ראשון 18 באוגוסט 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    רונה רמון ז"ל. "ילדיי האירו לי את הדרך במסלול החשוך של האבל" | צילום: גבריאל בהרליה
    7 ימים • 01.04.2019
    "וכמו בובת הנחום־תקום שקיבלתי מאבא כשחזר מהמלחמה, למדתי שבחיים, אחרי כל הטלטלות, אני תמיד מוצאת את הכוח לקום שוב"
    ההיכרות הראשונה עם אילן רמון במסיבת ריקודים × המכתבים האישיים שכתב לה בעלה מהחלל × הרגע שבו הבינה שהמעבורת קולומביה לא תנחת × מחלת הסרטן שהתפרצה בגופה, אחרי שגם בנה אסף נספה × ואיך הצליחה לאסוף את השברים - לקום, לחיות, להיות אמא אוהבת ולעזור לכל כך הרבה אנשים אחרים × בחודשיה האחרונים, הספיקה רונה רמון לתעד את חייה הסוערים, ואת מורשתה: לעולם, אבל לעולם, אל תפסיקו לקוות
    רונה רמון | צילומים: גבריאל בהרליה

    "ב־1 בפברואר 2003 התרסקה מעבורת החלל קולומביה מעל שמי טקסס. בין אנשי הצוות היה האסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון, בעלי. הכאב היה בלתי נסבל. בו בזמן נתגלו בי כוחות ותעצומות נפש שמקורם בהבנה שעליי לשרוד ולמצוא איזון מחודש לחיי, ולו רק כדי לגדל את ארבעת ילדינו כשהם בריאים בגופם ובנפשם.

     

    שלושה חודשים אחרי מותו של אילן, נפטר אחי גבי ממחלת הסרטן. עוצמת חוויית האובדן ותהליך האבל עוררו בי את הרצון לחקור וללמוד את נושא האובדן, במטרה למצוא פשר לטלטלה הנוראה שנכפתה עליי.

     

    אילן ורונה עם ילדיהם. מימין: נועה, טל, יפתח ואסף
    אילן ורונה עם ילדיהם. מימין: נועה, טל, יפתח ואסף

     

    עשר שנים לפני האסון התחלתי ללמוד תחומים שונים ברפואה משלימה. זו הייתה נקודת מפנה בחיי: עשיתי הסבה מקצועית ממורה לחינוך גופני למטפלת ברפואה משלימה. יצרתי שיטת טיפול המשלבת גישות שונות כמו רייקי, טיפול במגע, רפלקסולוגיה ושיאצו. הוספתי ולמדתי שיטות טיפול שונות כמו MFR - Myofascial Release (ראו בהמשך). אהבתי את המקצוע וראיתי בו את ייעודי. באמצעות המגע והשיחה האמפתית הצלחתי לגעת בכאבם של אחרים ולסייע בתהליך הריפוי שלהם. בהמשך פניתי ללימודים בלזלי קולג', שם נזרעו הזרעים הראשונים לספר זה.

     

    במקרה של מוות פתאומי, תהליך האבל מתחיל ברגע היוודע דבר המוות. זאת, לעומת מוות לאחר מחלה, שיש הכנה מסוימת לקראת העתיד. מוות פתאומי הוא חוויה קשה, אינטנסיבית ומתמשכת, הכוללת תהליכים עמוקים ובעלי משמעות, אך יש בה גם פוטנציאל לטרנספורמציה, לצמיחה ולבנייה.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    בשעת המבחן האישי שלי, יכולתי לחוש כיצד המועקה ותחושת האובדן הכבד פוגמות בכל רובדי החיים: ברמה הפיזית, הנפשית, הקוגניטיבית והרוחנית. ידעתי כי עליי לטפל בעצמי בכל דרך על מנת להחלים - ובחרתי בגישות טיפוליות המבוססות על טיפול גופנפש בשילוב טיפול פסיכולוגי מתמשך. במרוצת התהליך הטיפולי חוויתי חוויות רוחניות וטרנס־פרסונליות רבות, שסייעו לי להתמודד עם האובדן והובילו אותי לתהליך של צמיחה, שהוא מעבר להסתגלות ולשיקום בלבד.

     

    המסע המתואר בספר עוקב אחר התמודדותי עם אובדנו של בעלי, שלצד הכאב הבלתי נתפס עורר, כאמור, גם תהליך של צמיחה. סיפורי האישי, הנפרש כאן, כולל גם קטעים מיומן שהתחלתי לכתוב החל מן הרגע שבו יצאנו למסע ליוסטון.

     

    אחת התחושות הקשות המלוות התמודדות עם אובדן היא בדידות. תחושה זו הייתה מנת חלקי גם כאשר נדמה היה כי העולם כולו סב סביבי ותומך בי. השפעות האובדן הן כה קשות ובלתי נתפסות, עד שנראה כי "זר לא יבין זאת". כולי תקווה שאנשים אחרים שחוו אובדן יוכלו להפיק תועלת מכברת הדרך שעשיתי ומן הידע שרכשתי בעקבות התהליך האישי שלי, ובעיקר יוכלו להתגבר על תחושת הבדידות הקשה שהם חווים אחרי האובדן.

     

    "שמיים פתוחים" התגבש לכדי ספר כשנתיים לפני מותו של אסף, בני בכורי. על כן, רוב רובו מתייחס לאובדנו של אילן בעלי. אין עדיין בשפה די מילים כדי להבהיר או לתאר באמת את עוצמת ההתמודדות עם אובדן בן.

     

    אסף עם הנשיא פרס בטקס קבלת כנפי הטיס | צילום: חיים הורנשטיין
    אסף עם הנשיא פרס בטקס קבלת כנפי הטיס | צילום: חיים הורנשטיין

     

    ×××

     

    לעיתים חולפת בי המחשבה שכאילו כל חיי היו הכנה למשבר הזה. והמחשבה על כך מחזירה אותי לאחור, אל בית ילדותי, לחצר שופעת העצים, אל הוריי, לחברים מאז, לחוויות הנעורים. אלה הזיכרונות שעיצבו אותי כאדם, והנה דלת אחת נפתחת אל העבר, ואחריה עוד אחת ועוד אחת.

     

     

    שער עץ מחזיר אותי אל בית ילדותי, בית קטן ולו מרפסת קטנה. משמאל עץ תות גדול מֵצֵל על החניה, ועץ שסק צמוד לגדר הבית מצד ימין. אלה הם ימי מלחמת ששת הימים. שיחים סבוכים מכסים על חפירה עמוקה וארוכה שנחפרה לא מכבר. אני רק בת שלוש, מצטופפת עם בני המשפחה בתוך החפירה שהייתה למקלט שלנו. אמי מתרוצצת בין המקלט והבית לבדוק מה עם הילדים הגדולים - לאחי גבי בן ה־14 ולבני הדודה שלנו לא היה מקום בתוך החפירה. אני מכורבלת עם אחותי ועם בן דודי משה בן החמש. חושך ושאון סירנות אך אני לא פוחדת, ומשום מה דווקא מרגישה בטוחה. רק אבא חסר לי בתמונה.

     

    הימים עוברים והילדים הגדולים הולכים לצבוע את פנסי המכוניות. אנחנו בבית, ורק אבא איננו כבר המון זמן. באחד הימים עוצר ג'יפ צבאי ליד הבית ואבא יוצא מתוכו, מלוכלך ועם זיפים, אבל כולו מחויך. הוא מרים אותי, מחבק ומנשק נשיקה עוקצנית ונכנס הביתה. כולו מאובק, הוא לוקח את תרמילו, פותח אותו ומוציא מתוכו בובה ורודה, עגולה ושמנמנה. היא מוציאה צליל נעים כשמזיזים אותה. אבא מניח את הבובה על הרצפה ודוחף אותה. הצליל הנעים נשמע אז באוויר, הבובה מתנדנדת מצד אל צד כמה פעמים ואז נעצרת. אני מוקסמת, מנסה להשכיב את הבובה על הרצפה, אך שוב נשמעים הצלילים הקסומים והיא שוב מתנדנדת, וכולנו מחייכים. אני מרוכזת בבובה כאילו אין כבר אף אחד סביבי, מתעקשת להצמיד אותה אל הרצפה, והיא בשלָּה.

