yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: טל שחר
    7 ימים • 01.04.2019
    בקיפול
    או: כך הפסקתי לפחד שיקראו לי "נטולת שיק" ו"פתטית וזולה שמתלבשת רק בשביל גברים", וגיליתי מחדש את קימונו הקטיפה שקניתי בשוודיה. דנה ספקטור עברה "סטיילינג תרפי" ‑ שיטת טיפול באמצעות התאמה מחדש של פריטי לבוש, שמתפרסמת עכשיו גם בספר ‑ והחליטה לצאת סופית מארון הבגדים
    דנה ספקטור | צילום: טל שחר

    1. שיהיה לך יום שקוף

    או: לאן נעלמה החליפה ע”ש רותם סלע?

     

    בנאדם נורמלי שיסתכל על הארון שלי יראה בו רק בלגן. וגם המון סוודרים שחורים מכוסים שערות לבנות של הכלבה שלנו. אבל לא ד"ר טלי סטולובי ‑ שהיא לא רק דוקטור לעבודה סוציאלית, אלא גם סוג מאוד מיוחד של רופאת בגדים. עכשיו, למשל, היא סוקרת בעיניה החומות והגדולות את ז'קט הקימונו מבד הקטיפה הפרחוני שקניתי בשוודיה. הוצאתי אותו, כי היא ביקשה שאראה לה בגד שאני אוהבת מאוד אבל לא לובשת אף פעם.

     

    במראה החדש. “אני לא מרגישה גברית ומסורבלת, אני מרגישה בנוח, אמנותית כזאת" | צילום: טל שחר
    במראה החדש. “אני לא מרגישה גברית ומסורבלת, אני מרגישה בנוח, אמנותית כזאת" | צילום: טל שחר

     

    "אז למה בעצם את לא לובשת אותו?" היא שואלת וממששת את הבד הרך. "לא יודעת", אני אומרת, "אולי כי עוד לא מצאתי עם מה הוא הולך?" אני לא מגלה ששכחתי לגמרי מקיומו של הקימונו הזה. הוא אמנם היה תלוי בארון, אבל על קולב פלסטיק, מתחת לשמלה שחורה קטנה שמעליה עוד שמלה ירוקה שמעליה מעילון חורף אפור שגם אותו אינני לובשת אף פעם.

     

    לפעמים הארון שלי נראה לי כמו בית קברות לכל מיני נשים שרציתי להיות ולא הצלחתי. הנה המכנס השחור המחויט, הוא היה אמור להפוך אותי לאישה חזקה ואלגנטית כשאני מרצה, עד שגיליתי שהוא מרחיב אותי בשניים וחצי קילו. והנה החליפה האדומה על שם רותם סלע, ראיתי אותה לובשת אחת כזאת בטלוויזיה וזהו, הראש המטופש שלי מיד סבר שזהו, החליפה הזאת היא מה שתהפוך אותי לרותם סלע. היא אמנם צעירה ממני בעשור, יפהפייה כמו השמש ובעלת עיניים כחולות בגודל של צלחת לוויינית פעורה לכיוון סעודיה, אבל משהו בביטחון שבו עלתה לבמה עם הבגד הקולי גרם לי לחשוב "היי, אם רק הייתה לי כזאת הייתי מרגישה כמוה". בכל מקרה, החליפה האדומה נלבשה פעם אחת, במהלכה הרגשתי בתוכה כמו מעטפה אדומה ומלבנית, ואז נעלמה אי שם מתחת לערימת גרביים עגונות ונטולות בנות זוג.

     

     

    ועכשיו הקימונו הזנוח מוטל על הספה, בעוד סטולובי משגרת בו ובי עוד אחד מהמבטים החודרים שלה. "או שאולי", היא אומרת בטון שרלוק הולמסי, "את לא אוהבת אותו בגלל שהוא רחב מדי? כן, עכשיו אני רואה מה מפריע לך בו ‑ הוא לא מדגיש את המותן. בגלל זה את לא לובשת אותו".

     

    אופס, תפסה אותי. ועכשיו אני כופה על עצמי דיוק, אותו סוג של דיוק שהשיטה של ד"ר סטולובי מבקשת ממני, ומודה שחששתי שאם אלבש אותו ‑ יהיה לי יום שקוף. יום שקוף זה יום שבו אני חולפת ברחוב כאילו לא הייתי. אף אחד לא מסתכל עליי, אפילו לא פועלי הבניין שמתקנים את החשמל בפיצוצייה ליד הבית.

