שני 06 באפריל 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
הכי מטוקבקות
    אריק אביגדור עם הילדים (מימין) גפן, גומא (עומד) ונויה. "הרגע הכי קשה שלי היה לשבת איתם ולבשר להם שאמא שלהם איננה" | צילום: יונתן בלום
    7 ימים • 01.04.2019
    החיים שאחרי רמה
    שלוש שנים אחרי מותה מסרטן של השחקנית והזמרת רמה מסינגר, כתב בן זוגה, אריק אביגדור, מחזה חשוף שמתעד את חייהם המשותפים ואת המאבק במחלה. עכשיו, לקראת עליית הצגת היחיד שלו בפסטיבל תיאטרונטו, הוא מדבר על האהבה הגדולה, התקוות שנמשכו עד הרגע האחרון, ההתמודדות היומיומית כאבא חד־הורי לשלושת ילדיהם ותהליך הכתיבה שסייע לו להשלים עם האובדן. "רמה הייתה אוהבת את המחזה", הוא מספר, "היא הייתה אומרת, 'אל תשנה בו כלום'"
    יואב בירנברג | צילום: יונתן בלום

    לקראת יום האזכרה השלישי למותה של אשתו, השחקנית רמה מסינגר, החליט אריק אביגדור שהגיע הזמן שידבר על אהבת חייו. שלוש שנים התקשה לומר ולו גם מילה אחת ליד המצבה היפה שהקים לה במושב בני עטרות, לא האמין שיעמוד בזה. הפעם, חשב, שאולי יצליח.

     

    "חודש לפני האזכרה הקלדתי לעצמי בפלאפון דברים שחשבתי לומר ליד קברה", הוא מספר. "למחרת קראתי את זה שוב, ואמרתי, זה כתוב סבבה, בוא נמשיך. המשכתי, וזה פשוט כתב את עצמו, נשפך החוצה. עשיתי עם עצמי ניסיון לקרוא את ההספד, והבנתי שאני לא מסוגל. חבר טוב התעקש ואמר, 'אתה צריך לקרוא אותו באזכרה'. שמרתי את האופציה הזאת עד יום האזכרה, אבל פשוט לא יכולתי, וביקשתי מחברה שלנו (השחקנית שרית וינו — י"ב) לעשות זאת במקומי. היה לי גם קשה לשמוע את שרית מקריאה. זה היה מצמרר. אחרי האזכרה כולם אמרו לי כמה ההספד היה מרגש ויפה וכתוב כמו מחזה. לא חשבתי לעשות עם זה משהו, אבל חברה טובה שקראה את ההספד, אמרה לי, 'זה מתאים להצגת יחיד בתיאטרונטו. תגדיל את זה. אתה חייב ללכת עם זה'".

     

    מסינגר ואביגדור בימים המאושרים
    מסינגר ואביגדור בימים המאושרים

     

    לרגע לא חששת?

     

    "בהתחלה לא חשבתי שאעמוד בכל החשיפה הזאת, אבל המחזה באמת כתב את עצמו בשבועיים־שלושה של עבודה. כל לילה הייתי מתיישב מול צג המחשב, בוכה לא מעט, לא רואה כבר את המקלדת מרוב דמעות, וממשיך לכתוב. תוך כדי כתיבה חוויתי דברים מתקופת המחלה, אבל מנקודת מבט אחרת".

     

     

    למשל?

     

    "לא נאחזתי רק בדברים הטובים, אלא הישרתי פנים אל המציאות הקשה. ראיתי גם את הדברים הנוראים שהיו שם ורמה ואני שמנו בצד, העדפנו לא להתעסק בהם. כשהרופא אמר לנו שאפשר לנתח, נאחזנו בזה, אבל לא שמענו שהוא אמר כמעט באותה נשימה שזה ניתוח מאוד מסוכן, ושלא בטוח שיוצאים ממנו. היה לי נוח להישאב לאופטימיות. בדיעבד, אני חושב שזאת בחירה נכונה, אחרת אתה שוקע. ההתעסקות שלי בכתיבה הייתה סוג של טיפול פסיכולוגי שעשיתי לעצמי".

