מדי שנה מאובחנים כ־1,400 בני אדם בישראל כחולים בלימפומה של תאי B או T, הידועות גם כלימפומות שאינן הודג'קין והינן חלק מסוגיו של סרטן מערכת הלימפה. מדובר בסוג הסרטן השישי בשכיחותו בקרב גברים והחמישי הנפוץ ביותר אצל נשים.
מערכת הלימפה היא חלק מהמערכת החיסונית של הגוף. היא מכילה תאי דם לבנים הנקראים "לימפוציטים", שמסייעים להגן על הגוף מפני זיהומים ומחלות. לימפומות מתחוללות כאשר לימפוציטים מסוג B ו־T עוברים שינוי ממאיר ומתרבים בצורה בלתי מבוקרת. רוב הלימפומות (כ־80 אחוז) מופיעות בלימפוציטים B והשאר בלימפוציטים T בשלבי התפתחות שונים.
לימפומות יכולות להתרחש בכל גיל, אך הן שכיחות יותר אצל מבוגרים מעל גיל 50, המהווים מעל 70 אחוז מכל המקרים. כ־15 ילדים (בגילים 14־0) ישראלים מאובחנים עם לימפומה כל שנה. מדובר במחלות שנפוצות יותר אצל גברים מאשר אצל נשים.
ברוב המקרים, הגורם המדויק ללימפומה נותר בלתי ידוע, אך לפי הערכה הן נגרמות כתוצאה מנזק של אחד או יותר מבין הגנים אשר אחראים על הבקרה בתהליכי ההתפתחות של תאי הדם. אנשים בעלי מערכת חיסונית מוחלשת כתוצאה ממחלת כשל חיסוני תורשתי, זיהום HIV, או נטילת תרופות שנלקחות כדי למנוע דחייה של איבר מושתל, הם בעלי סיכויים מוגברים לפתח לימפומה.
לחלק מהאנשים אין כלל תסמינים כאשר הם מאובחנים לראשונה עם לימפומה, והמחלה מתגלה בתצלום רנטגן שגרתי של החזה. התסמין השכיח ביותר של לימפומה הוא נפיחות חזקה, לרוב נטולת כאבים, של קשרי לימפה. בדרך כלל זה קורה בצוואר, בבית השחי או במפשעה. תסמינים נוספים עשויים לכלול חום חוזר ונשנה, הזעת יתר בלילה, איבוד משקל לא מכוון, עייפות מתמדת, חוסר אנרגיה וגירוד בכל חלקי הגוף.
הלימפומה מתחילה לעיתים בקשרי הלימפה בחלקים עמוקים יותר של הגוף. כשמדובר באלה הנמצאים בבטן, היא גורמת לנפיחות. אם הם בחזה, התסמינים יהיו שיעול, חוסר נוחות בחזה וקשיי נשימה. כאשר היא מאובחנת לראשונה, שכיח שהיא תימצא במספר מקומות שונים בגוף בעת ובעונה אחת. היא יכולה להתפשט לכל איבר ויכולה לפגוע בטחול, בכבד, במוח, בחוט השדרה ובמח העצם.
הטיפול במחלה משתנה בהתאם לסוג המדויק של הלימפומה, האזור אליו התפשטה המחלה וההערכה של הרופא כמה מהר היא צפויה לגדול. גם גיל החולה ומצבו הבריאותי נלקחים בחשבון.
ישנם כ־30 סוגים שונים של לימפומות של תאי B ו־T. הם פוגעים בגוף בדרכים שונות ומגיבים באופן שונה לטיפול. חלק מהלימפומות גדלות במהירות וצריכות להיות מטופלות מיד עם אבחנתן. אחרות גדלות יותר לאט ואינן חייבות להיות מטופלות מיד.
לימפומה אגרסיבית מפושטת
לימפומה מפושטת של תאי B גדולים, המכונה (Diffuse Large Cell lymphoma - DLBCL), היא השכיחה בין הלימפומות ואחראית ל־33 אחוז מכלל המקרים. לימפומות אגרסיביות מתפתחות בדרך כלל במהירות ויש להתחיל בטיפול ברגע שמאבחנים אותן כדי להשיג הפוגה מלאה ולרפא את החולה. הטיפול המקובל ביותר הוא טיפול כימי הניתן בעירוי לווריד בשילוב עם נוגדן חד־שבטי הנקרא "מבטרה". 60־70 אחוז מהחולים נרפאים לאחר הטיפול הראשוני. אולם יש חולים שהטיפול לא עוזר להם, או שהמחלה חוזרת אצלם אחרי פרק זמן קצר. חלקם - בעיקר הצעירים - עוברים השתלת מח עצם. שאר החולים נותרים ללא מענה טיפולי. עד היום הם היו מקבלים בלית ברירה כימותרפיה נוספת. שום תרופה אחרת לא הראתה יעילות.