     

    התחושה הזאת, שבגד לא נכון עלול להרוס לי את היום, גם מגובה מדעית, כפי שלמדתי מד"ר סטולובי. לבגדים יש אכן השפעה על הרגשות שלנו, "והבגד הנכון ממש יכול לגרום לנו לחוש חוויה של העצמה ופריצת גבולות אישית". זה מודגם למשל במחקר של פרופ' קרן פיין, חוקרת אנגלייה, שהלבישה כמה סטודנטים שלה בחולצות טי עם לוגו של סופרמן. לאחרים היא נתנה טי־שירט כחולה פשוטה, ואת השליש הנותר הותירה בבגדיהם. בהמשך נתנה לכולם לענות על מבחן של השוואה חברתית. ובאמת, לובשי הטי של הסופרמן דירגו את עצמם כחזקים ונעלים יותר מכל קבוצה אחרת, למרות שידעו ברציונל שלהם שהם כולה לובשים חולצת הלואין שכל ילד בן חמש יכול לרכוש. במבדק אחר, הלבישו חלק מהנבדקים בחלוקים לבנים, כמו של מדענים, ונתנו להם לענות על מבחן "סטרופ", מבחן פסיכולוגי נפוץ שבודק בין השאר כושר ריכוז. קבוצת החלוקים הלבנים ענתה מהר יותר ומדויק יותר על המבחן מאלו שלא קיבלו חלוק. לתופעה הזאת קוראים "קוגניציה תלויית בגד", והיא פועלת גם על אנשים רציונליים כמו סטודנטים לפסיכולוגיה שאמורים לדעת שחלוק לבן לא באמת הופך אותך ללואי פסטר. כלומר, יש משהו מיסטי, שלא לומר קדום, באקט הזה של הנחת בד מסוים על גופנו. ממש כמו הגלימה של השמאן או הקפלט של השופט באנגליה. אתה מניח את הבגד עליך וזהו, איזו אנרגיה מתחילה להזיז לוחות טקטוניים אצלך בפנים.

     

    את כל זה קראתי ב"סטיילינג תרפי" הספר המעניין שכתבה ד"ר סטולובי (ערכה: כרמל קרמן). בספר, שייצא לחנויות בפסח, היא שוטחת בשפה בהירה וקולחת את השיטה הטיפולית החדשה שהמציאה - תרפיה באמצעות סטיילינג. וכאן חשוב להדגיש - זהו לא סטיילינג רגיל בשום דרך. לא תפגשי בשיטה הזו אף סטייליסט עם ציצת קקדו מחומצנת וקעקוע של ליידי גאגא. איש לא יעבור לך על הארון יצעק, "אמא’לה, מה זה הקרדיגן המחרוד הזה?" יוציא אותך "דחוף בהול" לשופינג, ואז יצבוט בבטנך בחדר ההלבשה תוך כדי שהוא מוציא מתיקו מחוך.

     

     

    סטולובי היא בכלל לא סטייליסטית. היא עובדת סוציאלית קלינית ששימשה כמרצה מבוקשת באוניברסיטה במשך שנים רבות. בהיותה בנאדם תרפויטי, המטרה שלה היא לטפל בך באמצעות הבגד, לשחרר אותך, להוציא ממך את האישה שאת באמת. "ולא, זה לא אמור להפוך אותך לאופנתית", הסבירה לי קודם, "זה משהו פנימי, עמוק, שאת מביעה בעזרתו את עצמך בתעוזה ובביטחון, שמקרין את האישיות האמיתית שלך".

     

    "אבל למה אני צריכה את זה?" שאלתי בזעף, מותשת, אחרי שקמתי בשמונה בבוקר והוצאתי את כל הארון שלי החוצה, כדי שמישהי זרה תסקור אותו. "את צריכה את זה אם את מתלבשת מתוך אוטומט", חייכה אליי בסבלנות, "אם בא לך לגלות מחדש את השמחה שבלבחור מה שאת לובשת. זה גם יכול להוסיף לך כוח ועוצמה ‑ כי הבגד המושלם באמת מביא איתו הצלחה ואינטרקציה נהדרת עם אנשים". השתררה שתיקה בחדר, ונדמה לי, או שלא רק אני סקרתי את הג'ינס־ויתרתי עם כתמי הקמח הישנים והסוודר מקרטון ביצוע שקניתי בשוק ב־19.90 שקל שלבשתי לכבוד הפגישה איתה.

