קרייני רשות השידור הודיעו משם על פתיחת מלחמות והסכמי שלום, לוי אשכול נשא את "נאום הגמגום" לפני מלחמת ששת הימים ב-1967 ושדרי שירים ושערים בישרו לאומה בהתרגשות על הגולים הנכבשים בשבתות. אתמול תם עידן : רשות השידור העבירה את אחרוני נכסיה ואולפניה למדינה ולמעשה סיימה את דרכה סופית ורשמית.

הנכסים שהועברו כללו את מתחם הרדיו בשרונה בתל־אביב, שבו ניצב בית ליפמן והאולפן ההיסטורי שיצא לדרך כבר בשנת 1949, וכן בניין האולפנים ומתחם שערי צדק בירושלים, שם ישבה הנהלת רשות השידור מ־1999.

בכך תם מבצע אדיר של פחות משנתיים (רשות השידור הפסיקה לשדר במאי 2017), שכלל פינוי ומסירה של 15 מתחמים, בהם אולפני הרדיו המיתולוגיים ברחוב הלני המלכה בירושלים, שם החל הרדיו הישראלי לשדר לפני כ־83 שנים, וכן אולפנים במגדל הנביאים בחיפה, אולפנים בבאר שבע וגם משרדי אגף גביית האגרה בשבע ערים, אלה שהזהירו תמיד ששכחנו את החצי השני של האגרה ועוד מעט יבואו לקחת לנו את הטלוויזיה. סך הנדל"ן של רשות השידור הוערך בכ־1.5 מיליארד שקל, כששטח אחד בשרונה כבר נמכר. הציוד שהועבר כלל נכסי מחשוב חדישים וגם מכשירים ישנים במיוחד בני עשרות שנים, שעדיין פועלים, וכמובן התקליטייה הנדירה של קול ישראל.

מי שהוביל את התהליך היה ברי בר ציון, המנהל המיוחד של רשות השידור. "זה יום עצוב מבחינתי, הוא אומר, "זה היה פרויקט עצום של ארכוב, שמירה לארכיונים. וצריך לזכור שביום אחד פיטרו בחוק את כל העובדים, שנשארו ברשות, 1,025 איש. היה קשה מאוד לכולם. חלק מהעובדים היו ברשות 40 שנה וזה היה מורכב מאוד להתחיל מולם בהליך פרידה".

צילום: חנן גטריידה

רוב הנכסים עתידים להימכר, ובר ציון מקווה שבסופו של דבר גם יוקם מוזיאון מיוחד לרדיו ולטלוויזיה הישראלית. "זה כבר עניין של מקבלי ההחלטות במדינה", הוא אומר, "אבל אין ספר שיש כאן נכסים תרבותיים עצומים".

"זה גורם לי לשברון לב", אומר חיים יבין, מר טלוויזיה, "סגירת רשות השידור בעיני הייתה פשע תרבותי בשעתו. צריך היה לסגור, אבל לא בצורה ברוטלית שבה זה נעשתה, בצורה חסרת תרבות. היו לרשות המון חסרונות אבל כל זה היה צריך להתבצע בדרך אחרת. היו לרשות גם המון הישגים, היא יצרה את הטלוויזיה בישראל, שלא ישכחו את זה. הלב מסרב להאמין שזה קרה".

צילום: רחלי גל אור