מחקר חדש שפורסם בכנס סרטן הדם העולמי בסן־דייגו נותן תקווה: המחקר בדק את החולים שהטיפול לא סייע להם או שהמחלה שלהם חזרה אחרי פרק זמן קצר. השתתפו בו כ־80 חולים, שחולקו לשתי קבוצות באופן אקראי: קבוצה אחת קיבלה שילוב של התרופה "פולטיזומאב", התרופה "מבטרה" וכימותרפיה במשך שישה סבבים, ואילו הקבוצה השנייה קיבלה רק "מבטרה" וכימותרפיה.
תוצאות המחקר היו דרמטיות: בקרב יותר ממחצית המטופלים בקרב הקבוצה שלא קיבלה את ה"פולטיזומאב" המחלה התקדמה לאחר 3.7 חודשים. לעומת זאת, בקבוצה שקיבלה את הטיפול החדשני המחלה התקדמה אצל רוב החולים רק לאחר 11.1 חודשים.
גם בהישרדות של החולים נרשמו הבדלים משמעותיים: בקרב החולים שלא קיבלו את ה"פולטיזומאב" ההישרדות הכוללת עמדה על 4.7 חודשים לעומת 12.4 חודשים אצל מי שצרכו אותה.
עבור חלק מהחולים, החשיבות היא דרמטית הרבה מעבר להישרדות שגדולה כמעט פי שלושה: תוספת של חודשים רבים מאפשרת להם להתאושש פיזית ואז לעבור טיפול של השתלת מח עצם, אשר יכול להציל את חייהם, שאותו לא היו שורדים קודם לכן.
"המחקר שהוצג בנוגע ל'פולטיזומאב' מתייחס לחולים המהווים היום אתגר משמעותי בטיפול", מסביר ד"ר אברהם אביגדור, מנהל המכון ההמטולוגי במרכז הרפואי "שיבא". "מדובר בחולים עם הישנות לימפומות אגרסיביות מסוג B שאינם מתאימים לטיפול הסטנדרטי באמצעות השתלת מח עצם, או לחילופין לחולים שלא הבריאו לאחר תהליך ההשתלה. עד היום אפשרויות הטיפול בחולים אלה היו מצומצמות והצלחנו להאריך את חייהם במספר חודשים בודדים. המחקר החדש מציג נתוני הארכת חיים של כמעט שנה. מדובר בטכנולוגיה טיפולית חדשה מבחינת מנגנון הפעולה שלה, עם תוצאות טיפול מצוינות ותופעות לוואי מינימליות. נתונים אלה מהווים בשורה משמעותית לחולים".
לימפומה פוליקולרית
לימפומה פוליקולרית היא השנייה בשכיחותה מבין סוגי הלימפומה, ואחראית ל־22 אחוז מכלל סוגי הלימפומה. סוג זה אינו ניתן לרוב לריפוי, אך המחלה פחות אגרסיבית והחולים חיים יותר מ־14 שנה בממוצע.
מטרת הטיפולים הינה להשיג הפוגות ממושכות ככל הניתן ולהאריך את תוחלת החיים של החולים. הטיפול המקובל עד לאחרונה היה שילוב של כימותרפיה והתרופה "מבטרה". טיפול זה משיג אצל רוב החולים הפוגה של מספר שנים עד להתקדמות המחלה, ומשפר את ההישרדות שלהם.
מחקר נוסף שהוצג בכנס בדק את החולים שקיבלו את התרופה "מבטרה" עם כימותרפיה לעומת חולים שקיבלו את התרופה הביולוגית "גזייבה" עם כימותרפיה. המחקר בדק 1,200 חולים שמקבלים את הטיפולים האלה בקו הטיפול הראשון, והוא הגדול ביותר שנעשה אי פעם על חולים מהסוג הזה.
כל אחד מהחולים קיבל את התרופה - "מבטרה" או "גזייבה" - בשילוב עם כימותרפיה למשך חצי שנה. לאחר מכן המשיכו את הטיפול התרופתי ללא כימותרפיה למשך שנתיים נוספות. על פי תוצאות המחקר, המחלה לא התקדמה במשך 78.1 חודשים בקרב אלה שקיבלו "גזייבה" לעומת 67.2 חודשים בקרב אלו שקיבלו "מבטרה".