     

    2. מתלבשת בחשיכה

    או: מה מעידים עלי הטייטס והסוודר–אבא?

     

    כבר כמה חודשים שאני מתלבשת בלי חמדה, פשוט קמה בבוקר וזורקת על עצמי בעיניים טרוטות את ההצעה הראשונה שהארון, סליחה, רצפת חדר השינה, מגישה לי. טייטס וסוודר אבא צמרירי של רן. מכנסי טרנינג בורדו עם חולצת מחשוף פרובוקטיבית. חשבתי עד עכשיו שזה סימן שהתבגרתי, שאני מחוברת לעולם הפנימי שלי ושמה פאק על חזותי החיצונית. אבל האמת היא שדרך השאלות העדינות של טלי אני מבינה שאני טיפה בדיכאון.

     

    סטולובי הגיעה לשיטה שפיתחה אחרי היריון ולידה שנִיים קשים במיוחד. העובדה שהתינוקת שלה הייתה במצוקה בריאותית גרמה לה לחרדה והביאה אותה למשבר אישי גדול. בספר היא מתארת את היחס שלה לגוף שלה שהשתנה, את ההבנה שהוא כבר לא יחזור להיות דקיק ונערי כמו שהיה בעבר. ואיך היא יצאה מזה? היא הכריחה את עצמה לחוש חדווה מחודשת.

     

    "חיפשתי דרך לקבל את עצמי, במידה שונה, אבל מתוך שמחה אמיתית", היא אומרת. כי ד"ר סטולובי לא מאמינה בדיאטה או בלשמור את הג'ינס מהתיכון בארון ליום שבו תרדי עשרה קילו. את צריכה להתלבש בשביל מי שאת היום, להבין שאת יכולה להיראות נפלא כאן ועכשיו. את זה משיגים באמצעות משחקיות, פלייפולנס, נכונות להעז. בדיוק כמו שיודעת כל אישה שבמקום ג'ינס וטי גנריים ‑ העדיפה שמלה צהובה מתנפנפת. אפילו הרוח מגיבה אחרת לשמלה כזאת, היא משתובבת בשוליה, מתערבלת עם הבד ומעירה בך משהו ששריון הג'ינס שומר רדום.

     

    סטולובי לא הייתה לבד. רוב הנשים הישראליות, לפי המחקר שלה, עסוקות בלהסוות, לטשטש, להסתיר את הגוף. "השיגעון המרכזי של האישה הישראלית", היא אומרת, "הוא ההערצה העיוורת לרזון והשאיפה לרזות כתנאי להנאה מלבוש. נשים במידות ומשקלים מגוונים ‑ כולן עסוקות בצורה כפייתית בניסיון לשנות את הגוף שלהן. 'אני לא אלבש ג'ינס עד שאני ארד עשרה קילו'. 'ביקיני? זה לא בשבילי, רק אם אעשה סיליקון ואוריד את הבטן בספורט'".

     

    גם אני הפסקתי לנסות להעז באמצעות בגדיי. עד לפני כמה שנים לבשתי רק בגדים סקסיים, במיוחד בתקופה שבה הכרתי את רן. הוא מת על נשים מהסוג שהוא מכנה "אוורסט", נשים גורדות שחקים מהסוג שהלמוט ניוטון נהג לצלם. כמה שאת יותר גבוהה, חזקה, מפגינה מיניות מוקצנת בחצאית עיפרון ובעקבים עשרים סנטימטר, ככה את יותר אישה בעיניו. והכי מגניב, לא אכפת לו שבעקבי מגדל אקירוב האלו הוא נמוך ממני בהרבה, עד כדי כך הוא בטוח בגבריות שלו. פתאום אני מתגעגעת קצת לימים חסרי הבושה האלו, לרגליים הארוכות בסנדלי החודים, לחצאיות המזכירה עם הסוודרון המנומר, לנשיות הלא־מתנצלת שהייתה לי אז. כמה שמחתי לנסות להיראות כמו אוורסט כזה בשביל אהובי, עד היום ההוא שבו אחת הסטייליסטיות הנחשבות במדינה טענה שאני "פתטית, זולה, נואשת", ושעלוב ומביך שאישה בגילי, בת "יותר משלושים", לובשת גרביוני רשת ומכנסוני גרושה קצרצרים.