     

    מאז שרמה נפטרה הלכת לפסיכולוג?

     

    "לא, לא טיפלתי בעצמי בצורה מקצועית, אבל שאלתי את עצמי שאלות, והרבה. שאלות מאוד גדולות, שאלות של חיים ומוות. שאלות של משפחה. כשדבר כזה קורה, אתה מנסה להבין למה זה הגיע לה, לילדים, לי. לא שמוצאים תשובות. לא שאלתי את השאלות ממקום של רחמים עצמיים, אלא חשבתי מה יכולנו לעשות אחרת. לאורך כל הדרך, מאז שהיא חלתה, האמנתי שנעבור את זה ביחד ובסוף נצחק על זה".

     

     

    עם מי בכל זאת דיברת ברגעים הקשים?

     

    “אני מוקף בחברים טובים. יש לי כמה אנשים בחיי שאני מרגיש חופשי לדבר איתם על הכל, וחוץ מזה אני די אחד שמדבר עם עצמו. אני חופר הרבה לעצמי. פסיכולוגים יכעסו עליי, אבל אני חושב שאני יודע הכי טוב לשאול את עצמי את השאלות החשובות. אני לא צריך שמישהו מבחוץ ישאל את השאלות, כי אני קשה עם עצמי מספיק כדי לשאול אותן".

     

    התוצאה של השעות הארוכות והלא פשוטות האלה בלילה מול מסך המחשב היא הצגת היחיד "תהליך תופס מקום", שתעלה בחול המועד פסח בפסטיבל התיאטרונטו שיתקיים ביפו העתיקה ובעכו. אביגדור גם ביים את המחזה, ישי גולן יגלם את בן דמותו. "ההצגה נקראת 'תהליך תופס מקום' כי אחרי בדיקת אם־אר־איי שעשינו התקשרו מהמרכז הרפואי ואמרו, 'תחזרו'", מספר אביגדור. "חזרנו ואמרו לנו, 'גילינו תהליך תופס מקום'. הסתכלנו אחד על השנייה ולא הבנו מה רוצים מאיתנו. תהליך תופס מקום זה מה שהיה לרמה. התהליך הזה תפס מקום לא רק במוח, שם היה הגידול, אלא גם בחיים שלנו".

     

    ישי גולן. יגלם את בן דמותו של אביגדור בהצגה | צילום: ג'ראר אלון
    ישי גולן. יגלם את בן דמותו של אביגדור בהצגה | צילום: ג'ראר אלון

     

    איך החלטת מה ייכנס למחזה ומה לא?

     

     

    "המחזה מתחיל בהיכרות שלנו ונמשך עד המוות, כשבין לבין אנחנו נעים בין זמנים ותקופות שונות. לא מסופר שם על מה שקרה אחרי מותה של רמה. המון דברים שכתבתי לא נכנסו. חשבתי שהם לא נכונים. רציתי גם למנן את כמות החשיפה שלי, כי לא מדובר פה רק עליי, יש פה דרמה ויש כמובן את הילדים שלנו".

     

    מתי סיפרת לילדים שאתה כותב מחזה?

     

    "רק אחרי שהגשתי את המחזה לתיאטרונטו. הם קיבלו את זה באדישות. אמרו, 'נבוא להצגה'. לא ביקשו לקרוא את זה. לא שאני ידע אם הם יבואו או לא. בהחלט יכול להיות שהם גם לא יגיעו. אני לא אמנע את זה מהם כמובן, אבל הם יצטרכו להחליט. הם מוזכרים שם לא מעט".

     

    אתה בטח חושב לא מעט מה רמה הייתה אומרת על המחזה.