     

    אהבתי את הבובה ואני אוהבת עד היום את הסמליות המיוחדת שהייתה בה. בימים חשוכים של מלחמה ודאגה, צצה לה בחיי בובה ורודה כמו קרן אור של אופטימיות. כך, בתוך החושך, יש תמיד מקום לאופטימיות ורודה ועגלגלה.

     

    במהלך חיי נתקלתי לא מעט במצבים שבהם הייתי על הרצפה בכל המובנים, וכמו אותה בובת נחום־תקום למדתי שאכן החיים מובילים אותי למצבים קשים, אך אחרי כל הטלטלות אני תמיד מוצאת את הכוח לקום שוב, ליישר את הגֵו ולהמשיך הלאה.

     

    דלת רשת ואחריה דלת עץ כבדה מכניסות אותי לסלון קטן. אני חוצה מטבח מלא בריחות בישול ופונה היישר אל המרפסת האחורית. שם, עץ השזיף כבר עמוס בפרי. שזיפים בשלים ורכים פזורים על האדמה, ואני מיד חולצת נעליים וברגליים יחפות דורכת עליהם, נהנית מתחושת הרכות המתפשטת בין אצבעות רגלַי.

     

    הגינה האחורית היא עבורי עולם ומלואו. עצי פרי, שובך יונים. פעם הייתי יושבת על העצים, גבוה, כמה שיותר גבוה, עם אחותי. יחד עם גבי אחי היינו מאכילים את היונים. אבא בנה לי בית על אחד העצים: גבוה למעלה, עם מרפסת וסולם, שאוכל לטפס עד הצמרת. "החיים הם משחק", הוא היה אומר לי. "צריך לשחק אותם בצורה הטובה ביותר". כשבנה את הבית וטיפות זיעה נוטפות על מצחו, אני ואחיי עזרנו לו, סוחבים ומעלים עצים למעלה. אבא היה אז טופח קלות על לחיִי ואומר: "בחיוך! גם עבודה קשה צריך לעשות בחיוך".

     

    שנים אחרֵי הכרתי את אילן. גם לו היו משפטי מפתח כאלה שמחלחלים עמוק, לפעמים רק שנים אחר כך. אצל אילן, המשפט "החיים הם משחק" קיבל זווית קצת שונה. הוא היה נוהג לומר: "החיים הם לא חזרה גנרלית וצריך לשחק אותם נכון".

     

    רונה ואילן בצעירותם. "הוא היה נוהג לומר: החיים הם לא חזרה גנרלית וצריך לשחק אותם נכון" | צילום: AFP
    רונה ואילן בצעירותם. "הוא היה נוהג לומר: החיים הם לא חזרה גנרלית וצריך לשחק אותם נכון" | צילום: AFP

     

    פרק חדש בחיי נפתח. כשהייתי בת 12 הוריי רכשו דירה בבניין רב־קומות. מקריית־אונו הוותיקה עברנו לקיראון. בקריית־אונו הרגשתי כמו בחממה - כולם הכירו את כולם, כל בני המשפחה למדו באותו בית ספר - ולפתע פתאום המעבר הזה לקיראון, שהייתה שכונת מגורים מלאת חיים ותוססת. אל חטיבת הביניים הגיעו ילדים מכל בתי הספר באזור, ואני מצאתי את מקומי בו דרך כישורַי הספורטיביים והפעילות בצופים. מהר מאוד הפכנו להיות חבורה מלוכדת, מקובלת וסגורה. שם הכרתי גם את אורי, חברי הראשון, נער מקסים שבמהלך החברות בינינו שכל את אחיו הגדול שבדיוק עמד לפני גיוס. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי בשכול מסוג אחר. לא עוד דוד רחוק וזקן, אלא בחור בן 18 שנהרג בפתאומיות אכזרית. כשנכנסתי אל ביתו של אורי לא ידעתי למה לצפות. הוא הראה לי את הקישוטים שנשארו ממסיבת הגיוס של אחיו - בלונים, כרזת ברכה, סרטים צבעוניים. שבועות וחודשים אחר כך, כשהייתי מבקרת בביתו, הייתי מציצה אל התקרה: נותרו שם עדיין שאריות נייר הדבק שהדביק את הקישוטים. זכר למהלך חיים נורמלי ורגיל, שאסון קטע באחת.

     

     

    ימי התיכון יכולים לעבור בדרך משמימה, אלא שלי היו כוונות אחרות לגמרי: ביקשתי ללמוד במגמת סוציולוגיה ופסיכולוגיה. המכשול: לנצח את מנהל בית הספר שחשב אחרת ממני. המנהל, שהיה דמות סמכותית שהטילה פחד ומורא על התלמידים וההורים כאחד, דרש לפגוש אותי ואת אמי. הסברתי שאני רוצה להיכנס למגמה המבוקשת יחד עם חבריי, בעוד אמי נטתה להסכים לכל תנאי שהציב המנהל ולו כדי שאתקבל לתיכון היוקרתי. כשגיליתי שאני עומדת להפסיד בקרב - בעטתי באמי מתחת לשולחן, רומזת לה שתיתן לי לנהל את הוויכוח עם המנהל ושלא תתערב. בעיקשות ובאומץ עמדתי על שלי עד שהמנהל נשבר. מטרתי הושגה: נכנסתי למגמה שרציתי.

     

    בגיל 16, כשאני כבר מודעת לכוחי כמנהלת משאים ומתנים מוצלחים, הושבתי את הוריי לפגישה איתי. הגיע הזמן, פתחתי ואמרתי להם. בתכם בוגרת ורוצה להתנהל בעולם בכוחות עצמה. ולשם כך עליה להשיג רישיון על טוסטוס. רציתי להרגיש חופשייה ועצמאית. הם התנגדו כמובן. הסברתי להם כמה אני בוגרת, הנה אני פעילה בצופים, ויש לי חיי חברה טובים, ואפילו חבר, ניר, מגיל 15. אני בוגרת! הוריי ניסו לשכנע אותי שיש סכנות רבות ברכיבה על טוסטוס, ועם זאת, אם אתאפק עד לגיל הוצאת רישיון לרכב - אקבל מכונית.

     

    מול טיעון שכזה לא יכולתי לומר דבר. הבנתי שהפעם יהיה עליי לוותר. ההורים שלי הם אנשים חכמים ומבינים. הם הובילו אותי ברגישות רבה במשעולי העצמאות, לעיתים איפשרו לי להשיג את מבוקשי ולעיתים שיכנעו אותי שאני טועה. שנה לאחר מכן אבי קנה אוטו חדש, והפיאט הישנה שלנו עברה לידיי המרוצות. הרגשה בוגרת ועצמאית ליוותה אותי מאז. הייתי היחידה בחֶברה עם אוטו משלה, ותחושת העצמאות סחפה אחריי עד מהרה את כל חבריי. יצאנו לטיולים ולבילויים עד שעות הלילה המאוחרות בפיאט הקטנה והאהובה שלי.

     

     

    ערב שבועות, 1981. אני בדרך לנואיבה. ים, שמש, שקט. פתאום אנחנו שומעים רעש מטוסים ומבינים שמשהו קורה. אבא של החבר שלי דאז, שהיה איש צבא, אישר שאכן כך הדבר. אנחנו רואים בשמיים ארבעה מטוסים חולפים על פנינו ואחריהם עוד ארבעה. אני עוקבת אחריהם במבטי, מהמטוס הראשון ועד לאחרון. אני מלווה את המטוס האחרון עד שגם הוא נעלם מעל לשמי עקבה. חמש שנים אחר כך הכרתי את הטייס של המטוס השמיני.