     

    זה גרם לי להתחיל לפחד מהבגדים שלי, אני לא חושבת שמאז הצלחתי לשים על עצמי בגד בלי לחשוב קודם, אפילו לשבריר רגע, "האם זה משהו שיגרום להם להגיד עליי שאני שרמוטה זולה ועצובה?" ואיפה שיש פחד, כבר אמרנו, אין שינוי, הנאה, הבעה ותעוזה.

     

    3. חשופה בצריח

    או: האם אני מינית ואופטימית מדי?

     

    ד"ר סטולובי טוענת שאני לא לבד. היא מחלקת את זה לשניים: אלו שסופגות ביקורת על זה שהן מראות מדי, חושפות מדי, ואלו שמפחדות שאם ילבשו בגדים מחמיאים מדי ‑ יחטפו הטרדות מיניות, זלזול והצקה במקום העבודה.

     

    כחלק מסדנאות הסטיילינג תרפי שלה, היא מטפלת בנשים ונערות במרכז לנפגעות תקיפה מינית, ושם היא חווה את הקצה הטרגי של הסקאלה הזו. בחורות צעירות שמחביאות את עצמן מאחורי חולצה ענקית ושחורה ומכנסיים שגדולים עליהן בלפחות חמש מידות. שזה מדכא, כי כל אחת מהנערות האלו למדה ומבינה שזה לא אשמת הקורבן, שאת יכולה להיות חרדית צנועה ומהודקת צווארון וזה יקרה לך. ובכל זאת, הן מעדיפות להתכסות, לטשטש, לא למשוך תשומת לב.

     

    גם אני, כתוצאה מהכאב שספגתי ‑ התחלתי להרגיע את הלבוש שלי בכמה דרגות, אבל עדיין הקפדתי שיישאר מחמיא וצמוד, משהו שיעורר זיק בעיניים של בן הזוג שלי כשאני מופיעה במטבח אחרי המקלחת. ולכן בשלב הזה אני גם קצת מפחדת מטלי. כבר שמעתי כל כך הרבה פעמים במהלך חיי שאני לא בסדר, שאני בושה לפמיניזם, אישה שמתלבשת רק בשביל גברים. ומה אם היא תגיד לי עכשיו: "אני חושבת שבגילך הגיע הזמן שתתחילי להתלבש אלגנטי, בחליפות שחורות ומגפיים שטוחים וקשוחים".

     

    אני אפילו לא יודעת אם אני מתלבשת ככה כי אני חסרת ביטחון, או שההפך הגמור, אני פשוט חיובית ואופטימית לגבי המיניות והגוף שלי. "תראי," היא מרגיעה אותי, "את בהחלט מתלבשת עבור גברים, או לפחות בשביל רן, ככה אמרת לי בעצמך, שאם הוא לא אוהב את השמלה ‑ את לא קונה אותה. אבל זה לא אומר שאת מינית מדי, או שאת חס וחלילה פתטית. תראי את הארון שלך, יש בו שמלות צמודות וחצאיות עיפרון, אבל גם אוברולים וג'ינסים סבנטיז מתרחבים והמון צבעים חזקים. את מה שאני מכנה 'הטיפוס הדרמטי' ‑ לנשים הדרמטיות יש צורך חברתי גבוה, ונטייה לדברנות ופעלתנות, ובגדים בשבילן זה כלי לביטוי עצמי ולתחושת ביטחון".

     

    אני מסתכלת עליה כשהיא מסבירה לי, ד"ר סטולובי לבושה בשמלת מעיל סטייל קייט מידלטון שמתחתיה גרביונים בוהמיינים ומגפיים רוקנרוליים כאלו עם אבזמים. יש משהו בחופש שבו היא לבושה שמעורר קנאה, היא גם נראית יפהפייה, עם תלתליה הבלונדיניים ורגליה הארוכות, ובמקביל יש בה משהו עצמאי, לא משועבד, לא לוחץ בכוח על שפופרת הפאם פטאל. פתאום אני מבינה, זה הסגנון של האישה שאני אולי הכי מקנאה בה בלבוש - דפנה לוסטיג. מלכת השיק הבלתי מעורערת. תמיד הפטרתי לעצמי בחמיצות שזה בגלל שהיא מקושרת לאנשים הנכונים, או קונה מותגים יקרים, אבל לא. זה בגלל החירות, החופש הבלתי מעורער שיש בבחירות הבגדים הלא־דופקות חשבון והאמיצות שלה. ואת החופש הזה אני חומדת. אני רוצה להיות מסוגלת לנעול נעלי ספורט עם שמלת הערב ולא להתעקש על נעלי העקב שלי. זה בעצם מה שסטולובי מציעה לי, כי עכשיו מסתבר שגם דרמה קווין כמוני שתמיד תפגיז במחשוף ‑ יכולה להיות שמרנית ומשעממת רצח.