     

     

    "רמה הייתה אוהבת אותו מאוד. היא הייתה גאה בו. היא הייתה אומרת לי, אל תשנה בזה כלום. היא הייתה קודם כל בשוק מעצם הפתיחות שלי. הפתיחות היא דבר שגיליתי בעצמי לאחרונה, וזה עושה לי טוב. גם עכשיו אני מתעורר בלילה ואומר, 'רגע, מה עשית? מה כתבת? מה אתה הולך להציג? כולם יראו את זה'. זה עדיין מבהיל אותי כי זה מאוד אישי. אבל אני קופץ על זה ולוקח את הסיכון".

     

    בהלוויה | צילום: שאול גולן
    בהלוויה | צילום: שאול גולן

     

    "אהבה מהסרטים"

     

    סיפור האהבה של רמה מסינגר, שהלכה לעולמה לפני שלוש שנים וחצי בגיל 46, ושל אריק (אריאל) אביגדור (51) התפרס על פני 22 שנה. הם נפגשו ב־1993 בתיאטרון הבימה, שם שיחקה מסינגר בהצגה "משרתם של שני אדונים". לימים הפכה לאחת השחקניות המוערכות והבולטות בארץ. היא שיחקה במרבית התיאטראות, כיכבה במחזות זמר, וקצרה שבחים ופרסים חשובים, ביניהם פרס התיאטרון. אביגדור — היום מלחין ועורך מוזיקה להצגות תיאטרון, מנהל מחלקת הסאונד והווידיאו בהבימה ומנהל התוכן של הבימה 4 — עבד כסאונדמן כשהכירו. "נפגשנו בעצם על אותה במה שבה נפרדנו בטקס האשכבה של רמה", הוא אומר. "הערצתי אותה כשחקנית. הייתי מציץ מאחורי הקלעים בסצנות שלה", הוא אומר ועיניו נוצצות. "לאט־לאט התחלנו להחליף מבטים תוך כדי הסצנות. הקהל ישב באולם ואנחנו הסתכלנו אחד על השנייה. ואז עשיתי צעד והזמנתי אותה לדייט. זה היה דייט מצחיק שלא רצינו שהוא ייגמר. רמה, כמו שכולם הכירו אותה, הייתה כולה צחוק ושמחה. ישבנו והצחקנו אחד את השנייה ודיברנו ללא הפסקה".

     

    רמה מסינגר ז"ל. "הערצתי אותה כשחקנית. בתיאטרון הייתי מציץ מאחורי הקלעים בסצנות שלה" | צילום: תומריקו
    רמה מסינגר ז"ל. "הערצתי אותה כשחקנית. בתיאטרון הייתי מציץ מאחורי הקלעים בסצנות שלה" | צילום: תומריקו

     

    הם מעולם לא התחתנו. "היינו נגד חתונה דתית", הוא אומר. "הציעו לנו להתחתן בחתונה אזרחית, אבל אז הבנו שגם אם אתה מתחתן בחתונה אזרחית, אתה חייב להתגרש דרך הרבנות. העובדה שלא התחתנו הייתה מין צעד מחאה שכזה. הסיבה השנייה הייתה שרצינו לבחור אחד בשנייה כל יום מחדש, ובחרנו זה בזו כל יום מחדש, באהבה גדולה, עד הסוף. כמובן שהיו בדרך, כמו אצל כל זוג, מהמורות ומשברים, אבל היחד שלנו היו מאוד חזק. היינו מאוד שותפים אחד בחייו של השני, מתעדכנים בכל רגע מה קורה. היו שם שותפות וחברות אמיתית מעבר לאהבה ולתשוקה".