     

    ליל שישי, אפריל 1986. מסיבה אצל מיכל. מוזיקה רועשת, הרבה צעירים וסטודנטים, חברים ממכון וינגייט, שם למדתי חינוך גופני. בבית השכן ישן אילן, אחרי בוקר עמוס של טיסות. המוזיקה מעירה אותו. הלום שינה הוא נזכר שהשכנה הזמינה אותו למסיבה שאחותה עורכת, "תבוא", היא אמרה, "יהיו פה סטודנטיות מווינגייט". זה נשמע לו טוב מספיק. נכנס למקלחת, מילא כוסית ויסקי עם קרח וקפץ מעל לגדר המפרידה בין שני הבתים.

     

    אורנה משכה אותי מרחבת הריקודים ואמרה לי, "אילן כאן". אורנה הייתה חברתי החדשה מהלימודים. היא שירתה בחיל האוויר, וכבר סיפרה לי על שני טייסים חמודים שרצתה שאכיר: נמרוד ואילן. באפריל של השנה השנייה ללימודים בווינגייט, הוחלט לארגן מסיבת יום הולדת משותפת לי ולחברה. המסיבה הייתה אמורה להתקיים בביתה של אורנה, ונמרוד ואילן היו ברשימת המוזמנים. אלא שלצערנו, אמא של אורנה חלתה והמסיבה הועברה לביתה של מיכל מרמת חן. ואז הסתבר שאורנה שכחה בכלל להזמין את שני הטייסים החמודים. אבל איריס, אחותה של מיכל ושכנתו של אילן, דווקא כן הזמינה אותם.

     

    "בואי נראה על מי דיברת", אמרתי לאורנה.

     

    בחור חמוד בג'ינס, חולצה לבנה וכוס ויסקי בידו עמד במטבח. הוא דיבר עם מישהו וחיוך מדהים נמרח על פניו. "אילן, תכיר, זאת רונה, חברתי הטובה. רונה, זה אילן". כך, חברתי אורנה הציגה אותי.

     

    "נעים מאוד", פלטתי וחזרתי לרקוד. ניר, חברי מגיל 15, רקד עימי. שנתיים קודם לכן נפרדנו, וכעת היינו חברים טובים.

     

    כשעה לאחר מכן ראיתי את אילן עומד במרפסת. ניגשתי והזמנתי אותו לרקוד איתי. "את לא עם הבחור הזה?" שאל. "אתם נראים לי די קרובים..."

     

    "זה כבר שייך להיסטוריה", עניתי. "ועכשיו בוא לרקוד".

     

    לקראת תום המסיבה הוא ניגש אליי ואמר: "לקחתי את מספר הטלפון שלך מאורנה. אפשר להשתמש בו?"

     

    אהבתי את זה. מציב עובדה אך עדיין מנומס ומתחשב.

     

    "כן, בהחלט", אמרתי, ובליבי חשבתי, מה כבר אפשר להפסיד?

     

    הכרתי את אילן ביום הולדתי, אחרי חצי שנה התחתנו, ומאז הוא כאן איתי.

     

    זיווג, על פי הקבלה, הוא חיבור בין שתי נשמות על פי התוכנית האלוהית הכוללת. אילן ואני הרגשנו שנועדנו זה לזה. לא במקרה הוא היה רווק מבוקש עד גיל 32. הוא היה אומר לי תמיד שחיכה לי שאגדל (אני צעירה ממנו בעשר שנים). הכרנו ב־16 באפריל, וחיינו יחד 16 שנה. משימתו בחלל יצאה לדרך ב־16 בינואר ונמשכה 16 ימים. אילן נהרג בשעה 16:00 שעון ישראל, כששעת הנחיתה הייתה מיועדת לשעה 16:16.

     

    "האישה המושלמת", אשת מפקד טייסת, אבל כל שלושה חודשים חולה בדלקת גרון. בהיריון של יפתח, אילן כמעט שלא היה בבית. הרביתי לבכות והרגשתי שהגעתי למקום שאני לא רוצה להיות בו - מצבי רוח, תחושה של החמצה, חוסר מימוש עצמי. תוך כדי ההיריון הרגשתי שאני פוגעת בעצמי בגלל הדיכאון שנפל עליי, אבל דווקא מתוך הייאוש החל החיפוש שלי אחר דברים שיכולים לעזור לי. כך נתקלתי ברפלקסולוגית ומטפלת ברפואה סינית, והיא זו שחוללה את השינוי העמוק שחל בי. התחלתי ללמוד - וסוף־סוף הרגשתי שבאתי הביתה. אותו משבר שחוויתי בהיריון היה למעשה הקריאה הפנימית שלי לְשינוי, בין היתר גם בהיבט המקצועי.

     

    רמון. "משבר שחוויתי היה למעשה הקריאה הפנימית שלי לְשינוי" | צילום: יונתן בלום
    רמון. "משבר שחוויתי היה למעשה הקריאה הפנימית שלי לְשינוי" | צילום: יונתן בלום

     

    הבית שלנו נדד לרֵעות כשיפתח, בננו השלישי, היה בן שנה. זהו, נגמר סבב הבסיסים ואנחנו בבית, חשבתי. איזו הרגשה נפלאה של התחלה חדשה זו הייתה, בית יפה עם גינה קטנה, שכונה נהדרת מלאה בחברים טובים ובהמון ילדים.

     

    המעבר לרעות היווה עבורנו התחלה חדשה בתחומים רבים: אסף הבכור התחיל כיתה א', טל ויפתח היו בגן, אילן בתפקיד חדש ומאתגר ואני בהתלבטות: היו לנו הרבה התחייבויות כספיות ולצד זה גם הצעות עבודה מעניינות, אך אני רציתי שינוי - התחלה חדשה בעולם הרפואה המשלימה, עולם שכל כך ריתק אותי. אילן, שנושא הכסף לא היה בראש שלו אף פעם, אמר לי, "תסמכי על האינטואיציות שלך והכל יהיה בסדר, את תראי". כבר למחרת היום המיטה של טל עברה לחדר הגדול יחד עם יפתח, והחדר שהתפנה עבר הסבה לחדר טיפולים.

     

    מפה לאוזן התגלגלה השמועה על מטפלת חדשה בשכונה, ויומני הפך עד מהרה להיות צפוף בפגישות ובטיפולים. סדר יומי היה מאוזן להפליא: הבוקר, לאחר פיזור הילדים, הוקדש לטיפולים; שעות הצהריים הוקדשו לזמן איכות עם הילדים, לשיעורים ולמנוחה; אחר הצהריים שוב טיפולים כאשר הילדים עם בייביסיטר נפלאה שהעסיקה אותם להנאתם הרבה. הצלחתי לנהל את חיינו בצורה מלאה, מספקת ומהנה. התסכול על שעות העבודה הארוכות של אילן התמתן גם בזכות העובדה שהוא התחייב להגיע פעמיים בשבוע מוקדם יותר, כדי שאוכל להעביר שיעורי התעמלות לנשים.

     

    החיים התנהלו בנועם תוך תחושת עשייה ומימוש עצמי ובתמיכה משפחתית חמה. שנתיים של שגרה נעימה הובילו לשיחה על היריון נוסף. "אני מרגישה שהשגרה מתחילה להיות נעימה מדי, ואם לא נעשה ילד עכשיו אני חוששת שנפספס את הקרון האחרון", הודעתי לאילן. ואכן, היריון רביעי יצא לדרך.

     

    2006 . רונה רמון, בטקס בר־המצווה של הבן טל | צילום: חיים צח
    2006 . רונה רמון, בטקס בר־המצווה של הבן טל | צילום: חיים צח

     

    ערב אחד חזר אילן עם סיפור מעניין: "רונה, את לא תאמיני איזו שיחת טלפון קיבלתי הערב. ניסים התקשר אליי ושאל אם אני רוצה להיות אסטרונאוט. אמרתי לו שיעזוב אותי בשקט, שאני רוצה כבר ללכת הביתה. והוא אמר לי, ‘אני לא צוחק, באמת מחפשים מועמדים מהחיל לתפקיד אסטרונאוט בנאס"א’. עניתי שאם כך, אני אשאל אותך ואתן לו תשובה על הבוקר..."