     

    4. לצאת מהמשבצת

    או: מה כל כך מלחיץ בשמלה אדומה?

     

    סטולובי מספרת לי עכשיו על תלמידה שהשתתפה באחד מהקורסים שלה, אישה מקסימה כבת 60 שסירבה להתלבש בהתאם לצו התנועה של הכיתה. היא התפרעה לגמרי עם הסטייל שלה, לבשה עניבות פפיון ונעלי פלטפורמה משוגעות וכן, גם שמלה אדומה כשהתחשק לה, וכפועל יוצא מזה, תוך שני מפגשים הצליחה לנכר את כל הכיתה. שזה היה מוזר, כי היא כולה הייתה אישה אקצנטרית וחסרת פחד שהעזה לצאת מהמשבצת ‑ ודי היה בזה כדי לעורר בשאר הנשים טינה.

     

    מסקנה: נשים הן אלו שבראש ובראשונה ממשטרות נשים אחרות, רוצות שייראו נורמליות, שיילכו בתלם. והסיבה שהן עושות את זה היא כנראה סוג של קנאה באומץ, בדבר שגיליתי שגם אני רוצה: חופש מוחלט להיות את. את יכולה לעמוד באמצע טקס פסח ופתאום לשמוע אמא שנראתה הכי מנומשת, צעירה וחמודה אומרת בבוטות בלתי נתפסת "תראי את השמנה הזאת, איך היא מרשה לעצמה סקיני ג'ינס".

     

    וזה כבר מדכא אותי ממש, כי זו אפילו לא רשעות. לא, מה שעומד מאחורי זה הוא אמונה שדופקת לרובנו את הפאן, ואז עוברת בירושה לילדות שלנו: שאסור לך ללבוש מה בא שבא לך אם אין לך גוף "מושלם". ואם לך אסור, אז לאף אחת אסור. וככה אנחנו מעבירות חיים שלמים, מבוזבזים. ג'ינס מכיתה י"ב שמור בארון, השמלה החתיכית של ירח הדבש מקופלת במדף הכי גבוה. הבגדים שמחכים ליום שבו נהיה מושלמות, שנקום בבוקר ונרגיש גלית גוטמן. עד אז הם שוכבים בארון כמו טוקבקיסטים מלייקרה ולועגים לנו. "נו, שימי על עצמי חולצה גדולה ואיזה טייטס", הם לוחשים, "עוד לא הרווחת את הזכות להתלבש כמו מישהי ששווה יחס".

     

    5. אמא'לה, ז'קט

    או: מה הבעיה האמיתית שלי עם בגדים

     

    עינב עומדת מול הראי הגדול של החנות וסוקרת את עצמה במורת רוח. "לא" היא אומרת ומצמצמת את עיניה, שולחת יד ומתחילה למשוך בצדדים של החולצה. "את לא רואה שזה לא מחמיא לי לגוף", היא אומרת לאוויר, "לא. לא. לא". ועם זה היא רצה לחדר ההלבשה, להחליף. עוד שנייה היא תחזור בבגדי השגרה הקבועים שלה - חולצה מבד נוקשה עם כפתורים, מכנסיים משמימים. זה כל כך מתסכל, כי היא באמת אישה מהממת ביופייה ונראתה כל כך טוב בחולצת המשי. "אבל למה? את נראית כל כך טוב איתה", אני מתחילה להגיד וטלי שמה עליי יד מרסנת. "לא, בלי להחמיא ולא להשמיע חיוויים על חיצוניות. זה לא הקטע בסטיילינג תרפי".

