תיקון הלב

ינואר 2009. הוא לקח אותי ישר מההופעה לירושלים. הוא יודע שיש לי חולשה לעיר העתיקה. שם מול הכותל כרע ברך והציע, וזו הייתה סצנה מושלמת, בתפאורה המושלמת, אז לא היה לי נעים. אמרתי לו "כן". "כן" מתוך נימוס, "כן" חברי, "כן", כי ככה כתוב בתסריט. אמרתי, "בוא נישאר יחד לנצח" כדי לא להיפרד ממנו הלילה. "כן" כי אני אוהבת אותו, והוא מקסים ומתחשב ומסתדר מעולה עם אבא. לרגע עלה בי חשש. זה עוד מוקדם, יש לי בלילות סיוטים על ילדים שרודפים אחריי ברחוב, והוא כבר בשל להיות אפילו סבא. אבל הקול בראש נזף בי: "מטומטמת, תגידי כן. מי עוד יסבול אותך, יא היפראקטיבית מרוכזת בעצמך?" הכותל המערבי תמיד עושה לי משהו בלב.

כמה חודשים אחרי זה כבר עמדנו מתחת לחופה. גם שם אמרתי כן. כי יש אורחים, ובורקס, ודוד שלי הגיע במיוחד מאריזונה. הוא עמד לידי נרגש ונשא נאום מקסים על כמה שאני, בדיוק כמו הים מאחורינו, מרגיעה אותו. "את השקט שלי", אמר ובכה, בזמן שכל הקהל בוכה איתו, וחשבתי לעצמי "וואו, האיש היפה והסנטימנטלי הזה, לא מכיר אותי בכלל". את החלק האמנותי הנחה חבר שלי, ארז טל. בעצם אין חבר שלא נטל שם חלק, כל זמר במדינה נאלץ להשתתף כי גם אני אמרתי "כן". כשעלתה מירי מסיקה לבמה הרגשתי שאני באמת מאוהבת. אז, על רקע חוף הים של קיסריה, התחבקנו חזק־חזק והתרגשנו כל כך. זה היה הרגע הכי רומנטי בחתונה. הוא קצת הפריע. ביקשתי ממנו בנימוס שיירד מהבמה, כדי שגם הוא יוכל ליהנות מהדואט.

כעבור עשרה חודשים אנחנו כבר על האופנוע שלו בדרך לרבנות. שנינו הבנו שהחברות שלנו גדולה מהזוגיות. אחרי שהרב גירש אותנו סופית, ישבנו לארוחת צהריים בבראסרי. זה היה משחרר לצאת מהארון עם הפרידה הזאת. זה כבר כמה חודשים שאני גרה בדירת מסתור בנווה צדק, רועדת מכל פפראצי חולף והוא מגיף את התריסים בדירה המשותפת שלנו בשדרות חן. ב־2009 חלקנו סוד והיינו שותפי אמת. התחתנו, התגרשנו ולא רבנו על כלום, ואהבתי אותו, ברגע הזה, יותר מתמיד. שם במסעדה הכי קרובה לרבנות, הכי רחוק מחתונה, הבנתי שבאמת היינו זוג משובח. רק בשביל כזאת פרידה, היה שווה להכיר.

על חלק מהשיעורים בחיי שילמתי מחיר כבד. אני קוראת לטעויות שלי אוניברסיטה. היה מאוד יקר להתחתן, אבל כשאת לומדת דרך הרגליים הכואבות, הלב השבור והכיס המדמם, את יוצאת משם גאון. יותר כמעט אף פעם לא הסכמתי לכלום מתוך נימוס. עברו מאז עשר שנים שבהן אני משתדלת לעשות רק את מה שמרגיש לי נכון. יותר לא פועלת מה"לא נעים". הטבעתי דברים, אבל בסוף האמת צפה על פני הים כמו זבל. אי־אפשר לזייף משפחה מושלמת. למשכנתה אין ריח של הוליווד. דווקא כשיצאתי מהסרט הבנתי שאני אפילו משתוקקת להפוך לאמא, וכל הסיוטים שלי על תינוקות שרודפים אחריי ברחוב, הפכו לחלומות מתוקים.

שנה וחצי אחר כך, אני כבר מיניקה את אורי על הדשא במושב. הכי רחוק מהרבנות. חיה עם בן אדם שנכון לי, בלי שישאל או אענה כן. מקבלת את החיים על כל מורכבותם ומחזיקה טוב־טוב בהגה. אם לא אנהג בעיניים פקוחות, תהיה תאונה.

צריך לקחת בחשבון שלא את כל המסלולים אפשר לחשב מראש. הסיפור ההוא של 2009 נגמר בהשלמה ובשלום, כי פרידות לא חייבות להיות התנגשות חזיתית. אפשר להחנות בצד הכביש ולרדת, ללכת כל אחד לדרכו. כל הסרטים האלה שדחפו לנו מגיל צעיר, עלולים להרוס לנו את החיים. כשאתם שוכבים על הדשא ואת שמה עליו ראש, איזו אבן יכולה להיכנס לך בין הצלעות. אז הייתי בת 30, היום בת 40. עשור כזה מלמד אותך הרבה, ובעיקר, שמותר לך להמשיך להשתנות. את לא חייבת להישאר אותה אישה מסכימה, ובעצם את פשוט לא מסוגלת.