     

    כן, כך זה התחיל, כחצי בדיחה על אסטרונאוטים, בדיוק כשאילן מנסה לסיים את יום עבודתו. מכל מקום, זה נשמע לי הזוי ולא מחובר למציאות, אך מצד שני חשבתי שזו יכולה להיות חוויה מעניינת אם וכאשר... עם זאת, עדיין לא האמנתי שמשהו מכל זה אכן יתממש.

     

    אילן תיפקד אז כראש מחלקת אמצעי לחימה בחיל האוויר, בעל תואר בהנדסת מחשבים, וכך הוא נכנס לרשימה של מעל 20 מועמדים לתפקיד.

     

    האסטרונאוט הישראלי הראשון. אפריל 1997 - אילן נבחר ברוב קולות להיות האסטרונאוט הישראלי הראשון. בירכתי אותו לרגל מינויו לאסטרונאוט, בדרך להגשמת חלומו. שנים אחר כך הוא הקדיש לי ברכה: "רונה, החלום האמיתי שלי כבר התגשם כשדרך כוכבך בעולמי. לכן גם אם לא יתגשם החלום הקטן הזה שלי - ימשיך החלום הענק הזה שבו אני חי לנחמני ולמלא את עולמי - החלום שבדמותך ובדמות ילדינו לנצח. ואם אכן יתגשם, הרי שכל כולו מוקדש לך ולילדים... באהבה רבה".

     

    אבא בבית. אילן סיים את תפקידו באמל"ח והתכונן לנסיעה ליוסטון. חופשה ארוכה של כמה חודשים איפשרה לנו ליהנות מבעל ומאבא במשרה מלאה. אילן טיפל בנועה, הבת הצעירה, כפי שלא הצליח לעשות עם שלושת הבנים: הוא התעורר בלילות להאכיל אותה, שיחק איתה שעות וטייל איתה בשכונה שעד אז הכיר רק בשעות הלילה ובשבתות. כך הוא גם גילה כי היישוב שלנו הוא מקום ממש חביב ושיש בו אנשים נחמדים, גילוי ראוי לשבח אחרי שלוש וחצי שנים של מגורים במקום - וחצי שנה לפני מעבר לארץ אחרת, לחוויה אחרת.

     

    יצאנו לארצות הברית ב־16 ביוני 1998, עמוסים במזוודות, בילדים ובעגלות. הרגשנו ממש כמו ביציאת מצרים. צחוק גדול ליווה את המסע הארוך שבסופו נחתנו ביוסטון, טקסס. עם היציאה מן המטוס כיסתה אותנו שמיכה כבדה של לחות וחום מעקצץ. ברכב שכור יצאנו לדרך, אל ביתנו החדש. יוסטון היא עיר ענקית, המונה יותר מ־6 מיליון נפש ויש לה שדה תעופה מן הגדולים בארצות־הברית. אנחנו חוצים את העיר בפעם הראשונה, עוברים דרך הטבעת המקיפה אותה ודרך הדאון־טאון, ומולנו נמתח קו רקיע של מגדלים יפהפיים.

     

    JSC, מרכז ג'ונסון של נאס"א (ישנם שישה מרכזים של נאס"א, שכל אחד מהם אמון על תחום מסוים של עיסוק בחלל) אחראי על הפן האנושי בחלל - החל מקליטת האסטרונאוטים, דרך האימון וההכשרה ועד להכנה לטיסה - וכולל גם מרכז בקרה של הטיסות לחלל. מרכז קנדי שבפלורידה אמון על השיגור והנחיתה.

     

    הגענו ליוסטון, לדירה במלון דירות פשוט למדי. התמקמנו, ערכנו טיול בסביבה ונכנסנו לסופרמרקט המקומי. העושר והמִגוון הדהימו אותנו: הממטרות הקטנות ששוטפות את הירקות, מחלקת בשר שנראית כמו בית מרקחת, והכל נקי, גדול, מרווח, עשיר - וקר. מהר מאוד למדנו כי הטקסנים אוהבים לשמור על טמפרטורה נמוכה מאוד בכל המקומות הסגורים. בחוץ חום מהביל בלתי נסבל, אבל בפנים חובה ללבוש לפחות סוודר דק. בשל החום הכבד כמעט שאין למצוא נפש חיה ברחובות, וכל הפעילות נעשית בתנועה מהירה ממקום ממוזג אחד למשנהו. כך, בהדרגה, למדנו על ההרגלים האופייניים של התרבות החדשה שאליה הגענו. אילן החל בסידורי העבודה שלו ובמקביל בחיפושי בית ומכונית.

     

    מתווכת יהודייה (כמובן) סיירה עם אילן בבתים השונים המיועדים להשכרה, עד שנמצא הבית המתאים למשפחה גדולה כשלנו. הטקסנים מסתפקים במשפחות קטנות פלוס כלב. כשראו אותי מסתובבת עם עגלול שבו שני ילדים ולפעמים אפילו יותר - כשטל היה מתעייף - היו מביטים בי בהלם: איזו מין משפחה היא זאת?

     

    הבית ראשון היה ב־Bay knoll, בית אמריקאי טיפוסי בן שתי קומות, שטיחים לבנים מקיר לקיר, בקומה העליונה חדרי ילדים ובתחתונה חדר הורים עצום בגודלו, מטבח מאובזר, גינה וחניה. בית פרברי ממוצע, ולנו הוא נראה כמו ארמון. העדפנו לשלם מעט יותר ולרכוש מכשירי חשמל חדשים ולא משומשים. אילן טען כי האחריות שמתלווה לקניית המוצרים החדשים שווה את מחיר השקט הנפשי - דבר שלקחתי איתי לחיים בכל החלטה חומרית שהיה עליי לקבל.

     

    בימים הראשונים הסעתי את אילן לעבודה ואחר כך יצאתי להשלים את הקניות לבית. הטיולים לסופרמרקט ולקניון הפכו לבילוי המועדף של הקיץ. הבריכה השכונתית איפשרה היכרות עם השכנים, ובהדרגה הילדים יצרו חברות מוזרה עם המקומיים כמעט בלי להשתמש בשפה.

     

    קליר־לייק בקיץ מזכיר אתר נופש נטוש. משפחות האסטרונאוטים בדרך כלל מנצלות את הקיץ לביקורי מולדת, אחרות יוצאות לחופשה השנתית. גרהרט, אסטרונאוט גרמני, היה הראשון שהזמין אותנו אל ביתו לארוחת ערב, שחייה וצפייה במשחק כדורגל. משפחתו הייתה אז בביקור מולדת, והוא ניצל את ההזדמנות והזמין כמה חברים להיכרות ולבילוי משותף.

     

    ההמראה

    (מתוך היומן שליווה את המסע ליוסטון)

     

    הבוקר של השיגור עבר בפעילות ענפה, שכללה אריזה מזורזת והתארגנות. הנסיעה ל־COPE הייתה חוויה בפני עצמה - שיירה של למעלה מ־30 מכוניות ואופנועים מלווים. הסיעו אותנו במהירות במסלול השמאלי, בלי לעצור ולו לשנייה. הגענו למקום, בחדרים כבר המתינה ארוחת בוקר, וכולנו היינו נרגשים מאוד־מאוד. הילדים התנהגו נהדר. המלווים שלנו לקחו אותם לחדר אחורי, שם העסיקו אותם בציור יחד עם שאר ילדי הצוות. אחר כך מיסגרו את הציורים ובהמשך ישלחו לנו אותם למזכרת.

