yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    מסלול • 28.03.2019
    ספר טיסה: אנשים כמונו - נעה ידלין
    אלעד זרט

    אנשים כמונו נעה ידלין

     

     

    ואולי נכון להתחיל עם דברי הסיכום הנוקבים האלו מתוך ספרה החמישי של נעה ידלין, "אנשים כמונו" (הוצאת כנרת, זמורה־ביתן): "ככה הופכים האנשים לעופות דורסים: קונים את סביבותיהם מתוך פחד, מתוך מה שאין להם, לא מתוך מה שיש. ואז קונים עוד, בלית בררה, ועוד ועוד, כי תמיד יש גדר ומישהו מעבר לה".

     

    משהו בעליונות הטריטוריאלית העולה מרוח הדברים — עליונות שמגיעה דווקא מעמדת נחיתות של קנייה "מתוך מה שאין" — חושף את הקלקול גם אצל אנשים כמונו. זרועות הטריטוריה לופתות, והבעלות הופכת לאידיאולוגיה מפחד. וזה מזכיר לי את השורות המדויקות בשיר של תהל פרוש: "הבעלות שלכם מצחיקה אותי/ הו, כמה אני צוחקת/ מהבעלות שלכם/ כמה בעלות תאהבו?/ כמה בעלות תרצו?/ כמה בעלות?/ על הבתים על העבודות על התינוקות/ על האיברים הפנימיים על הרוח/ הבעלות שלכם היא הרעיון הכי אהוב שלכם/ היא מרעילה אתכם/ היא חודרת לכם לדם/ אתם פוחדים עליה/ הו, כמה אתם פוחדים על הבעלות".

     

    אבל מה זאת הבעלות הזאת אם לא הרצון לנורמליות? ידלין הרי לא כותבת על עסקני נדל"ן, חזירי מגדלים ושכונות הייטק בטוניות־כעורות, שהחלקה הירוקה היחידה בהן היא כיכר על שם מאהבת ראש העיר. ידלין חופרת בביצה הקרובה אליה, זו שחולמת לקנות איזו מציאה בשכונה נידחת בתל־אביב, בשם "הנורמליות" בשם "השייכות הזהותית".

     

    אסנת ודרור, גיבורי הסיפור, הם זוג בשנות הארבעים לחייהם, הורים לשתי בנות, חמוטל וחנה. אקס מרכז תל־אביביים, שמתווכחים עם חברים על חוגי העשרה בבתי הספר ועל תזונה נכונה, והנה הם עוברים לגור בבית פרטי מרווח בדרום העיר, במקום שעתיד להיות "נווה צדק הבא". ג'נטריפיקציה, הגרסה הדרום תל־אביבית.

     

    אלא שזה יותר החלום ושברו מאשר החלום והתגשמותו. זה המתח בין האוכלוסיות והחברים ממרכז העיר והמשפחה המודאגת ששופכת כספים והשכן ישראל שהוא ספק־עבריין ספק־תיוג־סטיגמתי. ולהפך. "מה אנחנו מצפים?" אומרת אסנת, "מבחינתו, אנחנו הצפונבונים המלוקקים שמשתלטים לו על השכונה". ידלין מצליחה שוב ושוב להציב מראה לא מחמיאה במיוחד אל מול "האליטות הישנות". וכמו בספריה הקודמים, היא עושה זאת בתחכום והומור וסרקזם חסר מעצורים.

     

    אין הרבה סופרים שיודעים לקרוא את רוח הזמן ולכתוב אותה בה בעת. וולבק עשה את זה, פראנזן מצטיין בזה. לנו, בגזרה המקומית, יש את נעה ידלין שמפליאה פעם אחר פעם לחדור לתהליך בזמן התהוותו. לדבר אלינו במילים שחיפשנו ולא מצאנו. בזה היא עולה על כולם.

     

    מס' עמודים: 288.

     

    ציטוט: "הוא דומם את המנוע. הוא אמר, אבל תהיי חיובית".

     


    פרסום ראשון: 28.03.19 , 19:36
    yed660100