     

    הגענו לפה, חבורת הנשים שטלי מלמדת ואני, לחנות יד שנייה בשם צ'לסי בגן החשמל בתל־אביב, כדי לנסות ליישם את השיטה. סטולובי מאוד מאמינה בבגדי יד שנייה, הם זולים ולכן מאפשרים לך חירות כמעט בלתי מוגבלת לקנות דברים שלא העזת ללבוש אף פעם. מכולן, אני הכי מעצבנת את הקבוצה. אולי כי כטיפוס הדרמטי שאני, לבשתי את חצאית הנמר הארוכה שגורמת לי להיראות כמו בולה־בולה. וגם כי יש לי נטייה פקאצית מעצבנת להסתער על הבנות כמו גולדן רטריוור מגיר רוק ולשאוג דברים כמו: "איזה מהמם לך כחול!" או: "איזו טליה משגעת יש לך. תלבשי את החולצה הצמודה יותר, נו".

     

    מסתבר שזה לא־לא גדול. בשיטה של סטולובי לא מדברים על כמה זה מחמיא לגוף, כמה זה יפה לך לצבע השיער ‑ זו בדיוק השפה החיצונית הממשטרת שהביאה אותנו עד הלום. מה שכן מדברים עליו זה רגשות. איך זה גורם לך להרגיש? במה זה גורם לך להיזכר? תהליך נפשי עדין שאני הורסת עם צהלות השושבינה הבהמיות והאובר מפרגנות שלי.

     

    האמת? זה די מדהים לראות איך כולן תקועות. איך יש לכל אחת מין מעצור, איזה ברקס עיקש ולא מוסבר שלא מאפשר להן לפתוח את עצמן לאף סוג ביגוד שלא דומה לזה שהגיעו איתו מהבית. אישה מודדת בגד שהיא נראית בו כמו פרח, כל כך רעננה ופתוחה מזמינה דיאלוג, ואז נבהלת מעצמה וחופזת לחדר ההלבשה, לשים על עצמה את הבגדים המקוריים שלה, שגורמים לה להיראות כמו חבילת מגבונים מרובעת. "תזרמו", בא לי לשאוג, "תפתחו את עצמכן, החיים קצרים", ואז סטולובי באה ומניחה עליי ז'קט גדול בצבע חום בהיר.

     

    גרדת, זה מה שהוא גורם לי להרגיש. הוא מסתיר את הפיגורה שלי, שאני דווקא די אוהבת, וזאת למרות שהעליתי במשקל החורף ולא עשיתי ספורט כבר חצי שנה. זה כמעט פיזי, אני רוצה להוריד ממני את הבלייזר, עכשיו, ולרוץ לאגף השמלות הקוקטיות והחמדמדות. אבל רגע, זאת השיטה, אני אמורה לקחת נשימה ולחשוב על כל מה שעוצר אותי. אני גבוהה, אז בגדים גדולים גורמים לי להרגיש גברית. והנה עוד זיכרון כואב: אני בצבא, במדי חיל האוויר, וז'קט כחול, בגזרה מרובעת של קצינה, ואף אחד לא מכבד אותי או מתייחס אליי. אני האישה הגמלונית והגדולה מדי שמפילה את הקלסרים במעלית.

     

    אומץ, זה מה שאמרנו, תעוזה, לעמוד פה מול המראה העתיקה ולנסות לראות את עצמך בעיניים נטולות פחד. "האם כל בגד שאת לובשת חייב לעבור את האישור מרן?" אני חושבת, "האם כל בגד חייב לגרום לך להרגיש שאת לוהטת? מה עם תחושות אחרות, כמו: ‘או, אני לבושה כמו שצריך, בבגד יוקרתי’, או: ‘אני נראית כמו ארכיטקטית מצליחה בשם עמליה’”. והאמת היא, שלאט־לאט אני מסוגלת להבחין שאני נראית לא רע. החולצה השחורה עם המעוינים ממש יפה, הג'קט החום בהיר מחמיא לה, והצבעים של שניהם מדגישים לי את צבע השועל האדמוני שעשיתי בשיער, עד שאני כמעט יכולה להתחבר לדבר שהרס לי תמיד את הכל: הפנים שלי.