     

    ואז זירזו אותנו אל הגג. קיבלנו סיכות ורודות שמיועדות לבני משפחה ומשקפיים מיוחדים, המקילים על הראייה מול השמש היוקדת. השמיים כחולים ונקיים מעננים. המעבורת - כמו היכל הקודש - מעוררת יראת כבוד. המחשבה שאתה, אילן, שם, מתרגש ומצפה לרגע שהמנועים יוצתו, מעלה בי דמעות. אני מחבקת את הילדים. חמש דקות לשיגור. שאגת שחרור. המלווים, אסטרונאוטים בעצמם, אומרים לנו - הנה עבר עוד שלב, הכל יהיה בסדר. כן, אני יודעת ובטוחה שהכל יהיה בסדר, מין ביטחון כזה.

     

    הספירה לאחור: אני עוצרת נשימה. הילדים סופרים יחד איתי. המנועים ניצתים, שקט. עשן - והנה המעבורת מתרוממת. אני בוכה, מתמלאת באושר כי אני יודעת שאתה מאושר. גל רעש עצום מגיע ומרעיד את כולם. הבכי פורץ ממני. אני אומרת בליבי, תגשים את חלומך אהוב שלי, קדימה. אט־אט המעבורת נעלמת משדה הראייה, ואתם ממשיכים אל החלל.

     

    מיד אחר כך מוסרים לי ממך פרחים ומכתב. בידיים רועדות אני פותחת אותו. אהובי, אתה שם! בדיוק כמו שחלמת! כל אחד מהילדים קורא את המכתב בתורו, מבקש להיאחז במילים שלך. "להתראות אחרי הנחיתה", כָּתַבְתָּ.

     

    הנחיתה וההודעה

    (מתוך היומן שליווה את המסע ליוסטון)

     

    בדרך לפלורידה תהינו אם הנחיתה תהיה מרגשת כמו השיגור. עמדנו ליד המסלול, והשעון תיקתק. ברקע שמעתי משהו לא ברור ממרכז הפיקוד והשליטה. גל קור עבר והשמיים התקדרו לפתע. עמדנו עדיין על מקומנו, מצטלמים ומחייכים. השעון המשיך לתקתק. שקט מסביב. הכל פתאום שקט מדי.

     

    עשר שניות אחרונות, הספירה לאחור המשיכה - אבל כלום לא קרה. החלה אז תנועה בקהל ואימה שטפה אותנו פתאום.

     

    ביקשו לכנס אותנו. הודיעו שהקשר עם המעבורת נותק ושאין יודעים מה הסיבה. מסביב אנשים בכו, ואני, אני רק הבטתי אל השמיים ואמרתי בליבי: אלוהים, בבקשה תחזיר לי אותו!

     

    באותו זמן ממש, העולם כבר ידע. אנחנו, בני המשפחה, רק ישבנו על הספסל והמתנו.

     

    מתוך מכתב לאילן

     

    אילן שלי איננו! במזג אוויר נפלא, כשכולנו מרוגשים ורק כמה דקות לפני הנחיתה, נעלמה הקולומביה מן המסכים ואיתה נעלמת אתה, אילן, אהוב יקר שלי. נעלמת בַּמקום שאהבת ונהנית להיות בו, עם אנשים אהובים, ואחרי שהשלמת משימה מוצלחת. הרגשת סיפוק? בוודאי. ציפית לבאות, לעוד הרפתקות יחד איתנו, המשפחה שלך.

     

    קשה לדמיין את החיים בלעדיך, בלתי אפשרי. לכן, נעשה צעד אחר צעד, בקטן־קטן.

    אילן רמון ז"ל, כאסטרונאוט. "רק כמה דקות לפני הנחיתה, נעלמה הקולומביה מן המסכים ואיתה נעלמת אתה, אילן, אהוב יקר שלי" | צילום: AFP
    אילן רמון ז"ל, כאסטרונאוט. "רק כמה דקות לפני הנחיתה, נעלמה הקולומביה מן המסכים ואיתה נעלמת אתה, אילן, אהוב יקר שלי" | צילום: AFP

     

    יומן האסטרונאוט של אילן

     

    יוסטון, טקסס, אפריל 2003. יום רביעי אחר הצהריים. טרי ווירץ, שהיה ה־Family Escort (מלווה משפחתי) שלנו לאחר התאונה, דופק בדלת. כולם בבית - טל, יפתח, נועה, מרטי וסוזן - ורק אסף איננו. טרי נכנס עם מעטפה חומה ומתיישב בסלון. אני מתיישבת לידו. הוא מסביר כי הגששים בצפון טקסס מצאו דפי יומן של נאס"א, שלאחר בדיקה הבינו כי הוא כתוב בעברית. הוא הוסיף ואמר שזה מסוג היומנים שבהם כותבים דברים טכניים הקשורים במשימה וכי זה עניין שכיח בקרב האסטרונאוטים. נמצאו גם דפים טכניים אחרים, אבל זה החומר היחיד שנמצא בעברית.

     

    אחר כך הוא הוציא מתוך השקית חבילת דפים מקופלת. הדפים היו חרוכים ולחים מעט ואיתם פיסות נייר שנפרדו מן הדפים.

     

    לקחתי אליי את הדפים בידיים רועדות. החזקתי ביומן, וכתב היד של אילן הופיע מול עיניי. בזהירות רבה עוד יותר פתחתי מעט את הקיפול כדי לראות מה כתוב שם, ואז המילים "יומן מסע - אסטרונאוט אילן רמון" נגלו לפניי. פרצתי בבכי. אילן כתב והשאיר לנו יומן חוויות אישי, על מנת לשתף אותנו ברגשות, במחשבות ובחוויות שעברו עליו החל מן הרגע הראשון שהתיישב בכיסאו במעבורת קולומביה. הדברים אישיים, כתובים אלינו ועלינו, משפחתו, מספרים על אהבתו הגדולה ועל החוויה המדהימה שעבר בימיו האחרונים.

     

    לאחר שנרגעתי מעט התקשרתי לרני פלק, שהיה חבר טוב של אילן וגם הנספח האווירי של חיל האוויר בוושינגטון. התלבטנו מה ואיך לעשות עם היומן. היה ברור שצריך לטפל בנייר הלח ולנסות להדביק ולשחזר את הפאזל הזה. טרי הציע לשלוח את היומן לשחזור בטקסס, במכון לשימור נייר, אך לאחר בדיקה הוחלט להעביר את היומן לארץ כדי שיעבור טיפול, שחזור ושימור.

     

    היומן הגיע לארץ, נלקח למחלקה לזיהוי מסמכים ועבר לידיה הנאמנות של שרון בראון, שאחזה בו ביראת קודש וברגישות אינסופית, ומיד אמרה שהיומן זקוק לטיפול מקדים לפני שהיא תוכל לעשות את עבודתה. היא התקשרה למיכאל מגן, ממוזיאון ישראל, ואמרה לו לבוא למעבדה בדחיפות. מיכאל הגיע, ובלי להביט באנשים סביב ניגש מיד ליומן. בפינצטה ארוכה הוא ניסה לפתוח את הדפים הדבוקים זה לזה, ובתוך כך שאל שאלות בלי להרים את ראשו: מתי נמצא היומן? מה עבר עליו מאז שמצאו אותו? ניסיתי לענות כמיטב ידיעתי. לאחר דקות ארוכות, כשמיכאל הרים סוף־סוף את ראשו, הוא הבין שאני היא זאת שנותנת את התשובות ולא, כפי שחשב, המפקחת החדשה של המעבדה. לאחר שהובהר מצבו של היומן, הוחלט על תוכנית עבודה. היומן יעבור למוזיאון, יעבור שם טיפול נגד פטריות ולחות ורק אז יחזור למעבדה של שרון, שתתחיל במלאכת הנמלים הכרוכה בהרכבת החלקים הקרועים, כדי לנסות ולשחזר את הכתוב שנמחק כתוצאה מן התנאים בהם שהה היומן.