     

     

    אחרי עשר שנים נולדו התאומים גומא ונויה, היום בני 14. שלוש שנים אחר כך הגיחה גפן לאוויר העולם. החיים היו מאושרים — "זאת הייתה אהבה מהסרטים, ככה כולם אמרו", הוא מספר — עד שהתגלתה המחלה. חודשים ספורים אחרי הלידה של גפן התלוננה מסינגר על ירידה בשמיעה באחת האוזניים. "שלחו אותה בהתחלה לרופא אף אוזן גרון", אומר אריק. "באיזשהו שלב חבר רופא אמר לנו — 'זה לא צחוק, תלכו לעשות אם־אר־איי. אל תזלזלו בזה. מה שאתם מתארים, מצריך התייחסות רצינית. קבענו את האם־אר־איי לאיזשהו לילה. כשחזרנו הביתה אחרי הבדיקה, אמרו לנו, 'תחזרו, אנחנו צריכים לדבר איתכם'. הרופאה שפיענחה את הרנטגן אמרה, 'זה תהליך תופס מקום'. לא הבנו מה זה. היא נתנה לנו דיסק של תוצאות הבדיקה ואמרה, 'תגיעו איתו מחר לפרופסור באיכילוב, הוא הכי טוב שיש, הוא יסביר לכם הכל'. הגענו אליו והבנו".

     

    הרופא נתן לכם גם סיבות לאופטימיות?

     

    "זאת הייתה חתיכת משקולת ענקית שנפלה עלינו, אבל עדיין אמרנו לעצמנו כל הזמן, סבבה, נטפל בזה, נעבור את זה. אין דרך אחרת להתמודד עם המחלה, אלא להאמין שאנחנו מטפלים בזה, שיהיה טוב. ואני עוד איבדתי אבא ואח למחלה הזאת. יש בהצגה טקסט שבו אני אומר לה, 'אוקיי, התהליך יכול מבחינתי לתפוס מקום עד מחר בבוקר. מחר בבוקר נגיע לפרופסור, הוא יסביר לנו ואנחנו נצחק על הכל'. הרופא נתן לנו דוגמה של מישהו שחי עם המחלה 20 שנה, והוא עדיין פה איתנו. הוא נתן לנו תקווה ונאחזנו בה. ברגע שאומרים לך דבר כזה, אתה אומר, נהדר. עוד 20 שנה ימצאו פתרונות למחלה. נאחזנו בכל דבר קטן כדי לא לחשוב על דברים אחרים, כדי לא לשקוע. בשנה הראשונה אחרי שהמחלה התגלתה רמה עברה סדרת טיפולים אינטנסיבית, ואז היו ארבע־חמש שנים של שקט. בשנה האחרונה המחלה חזרה.

     

    "היא הייתה גיבורה. היא הייתה קובעת את ההקרנות לשעות הלילה, אחרי ההצגה, ואומרת לי, 'אל תבוא, תישאר בבית. אני גומרת את ההצגה, קופצת להקרנות ובאה אחרי'. זה דבר הזוי. היא הייתה יורדת מהבמה. אלף איש מחאו לה כפיים, והיא נכנסה לתוך החלוק המזעזע הזה וחטפה הקרנות. היא המשיכה לתפקד כרגיל, לא ויתרה לעצמה. והיא באמת האמינה, כמו שאני האמנתי, שנצא מזה".

     

    מהילדים אריק ורמה השתדלו להסתיר את חומרת המחלה. "הם הבינו שזאת תקופה זמנית שאנחנו מטפלים במצב, מתקנים את אמא בבית חולים והיא תחזור", מספר אביגדור. "רק בשבוע האחרון, כשראיתי שהמצב הולך ומחמיר, התחלתי לטפטף להם שהרופאים נבהלו קצת, ושהמצב עכשיו טיפונת יותר חמור ממה שחשבנו. לאט־לאט שיתפתי אותם בזה כמה שאפשר כדי לרכך את הבשורה שקיוויתי שלא תבוא. עד הרגע שאספתי אותם בחדר ובישרתי להם את הנורא מכל".