בנוסף, החוקרים ביקשו לבדוק מדד המכונה "MRD" - הבוחן האם נותרו שאריות של מחלה בגופו של החולה. ניתן לבצע את הבדיקה הזו בבדיקת דם או בבדיקה במח העצם, וכך ניתן לדעת האם הטיפול התרופתי אפקטיבי. החוקרים בדקו את המדד הזה אחת לשלושה חודשים במהלך הטיפול ואחת לארבע חודשים לאחר הטיפול המשמר, וגילו עדיפות ל"גזייבה": אצל למעלה מ־92 אחוז מהחולים שטופלו בתרופה זו הייתה היעלמות של המחלה (MRD שלילי) לעומת 84 אחוז בקרב חולים שקיבלו את ה"מבטרה" כבר בחצי השנה הראשונה, ובשלב הטיפול המשמר, ללא הכימותרפיה, הפער כבר היה 92 אחוז לעומת 78 אחוז.
חולי המופיליה מפסיקים לדמם
מחקר נוסף שהוצג בכנס עסק בתחום חולי ההמופיליה (דממת). זוהי מחלה תורשתית המתבטאת בתפקוד לקוי של מנגנון הקרישה של הדם ומתרחשת אחת ל־5,000 לידות, בעיקר בקרב גברים. בעקבות התפקוד הלקוי של מערכת הקרישה, כל פגיעה בכלי דם - אפילו הקלה ביותר - עלולה לגרום לדימום מסיבי, חיצוני או פנימי. בנוסף לאובדן הדם, דימום פנימי יכול לגרום לפגיעה ברקמות פנימיות. החולים סובלים בעיקר משטפי דם בתוך חללי המפרקים הגדולים - כתפיים, מרפקים, ירכיים, ברכיים וקרסוליים, אך עלולים לדמם גם בכל מקום אחר כמו בשרירים, במערכת העיכול ובמוח - דימום שעלול להיות קטלני. דימומים חוזרים באותו מפרק גורמים להרס של הסחוס והעצם - ולכן רבים מהחולים סובלים מנזקים אורתופדיים משמעותיים.
החוקרים ביקשו לבדוק כמה מהחולים שמקבלים את התרופה "המליברה", שנכנסה השנה לסל התרופות בישראל וניתנת בהזרקה תת־עורית - אינם סובלים יותר מדימומים. הממצאים: 77% מהילדים (מתחת לגיל 12) שקיבלו את התרופה לא סבלו אפילו מדימום אחד בשנה, והשאר סבלו מאחד עד שלושה דימומים בשנה לכל היותר. לשם השוואה: חולי המפוליה יכולים לסבול מ־15 דימומים בשנה בממוצע. מדובר בילדים שקיבלו בעבר נוגד קרישה (פקטור 8) אבל פיתחו כלפיו נוגדן, ולכן הם חייבים לקבל טיפול אחר. על פי הערכות, כ־30 אחוז מהחולים מפתחים נוגדנים לטיפול. הפעם, החוקרים ביקשו לבדוק האם חולים יכולים לפתח נוגדנים גם נגד הטיפול הזה. לשם כך נבדקו כ־400 בני אדם הסובלים מהמופיליה וטופלו ב"המליברה". לפי הממצאים שהוצגו בכנס, פחות מ־1 אחוז מהחולים פיתחו נוגדן לתרופה, וגם אז, היא עדיין הייתה אפקטיבית עבורם למרות הנוגדנים, הם לא סבלו מדימומים ולא היו להם תופעות לוואי. עם זאת, החוקרים צריכים להמשיך לבדוק לאורך זמן האם יהיו בעתיד השלכות לפיתוח הנוגדנים האלה.
החוקרים ציינו כי יתרון נוסף של התרופה הוא שניתן לתת אותה לחולים אחת לשבוע, אחת לשבועיים או אחת לארבעה שבועות - תוך שמתאימים את המינון לתכיפות הטיפול - ואין שום הבדל בתוצאות מבחינת מניעת הדימומים.
מחקר נוסף ב"המליברה" בדק כיצד היא משפיעה על אותם 30 אחוז שמפתחים נוגדנים לטיפול בפקטור 8 ונאלצים לקבל תרופות עם תופעות לוואי קשות ויעילות מוגבלת. המחקר מצא שטיפול ב"המליברה" במקום אותן תרופות מסייע בסילוק הנוגדן מהגוף וגם מפחית את כמות הדימומים והאשפוזים באופן משמעותי. •
הכתב היה אורח חברת רוש בכנס