     

    שרון ומיכאל עשו לילות כימים במסירות אינסופית ומתוך מודעות למשמעותו של המסמך, הן במישור האישי והן במישור הלאומי. שחזור היומן הפך ממש למטלה ממכרת של השניים הללו.

     

    סיפור היומן האחרון של אילן נתפס, בעיניי, כנס אמיתי. אני מאמינה גדולה בניסים, גדולים כקטנים. אני רואה אותם בסימנים קטנים שהמציאות מזמנת לנו, אני רואה אותם גם בחלומות שלי. והיומן הוא אכן אחד הניסים הגדולים ביותר של חיי. הרי זה ממש לא הגיוני שערימת הדפים האלה, ששרדו חשיפה לאש, לטמפרטורות מקפיאות, ונחתו על קרקע רטובה, נמצאו אחרי חודשיים של שהייה בביצות של טקסס באופן שניתן היה עדיין לטפל בהם. אבל הם שרדו כדי שיוכלו להגיע אלינו, כדי שרצונו של אילן יוגשם והוא יוכל למלא את משאלתו לשתף אותנו בחוויה המדהימה האחרונה של חייו.

     

    מתוך יומן אסטרונאוט, יום חמישי בחלל, מעבורת החלל קולומביה:

     

    זמן עולם: 5763 20.1.2003.

     

    לפני 21 שנה בדיוק הייתי אמור להיות בחלל... אבל לא בגוף, רק בנפש... ההתנגשות באוויר.

     

    אז הנה אני פה, אבל גם בנפשי וגם בגופי!!!

     

    ולמחרת הוא כתב:

     

    רונה, כיף לי לפתוח את המייל ולקרוא מה שאת כותבת. מחר אגיד לך לכתוב לי כל יום! זה חשוב. אוהב אותך, אוהב אתכם.

     

    כל ה־4 וחצי השנים האלה שחיכינו וייחלנו לרגעים אלה מתגמדות פתאום! זה היה שווה! אני מקווה שגם את מרגישה ככה. איזו חוויה! משהו מעולם הסרטים, מעולם המחר, מעולם שרק מעטים זכו להיות בו. הריחוף הזה, כדור הארץ היפה, האטמוספירה הדקיקה, החֶברה כאן, פשוט אין מילים.

     

    ומחר נדבר! אני מת כבר לראות אתכם ושתראו אותי.

     

    לילה טוב

     

    הקריאה לשינוי

     

    כאבי גב. מיד אחרי התאונה הגב התחתון שלי נתפס, ממש באותו מקום שהיה נתפס לאילן בשעתו. הכאב כל כך חזק שהייתי צריכה לזחול, לא יכולתי להזדקף, ללכת. בליבי אמרתי: זה הכאב של אילן, אילן יושב לי על הגב. כדורים, זריקות, טיפולים שונים - והכאב מסרב להיעלם.

     

    חודשים אחר כך נודע לי שזה מה שקרה לאהובי. אינספור פעמים נפלתי ממיטת הטיפולים מתפתלת מכאב, הגוף קרוע לגזרים. עברתי את מה שאהובי עבר - ואני שרדתי. כעס הציף אותי, שנאה. רק רציתי שיחזור בשלום.

     

    (מתוך דפי יומן)

     

    ההתמודדות המיידית עם היוודע דבר האובדן עוררה בי שאלות קשות לגבי קיומי הפיזי, הנפשי והרוחני. לא פעם המחשבה על המוות שלי הייתה בהחלט מפלט מהכאב הנורא שחוויתי.

     

    חבל שלא הייתי איתך שם בשביל למות איתך. אבל אני כאן ואהיה כאן בשביל הילדים הנפלאים שלנו שצריכים אותי, ובשביל לדאוג לחיים יפים בהמשך. כן, אני אתגבר בשבילך ובשביל הילדים.

     

    (מתוך דפי יומן)

     

    חוסר רצון להמשיך לחיות, משבר רוחני עמוק. רק החיבור למשמעות חיי, כלומר לגידול ילדיי, יכול היה לסלק את המחשבות הללו.

     

    הנתק מאילן ומהעצמי המוכר לי גרם לתחושת אבדון אישי. לא הכרתי את עצמי יותר, לא מצאתי עוד טעם לחיי. הבדידות, הניתוק והריק יצרו חוסר תקווה ומשמעות לעתיד. תחושה שלא הכרתי קודם השתלטה עליי ונמלאתי דיכאון עמוק וכואב.

     

    אני ליד הים ומוזיקה מתנגנת. תמונה כל כך פסטורלית ורגועה. השיר של יזהר אשדות ממשיך להתנגן. "גם כשעצוב לך יש לך אותי..." בִּפנים אני נגמרת. כמה אפשר עוד לסבול. אילן, ועכשיו גבי, אחי שלי, כמו בעסקת חבילה. כשהייתי עם אחי בפעם האחרונה, כל שרציתי הוא להזדחל למיטתו ולשאוב את המחלה ממנו אליי ולמות במקומו. והעיניים שלנו אומרות הכל ומבינות הכל. הוא שעובר לעולם שבו אילן נמצא, ואני זו שצריכה להישאר מאחור. כל כך הרבה פעמים ב־4 החודשים האחרונים רציתי למות.

     

    (מתוך דפי יומן)

     

    האובדן של בעלי היה גם אובדן של העצמי - איבדתי את עצמי ואת הזהויות שלי כפי שהכרתי אותן בעבר, וחוויתי גם אובדן ברמה עמוקה יותר. הפכתי מאישה נשואה לאלמנה, ולהורה יחיד המגַדל לבדו 4 יתומים. גם אובדן הפרטיות הוא מהותי - נזרקתי פתאום לקִדמת הבמה אל מול העולם. חוויתי תחושה של התפרקות של החיים, של האני.

     

    תחושת אבדון ואובדן משמעות החיים נחוותה אצלי כתחושת רִיק וחוסר תכלית. הנתק מאילן גרם לי למשבר אמונה באלוהים, שהרי הדבר הראשון שביקשתי כשהבנתי שבעלי כבר אינו בחיים היה, "אלוהים, תחזיר לי אותו!" האכזבה שתפילתי לא נענתה ועוצמות הכאב שנחוו כלא־אנושיות, גרמו לייאוש ולחוסר תקווה כה גדולים, שאיבדתי גם את הקשר עם האלוהות.

     

    השיר של אשדות, "יש לך אותי", היה כמסר חוזר ונשנה לאורך כל הדרך שעשיתי בתקווה לעתיד אחר. הוא עורר בי כלים שהיו רדומים וחיזק את התחושה שאני לא לבד. יש לי אותי, את התשוקה לחיים, את מה שהכין אותי לחוויה זו ויתמוך בי גם בהמשך. יש לי את בעלי שממשיך ללוות אותי, ואת הכוחות הגדולים ממני שילוו אותי בדרכי אל החופים הרחוקים, אל החלומות האחרים.

     

    אני לא היחידה. אלמנות רבות חשות את נוכחות בן הזוג המת גם שנים רבות לאחר האובדן. הנוכחות הזו יכולה לבוא לידי ביטוי באופנים רבים: התחושה הזו של האלמנות שמתבוננים בהן, שמיעת קולות ומסרים, ניחוחות מאפיינים, ראייה של המת, תחושת נוכחות פיזית, כמו למשל שהנפטר נמצא איתך במיטה. הנחת המוצא היא כי היקשרות לאדם קרוב משקפת את העצמי ומספקת תחושת המשכיות חיים. המבוכה המתעוררת בעקבות התחושות של נוכחות המת היא גורם שכיח להשתקת החוויה. במחקר שבוצע בנושא סיפרו אלמנות כי עצם ההשתתפות במחקר נתנה להן לגיטימציה לחוויה הפרטית שלהן - תחושת נוכחות המת כדמות חיה בחייהן.