     

    את המרוץ נגד הזמן, בדרך לספר לילדים על האובדן, אביגדור לא ישכח לעולם. "אחרי שרמה נפטרה, חזרתי הביתה כולי רועד ופוחד שזה יגיע לילדים עוד לפני שאספר להם", הוא אומר. "כשיצאתי מבית החולים, היה לי נוסף לכל פנצ'ר באוטו. חברה אספה אותי חזרה הביתה, והכל במהירות כדי להספיק לספר להם על כך לפני שהם יפתחו אינטרנט, לפני שישמעו על זה בטלוויזיה. אני חושב שזה הרגע הכי קשה בחיים שלי — לשבת איתם ולבשר להם שאמא שלהם איננה. אספתי אותם בחדר, ומה שהיה בחדר יישאר בינינו".

     

    רמה דיברה איתך מה יהיה אם חס וחלילה הנורא מכל יתרחש?

     

    "היו לנו הרבה שיחות בחודשים האחרונים. הייתה שיחה אחת שבה קיבלתי הוראות מה לעשות אם הרע מכל יקרה. עצרתי אותה מלהמשיך. בדיעבד אני מצטער שעצרתי אותה. היא אמרה לי, בלארג'יות מדהימה בעיניי, שאני לא מכיר אצל אחרים — 'אריק, תמצא לך אהבה חדשה. תבנה חיים חדשים, לא רק בשבילך, גם בשביל הקטנים. אתה חייב את זה בשבילי, בשביל הילדים'".

     

    וזה משהו שניסית ליישם מאז?

     

    "היו פה ושם כמה ניסיונות לזוגיות שמצאו אותי לא בשל עדיין, מרגיש צורך לגונן על הילדים, לבודד אותם מכל דבר שהוא מחוץ למשפחה. עוד לא הייתי מוכן לשלם את המחיר של לשלב עוד מישהי בחיים שלי ושל הילדים".

     

    ניסו להכיר לך נשים?

     

    "כן, וגם פגשתי. היו כמה התחלות, גם רציניות. אולי עכשיו, אחרי כל התהליך שעברתי עם כתיבת המחזה, אהיה במקום אחר. אני מתחיל לראות את האור שבקצה המנהרה, את האור של הפצע הזה שמגליד. צלקת הייתה ותישאר לתמיד, אבל הפצע סוג של מגליד".

     

    בכל אחד מהניסיונות האלה למצוא אהבה, רמה עדיין הייתה איתך?

     

    "זה לא מהמקום הזה. הילדים עדיין צריכים אותי פול־טיים איתם לפני שאני מתפנה לקשר אחר. זוגיות זה דבר תובעני, לטוב ולרע. הילדים גם היו יותר קטנים. עכשיו, אחרי כל מה שעברתי, יש לי תקווה לחוות שוב את הטוב הזה שיש בעולם — את האהבה ואת התשוקה, ואת הגעגועים היומיומיים למישהי. זה משהו שמאוד חסר לי. אני בנאדם זוגי, ואני מאמין שאני נמצא לקראת סוף המנהרה הזאת".

     

    פתאום חד־הורי

     

    בשלוש שנים מאז מותה של רמה, אביגדור כמעט שלא התפנה לפרוק את הכאבים, הוא בעיקר היה עסוק בניסיון העיקש כל כך לארגן מחדש את התא המשפחתי ולעכל את הזעזוע שעבר. "היה לי קשה לחשוב כהורה יחיד", הוא אומר. "רמה ואני הכרנו כל כך טוב. תמיד שפטתי דברים גם מנקודת המבט שלה. דעתה של רמה נוכחת ומשוקללת גם כיום בכל החלטה שאני לוקח לגביהם. הרבה פעמים אני פועל בניגוד לדעתי. אני אומר, היא הייתה משחררת במקום הזה, אז אני משחרר. עדיין יש לה את הזכות להחליט או לייעץ".

