוני?" ו"יאמר לי אדוני על מה שוחחתם בתאריך זה וזה". תשובות בנוסח "נו, הכל קשקוש" יידחו בבוז. ניסיונות לטנף את לפיד או התשקורת או אנשי הלטאה - לא פה. מאמצים לקושש חיוך וסימפטיה מהרכב השופטים? בהצלחה עם זה. ואין אף אוריך לרפואה.
אף האדוקים בחסידיו של נתניהו יודעים שגרסותיו המקדמיות נקובות ככברה ומסריחות בטירוף. גם היועמ"ש בכבודו לא היה מסתכן בהגשת כתבי אישום. לכן, הלוליינות של נתניהו יכולה איכשהו לנצח גם את מערכת הבחירות הקרובה, "לדחות את הקץ", עד הדקה ה־90, בתוספת זמן פציעות. אבל ריחו של מועד התפוגה כבר נישא באוויר.
שורף לי, אמא
- אמא, ואם אני פעם יהיה נכה שרוף שמדבר לא יפה על ביבי?
חס ושלום, מתוק שלי! איפה שמעת דבר כזה?
- כי אולי אני יהיה חייל בטנק ויהיה מלחמה ונחטוף פגז ואז כל הפרצוף שלי יהיה שרוף.
כן, אבל למה לדבר לא יפה על ביבי?
- כי ראיתי עם אבא בטלוויזיה את אלירז המלך עם בובה של נכה שלא אוהב את ביבי. אבל זה לא היה יפה כמו "ארץ נהדרת" והוא היה שרוף אז הם צחקו עליו. אמא, אם אני ילך לצבא ויישרף, יעשו עליי חרם?
חס וחלילה, נשמה! חוץ מזה, עד שתהיה בן 18, כבר לא יהיה צבא. ואולי גם לא יהיה ביבי.
- אבל אם כן?
אז תישרף ותשתוק, חמוד שלי. תישרף ותשתוק.