     

    ההמשכיות הסימבולית של הקשר בין האלמנה ובן הזוג המת, מתאפיינת בתהיות לגבי נשמתו או גופו, וגם בכל הקשור לקיום אירועים להנצחתו. האלמנה תחוש צער על שאיננו נהנה מן החיים המתפתחים ותנסה לשמר את מורשתו. אחת הדרכים לעשות זאת היא בפעולה להמשכיות תחושת הקיום של המשפחה הגרעינית גם לאחר האובדן. אלמנה עשויה לנסות לשמר את גבולות המשפחה הגרעינית עם זוגיות חדשה, ובן הזוג החדש ייתפס כהרחבה למשפחה הגרעינית (Moss & Moss, 1996). נישואים לאחר אובדן נתפסים כסממן חברתי לכך שתקופת האבל הסתיימה, וכי החיים ממשיכים. אך בפועל אין הדבר כך, שהרי מערכת יחסים חדשה אינה בהכרח ערובה לאיזון מחודש. זוגיות חדשה אינה מבטלת את המשכיות הקשר עם הבעל המת, וכך מבנה הזוגיות החדשה מורכב משלוש צלעות: הבעל המת, האלמנה - והבעל החדש. השוואה בין מערכות היחסים עם בן הזוג המת ועם זה החי היא חלק בלתי נמנע ממערכת מורכבת זו.

     

    חוויית הנוכחות של בעלי המת ממשיכה ללוות אותי בדרכים שונות גם כיום. בהתאם לגישת הפסיכוסינתזה, אפשר להסביר את תחושת הנוכחות ככזו שתורמת לחיבור מחודש לָעצמי ולחיוניות שלי, וזאת על ידי הפנמתו כמרכז אותנטי מאַחֵד. מרכז אותנטי מאחד משמש מהות תומכת ואמפתית, שעשויה לאפשר את מציאת העצמי שאבד - תחושת קיום והעצמה מחודשת שאבדו בעקבות הטראומה.

     

    חיפוש אחר משמעות

     

    העצב משתלט עליי שוב ולא נותן מנוח. מה עושים עם העצב הזה? מה עושים עם ילדים מקסימים שמנסים להיאחז בי, כשכל מה שאני רוצה הוא להישאב אל תוך חור שחור? אני צריכה עזרה. כל כך הרבה אנשים סביבי - אז למה אני מרגישה כל כך לבד? העולם רוצה להכיר אותי, לעזור, לתמוך, ואני צריכה לשחק את המשחק, להתלבש, להופיע בציבור, לחייך, לחייך.

     

    אבל אני בתחושה של אבדון, רק רוצה להיעלם, לישון. הזמן עובר. מה הטעם?

     

    (מתוך דפי יומן)

     

    אהוב שלי, נשמתי בוערת, ליבי מרוסק לרסיסים, אך אני נשבעת ומבטיחה לך ולילדים: אני אתגבר ולא יחסר להם כלום, מלבדך. חייהם יהיו מלאי שמחה והם יגדלו בריאים ומאושרים. החיים איתך כאילו הכינו אותי לרגע הזה. זוכר את מלחמת המפרץ שהשארת אותי עם שני תינוקות והלכת לטייסת? כשחזרת כעסתי ושאלתי אותך איפה סדרי העדיפויות שלך, האם הטייסת חשובה יותר? אתה חיבקת אותי, חייכת ואמרת: "אהובה שלי, אני יודע שאת חזקה ושיש לי על מי לסמוך, ואותי היו צריכים במקום אחר". אז דע לך, אהובי, יש לך על מי לסמוך ואני אתגבר בשבילך, בשביל הילדים, בשבילי!

     

    (מתוך מכתב שנכתב לאילן לאחר מותו)

     

    כאב האובדן הוא קשה מנשוא. ברגע אכזר אחד החיים משתנים מקצה לקצה, האדמה נשמטת והאור כבֶה. ובאותה שנייה ממש עולה השאלה: לחיות או לחדול?

     

    ארבעת ילדיי לא הותירו לי את הבחירה הזו. הם האירו לי את הדרך במסלול החשוך הזה של האבל והכניסו משמעות לחיי במציאות החדשה. אני מברכת אותם על כך.

     

    תמיכתו ותפיסת עולמו של אילן במצבי משבר בעבר חיזקו אותי והיו למסר חשוב ותומך מאז ועד היום. כפי שפרנקל טוען, משמעות החיים היא הכוח הראשוני של האדם. משמעות החיים החדשה כהורה יחיד הובילה אותי, בנחישות ומתוך רצון עז, לחפש ולנסות כל דרך שתתמוך בהתמודדות עם האובדן, על מנת שאוכל למלא את הבטחתי...

     

    עם הבן אסף ז"ל בהלוויית אילן רמון | צילום: גטי אימג'ס
    עם הבן אסף ז"ל בהלוויית אילן רמון | צילום: גטי אימג'ס

     

    מעגל נסגר

    (הקטע הבא נכתב מתוך שיחות עם חילי טרופר, לצורך השלמת הספר, מהתקופה שבה נהרג אסף ועד שמחלת הסרטן הכריעה את רונה)

     

    מעולם לא הרגשתי בצילו של אילן. אלה היו עבורי גאווה גדולה ועונג. כשהייתי עם אילן הרגשתי מלכת העולם. באמת. חוויה של מלאוּת, של אהבה. אילן בכלל היה כזה, הרבה מעבר לאהבה. הוא היה מלא ביטחון. אני מנסה להעביר את זה היום לילדים שלי, שיבינו ויחוו דברים שלא חוו בהיעדרו. ולהפך.

     

    סיפרתי פעם שהחזון שלי בעוד חמש שנים הוא להסתובב בעולם ולגזור סרטים. לראות כל מיני תוכניות שנפתחות, ופה ושם לטפס על איזה שביל או ללכת בטבע. זה היה החזון, עד שהמחלה באה וטרפה. כעת אני מנסה לראות בזה מקום לריסטארט, לפסק זמן.

     

    תמיד חשבתי שהגוף שלי חזק, זה היה המשען שלי. שהגוף חזק ויכול להחזיק את הנפש הפצועה. עכשיו אני מצליחה לראות את האחרי בראש, אבל לא בגוף. זה יוצר קונפליקט מאוד קשה.

     

    הנפש חלשה, אבל נוצר דיאלוג חזק ופנימי. לעיתים זה מעצבן אותי אבל הדיאלוג הזה מחזיק את השברים, משום שבכל פעם שיש ירידה משהו בי נשבר. בראש יש לי ציפייה, שהנה אני מתקדמת לעוד משהו. כך אני הכרתי את עצמי. היום אני עדיין לא מכירה את הגוף, ונמצאת במצב הישרדותי מכל כך הרבה היבטים.

     

    אחד הדברים שלמדנו במחלה הזאת, היא הדינמיות. באמת, תוך שעתיים המצב יכול להשתנות לחלוטין. מבחינתי זה מתחבר לתפיסת חיים שלמה - על פיה הכל משתנה כל כך ודינמי. בתפיסה הזאת, אנחנו צריכים להיות ברגע הזה, כי ברגע הבא הוא יתחלף, ישתנה.

     

    כל הגישה של ויפאסנה מתבססת על מילה אחת - אניצ'ה. הכל משתנה וחולף, ומשום כך צריך באמת להיות או לחיות את הרגע, בלי להפוך אותו למשהו בומבסטי. הרי בעוד חצי שעה אתה איננו, הולך למקום אחר. אז בוא נהיה פה ונבחר את הרגע הבא.

     

    פעמים רבות, אלמנט "לחיות את הרגע" הופך למשמעותי מאוד. מצד שני, קשה לחיות בלי איזה חזון, בלי עתיד, גמיש ככל שיהיה. שיהיו עוגנים לחכות להם.