     

    כי הנה האמת מאחורי בגדיי השובבים, והיא כואבת רצח. אני די שונאת את הפנים שלי, אז אני מדגישה את הגוף. איזו מין דרך מדכדכת זו להתלבש? כמו פקח שדה תעופה עם מקל אדום שמנופף, הלו, מבטים, אל תנחתו פה על הפנים, תנחתו על השדיים, זה נמצא פה קצת למטה. מסתבר שאני בהכחשת פרצוף משהו כמו 20 שנה, פשוט בהזרה גמורה לכל מה שקורה מהצוואר למעלה.

     

    "חמלה" טלי אמרה אתמול, "את מדברת על עצמך בלי חמלה". וזה לא רק אני, זה כמעט כל הנשים, בחיים לא היינו נשארות חברות של מישהי שהייתה מדברת אלינו כמו שאנחנו מדברות על עצמנו. עם קצת חמלה אני מסוגלת לראות שהפנים שלי דווקא נאים, מקרינים נועם, חייכניים, ומה לעזאזל חשבתי, שאני אוכל להמשיך לא לתת להם אהבה עד גיל 80, להתלבש כדי להסתיר אותם מהזולת כאילו היו צרעת ולצאת לרחוב כשאני לא בבאסה?

     

    6. מחתרת הקטיפה

    או: לצאת מהשגרה ולהישאר בחיים

     

    בשבועות שחולפים מאז אני מגלה שינוי די מפתיע אצלי. פתאום אני לובשת מכנסיים גבריים רחבים עם חולצת כפתורים ארוכה ומרגישה כמו גיבורה מבולבלת וחמודה בסרט של וודי אלן. אני מעיזה לצאת לרחוב עם שמלת מקסי ונעלי ספורט, רן דווקא מתלהב, הוא אומר "את נראית כמו אישה אחרת, בואי הנה". ואני מבינה, זה החידוש, זה מה שחשוב, בשביל זה בכלל הומצאה האופנה, כדי שלא תיתקעי על שגרה אפורה ורפטטיבית שתמית לך לאט־לאט את הניצוץ הפנימי. כדי שתתחדשי ותחדשי מדי פעם, תהיי אישה שונה קצת.

     

    טלי סטולובי וספקטור במדידות. “פתאום אני מעיזה לצאת עם שמלת מקסי וסניקרס במקום עקבים. רן מתלהב, ‘בואי הנה, את נראית כמו אישה אחרת', הוא אומר" | צילום: טל שחר
    טלי סטולובי וספקטור במדידות. “פתאום אני מעיזה לצאת עם שמלת מקסי וסניקרס במקום עקבים. רן מתלהב, ‘בואי הנה, את נראית כמו אישה אחרת', הוא אומר" | צילום: טל שחר

     

    בספר של טלי היא מצטטת מחקר של פיין, שמביא נתון מרתק: אנשים שהכניסו שינוי אחד בלבד בשגרת היום שלהם ירדו במשקל בלי לעשות דיאטה. במשך חודש, הנבדקים התבקשו לשנות דבר אחד בשגרת יומם ולהוסיף פעילות חדשה אחת לשבוע, שלא קשורה למזון או לספורט. בסוף החודש ראו בוודאות שהם הפחיתו מצריכת האוכל שלהם ומהמשקל. אצל סטולובי משתמשים במשהו שהיא מכנה "יום האומץ". יום אחד בשבוע שבו את לובשת משהו שונה, אחר מהרגיל, שאת מרגישה בו אמיצה, אבל עדיין בטוחה ומוגנת.

     

    "נו, את רואה" אומרת סטולובי בסיפוק בפגישה האחרונה שלנו. אני מגיעה אליה עם הקימונו קטיפה שלי, שנלבש מעל סוודר שחור, ג'ינס סבנטיז כחול כהה, קוקו בלוף ומשקפיים. אני לא מרגישה גברית ומסורבלת, אני מרגישה בנוח, אמנותית כזאת, ממושקפת בחן, די קרוב למי שאני. כשאנחנו יוצאות מהחנות ‑ ניגשת אליי תיירת צעירה. הסתכלתי עליה מזווית העין כמה דקות קודם. היא הייתה לבושה כל כך יפה ומעניין שהייתי משוכנעת שהיא כוכבת פופ איסלנדית או בעלת גלריה בבלגרד, "מאיפה הקימונו?" היא שואלת באנגלית, "בכלל את לבושה מדהים בעיניי". "ממאלמו שוודיה" אני אומרת, ולא מוסיפה "מהאומץ שלי".

     


    פרסום ראשון: 01.04.19 , 22:24
    yed660100