     

    בניהול שגרת החיים אביגדור נעזר באמא שלו, לבנה, בתלמה, אמה של רמה, ובאחותו, סוכנת השחקנים רינת איתן. לכל אחת מהן יש תפקיד חשוב מאוד. "למזלי יש לילדים שתי סבתות מדהימות, שמאוד עוזרות לי", הוא אומר. "אנחנו מקפידים שכל צהריים יהיה מישהו שיקבל את הילדים בבית. הילדים מאוד קשורים לסבתות שלהם. היה לי מוזר בהתחלה — כשסל הכביסה מתמלא, אין לך שותפים. הוא יישאר מלא עד שתרוקן אותו. אלו דברים שהיו חדשים לי. אם לא שטפת את הכוס בכיור, היא תישאר שם. אם אתה לא רושם את הילדה לחוג, היא לא תהיה בחוג. ויש גם את קבוצות הווטסאפ של הילדים. המון קבוצות.

     

    "ברור לי שאני לא החד־הורי היחיד בעולם, ובכל זאת זה לא פשוט. מעבר לשגרה וליומיום יש את עניין ההחלטות הכבדות. בשנה הבאה הילדים עוברים לתיכון. הם רוצים ללמוד בתל־אביב ואנחנו גרים בבני עטרות, אבל איך הם יגיעו לעיר? גומא התקבל לפרויקט מדענים צעירים ומחוננים באוניברסיטה, ונויה רוצה ללמוד משחק, וברור שזה יהיה בתל־אביב. אחותי רינת לקחה על עצמה המון צדדים. כל העניינים הנשיים של הבנות, זה היא. למזלי הילדים עצמאים ותלמידים מצטיינים וזה מקל עליי מאוד”.

     

    הם מתייעצים איתך בכל דבר?

     

    "שלושתם מאוד פתוחים וכנים איתי ויכולים פתאום להיכנס אליי למיטה לשיחה או לבוא לחיבוק לפני השינה. אני יכול להתעורר בבוקר ולגלות שגפן עברה בלילה לישון לידי. גפן הייתה בת שבע כשרמה נפטרה, אבל אנחנו מסתכלים באלבומים ובסרטים שלה. לפני שנה, בבר־מצווה של גומא, הייתי חייב להנכיח את רמה בטקס. ידעתי שזה יהיה קשה. ערכתי סרטון וידיאו שמורכב משיר ילדים שרמה כתבה, אני הלחנתי והיא שרה. את הסקיצה הזאת הלבשתי עם קטעי וידיאו שלו ושלה. די חירבנתי את הבר־מצווה. כולם יצאו משם עם דמעות, אבל לא הייתה לי ברירה. אני לא מצטער על זה. מאז שגומא היה קטן הוא דיבר איתנו על הבר־מצווה שלו ורמה לא זכתה להיות בה. אמרתי, לא אכפת לי מה האורחים יחשבו ומה הם יגידו, היא תהיה בבר־מצווה. גומא כמובן התרגש מאוד. הוא היה מאוד קשור אליה. ילד של אמא. המילים של השיר גם מדברות על ילד קטן ועל אמא. 'אל תפחד כשהלילה רד, אמא עליך שומרת'. שיר מקסים בעיניי".

     

    איפה רמה הכי חסרה בשגרת היומיום שלכם?

     

    "רמה מאוד נוכחת בחיים שלנו, אבל לא ברמה היומיומית. הם לא שואלים הרבה עליה, אבל יוצא לי לפעמים לראות אותם צופים בפרק של ה'אליפים' ורמה מופיעה שם. אני לא רוצה להגיד שהם התרגלו לזה, אבל הם גדלו לתוך הוואקום הגדול הזה. אנחנו גם מדברים על עניין הגעגוע. בעיקר אני והגדולים. הקטנה, כמה שהיא מוחצנת, פחות מביעה את זה. שלא לדבר על פעילויות כמו יום האם ויום הורים בבית הספר. רמה ואני היינו הולכים לכיתה של הבן או של הבת ובאמצע מתחלפים, ועכשיו הכל עליי".