     

    בית אסף

     

    כבר בשבעה על אסף, כבר דיברתי על בית אסף. שמעתי אז על בית קובי ופשוט התאהבתי ברעיון. איך אישה, ממצב של עריריות מוחלטת אחרי שבנה מת, יש לה שם בניין שלם וילדים שמגיעים בכל יום שישי. זו הייתה לתפיסתי הנצחה ראויה.

     

    התעסקתי כבר בהנצחה עם אילן, אבל לא רציתי לקחת את זה על עצמי. זה לא היה המקום הטבעי שלי בציבור. היום, בית אסף זו הדרך שלי להגדיל את המשפחה. לראות ילדים שחיים בבית קבע ומגשימים את החלום שלהם בעצמם. היום אין לי בעיה לשחרר את הבית (לנוער מהפריפריה החברתית), כי הוא במקום טוב. עבורי, זה מקום שאני רוצה להתחבר אליו אישית, הרבה יותר מאשר ברמה הציבורית. אני באמת רוצה להיות שם, עם הילדים האלה.

     

    לא רק איתם. גם עם הילדים של קרן רמון. אולי ליהנות קצת מהפירות, לחוות את הקיים. משם להמשיך דווקא לדברים יותר אישיים, כמו הספר הזה. דברים שאני רוצה עבורי, פנימה.

     

    אני זקוקה לטעינה מחדש, לראות מה קיים. מעולם לא היה לי, תמיד היה משהו. פתאום עלתה איזו יוזמה, שעולה ויורדת וחוזרת, ועוד אחת. למשל סרט, שעוד ידובר בו.

     

    יש לי נטייה לראות את החזון של הדברים. אני רואה מראש את הטקס, את ההרצאה שאשא, את האסיפה או האירוע החשוב שאשתתף בהם. או חזון מלא, כמו בית אסף, שאני מצליחה לראות את המקום ויזואלית ואז קל לי לבצע.

     

    יש לי זרוע מבצעת מדהימה ביכולתה, ולא הייתי עושה כלום בלעדיה. זה נשמע כמו בלון ועוד בלון. הראיה הכי מצחיקה היא העפיפונים שהיו בבית אסף. אסף הוא היחיד שהייתה לו סבלנות להעיף איתי עפיפונים, ואמרתי שיהיה נחמד אם יהיו עפיפונים בבית אסף. אז הם הפכו עולמות כדי שיהיה עפיפון. בגלל שראיתי את זה קורה, זה היה משהו שחייב להתממש מבחינתם. בדרך למימוש היו ויכוחים, היו דילמות, הייתה היסטריה, ובסוף זה פשוט עבד.

     

    עוצמת הנפש, כִּשְׁלי הגוף

     

    אחת המחשבות הקשות שהיו לי באזכרה לאסף, כשלא יכולתי לדבר וראיתי אותם משתנקים עם הקדיש, הייתה: רק שלא יגידו עליי קדיש. חשבתי על אילן ועל אסף, וזה תמיד שובר אותי. אבל קדיש עליי? זה כל כך קשה להם גם כך, שרק לא יגידו עליי.

     

    כשחליתי, הם התחילו לקחת על עצמם אחריות, משום שהייתי עד אז המבוגר האחראי היחיד. יפתח, טל, נועה. אני עוד צריכה ללמוד את המקום החדש הזה, של להעביר אליהם אחריות.

     

    כילדים וכבני נוער, עד שחליתי, המדיניות בענייני הנצחה עבורם הייתה - כמה שפחות. השנה הם נחשפו הרבה יותר לפעילות שנעשית בקרן, וגם עבורי זו עוד תקופה של שינוי. אני מנסה לרכז את האנרגיות קודם כל להישרדות בריאותית, אחר כך לילדים. וגם: מה אני משאירה להם, ממקום של חַיּוֹת, של המשכיות.

     

    הפיל שבחדר הוא שאני לא אהיה פה. זה היה מאוד חזק עבורי עם אסף, עם אילן וגם עם גבי שנפטר שלושה חודשים אחרי אילן. ועם אבא של אילן ואמא של אילן. כולם ברצף, תוך שנה. אמרתי לעצמי אז, זהו, כוס הצער עולה על גדותיה.

     

    מאז המחלה, אני בוכה יותר. גם על אסף. אבל במודע אני בוחרת שלא לחשוב עליו. החוויה הזאת אוניברסלית, והיא קשה והרסנית. אני לא יכולה להיכנס לשם בלי להתפרק.

     

    מצד שני, בשלוש השנים האחרונות, כשהייתי חולה בכל פעם מחדש, עלתה בי התהייה איך אני לא מתמוטטת. והנה באה ההתמוטטות. אני בת אנוש, והגוף שלי בגד בי. אני לא מישהי שהגוף שלה בוגד בה.

     

    בהרצאות שלי אני מספרת על השבר ברגל, אחרי אילן. ברור לי שהיה קשר בין הדברים. נעבור רגע על שמות מוכרים, של הורים שכולים: כל כך הרבה נפטרו בדרך, והאחרים חולים. בזה אחר זה. הרוב בסרטן.

     

    זה לא שיש מצפון או מחשבה בדיעבד על החתימה, משום שזה לא משנה. זה הרי לא בידינו ההחלטות האלה. יש כל כך הרבה סיפורים. לא נתנו לילד ההוא, השכול, ללכת לקורס טיס, אז הוא הלך לסיירת מטכ"ל ונהרג בפעולה. אגב, גם אמא שלו נפטרה. השכול קשה, קשה.

     

    בעיניי, עניין החתימה מטופש. באירוע החתימה (על שירות קרבי) כתבתי לאסף מכתב שזהו, מבחינתי התפקיד ההורי שלי הסתיים. הבאתי אותו לבגרות מהמקום הכי מכוון ונכון. אני הרי לא יכולה לעצור אותו. ניסיתי, ניסינו, שהוא יהיה בתלפיות. היו עוד כל מיני החלטות מטופשות כל כך, אבל בסוף זה היה נתיב חייו.

     

    תמיד הייתי זאת שמצליחה לשאת, כלפי חוץ: הפייסבוק, הדוברים של הקרן, בית אסף. אנשים שלא מכירים אותי יודעים עליי שפתחתי בית ספר, מכינה, על האירוע הזה והאירוע ההוא. אבל יש הפרדה בין העולם החיצוני הזה לעולם הפנימי שלי. כשאנשים מזמינים אותי לבוא לדבר מול קהל, הם לא רוצים שאספר להם כמה אני סמרטוט, אלא כמה אני חזקה.

    רונה רמון ז"ל. "יש הפרדה בין העולם החיצוני לעולם הפנימי שלי" | צילום: גבריאל בהרליה
    רונה רמון ז"ל. "יש הפרדה בין העולם החיצוני לעולם הפנימי שלי" | צילום: גבריאל בהרליה

     

    ארעיות וסיום

     

    מהו כוח החיים? הזיק הזה, הניצוץ, לראות מה הדבר הבא. מה אני יכול לעשות הלאה. תמיד לדבר על משמעות. בא לי נורא להגיד שהכוח הוא להתאהב בחיים. לחוות את הצלחת החיים שפעם הייתה פה כל כך נוכחת. אבל היום היא נוכחת פחות. הרבה פחות.

     

    החיים הם גם וגם. האבל הוא חלק מהחיים, אבל לא כולם. מבחינתנו, צריך לעשות כאן ועכשיו, כי אין לדעת מה מחכה מעבר לפינה. הכי חשוב: להחזיק בתקווה. כמו אז, כשחיכינו לנחיתה של הקולומביה. גם כשכבר היה ברור שמשהו לא בסדר, עדיין הייתה תקווה. חייכנו וחיכינו, עד שהבנו שהחיים עומדים להשתנות.

     

    תחזיקו בתקווה עד הרגע האחרון.

     

    * ספרה של רונה רמון ז"ל מבוסס בחלקו על שיחות שערך עימה חילי טרופר, ונערך על ידי יהודה שוחט. הספר ייצא בקרוב בידיעות ספרים

     


    פרסום ראשון: 01.04.19 , 22:34