     

    מה אתה עושה כשקשה לך במיוחד?

     

    "אני לא בכיין. כשרע לי, אני יכול להיעלם ולהסתגר ולהשתבלל לי, ואז כולם שואלים, 'מה קורה? מה עובר עליך?' אני מכיר את עצמי. אני יודע שזה יכול להימשך לפעמים שעות ולפעמים ימים. יש לי כבר את הכלים להתמודד עם זה. אני כבר לא ילד".

     

    מה רמה הייתה אומרת על אריק של היום?

     

    "היא הייתה אומרת, 'בוא הנה, השתדרגת, אהוב. כל הכבוד'. היא הייתה גאה בי בצורה שאני מנהל את היומיום, ובצורה שאני מתנהל עם הילדים. הייתה לנו זוגיות מפרגנת מאוד. אני חושב שהיא הייתה רואה שהתפתחתי ונפתחתי. אולי מהצד זה נראה שנפתחתי רק מעט, אבל בשבילי זה הרבה. מי חלם בכלל שאני אכתוב מחזה".

     

    עכשיו, שלושה שבועות לפני התיאטרונטו, אביגדור וישי גולן מלטשים את המחזה המרגש. "כשאני רואה את ישי מציג, אני יכול בו־זמנית לצחוק ולדמוע", אומר אביגדור. "ישי היה השם הראשון שהעליתי להצגה. הוא קודם כל שחקן דרמטי מדהים. והוא גם קומיקאי גדול. בדיוק כמו רמה יש בו את שני הצדדים. מעבר לזה, יש בו את ההבעה הצנועה, השקטה והמופנמת, שמאוד התחברתי אליה. בתהליך העבודה הוא רוצה לדעת הכל. הוא נכנס לפרטים ומספר לי גם על עצמו. ככה יוצא שאנחנו יושבים ובוכים ביחד וצוחקים ביחד, ותוך כדי משכתבים את המחזה. למרות שישי לא עבד עם רמה, הוא הכיר אותה ואומר שהעריץ אותה. כששלחתי לו את המחזה לקרוא, הוא אמר לי שלקח לו שעה להתגבר על הדמעות כדי שהוא יוכל למצוא את המקשים ולענות לי".

     

    כתיבת המחזה שיחררה אצל אביגדור, איש מופנם, בעל ארשת פנים שלווה גם ברגעים הקשים, המון מעצורים. "מסקרן אותי מאוד לדעת איך הילדים יהיו בעוד עשר שנים”, הוא אומר. ”הם גדלים להיות מאוד עצמאים ומאוד ערכיים, כמו רמה".

     

    מימין לשמאל: גפן, נויה, אביגדור, גומא. "הילדים הם הדבר הכי חשוב לי. יותר מעצמי" | צילום: יונתן בלום
    מימין לשמאל: גפן, נויה, אביגדור, גומא. "הילדים הם הדבר הכי חשוב לי. יותר מעצמי" | צילום: יונתן בלום

     

    ומה איתך? איפה אתה תהיה אז?

     

    "אני רוצה לביים הרבה ולטייל בארץ ובעולם. תמיד עניין אותי לביים. שנים ישבתי ליד במאים וראיתי איך הם עובדים — חנוך לוין ב'הילד חולם', אילן רונן ב'אנה קרנינה' וחנן שניר ב'קדיש לנעמי'. לראות איך כל הגדולים עובדים זה בית ספר הכי טוב שיכול להיות לך. ברמה האישית, אני רואה את עצמי בזוגיות של חברות, אהבה ותמיכה. מבחינת הילדים אני שלהם לנצח. הם הדבר הכי חשוב לי. יותר מכל. יותר מעצמי".

     


    פרסום ראשון: 01.04.19 , 22:51