שבת 30 במאי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
הכי מטוקבקות
    גלויה מטשקנט, שנות ה־70
    7 לילות • 01.04.2019
    לפעמים פיכח, לרוב שתוי
    בדרכו הנונשלנטית, החכמה, 'אנשים מיותרים' של אליס ביאלסקי מצליח להיות רומן תיעודי וגם סיפור הרפתקאות
    יוני ליבנה

    אנשים מיותרים // אליס ביאלסקי - מרוסית: יעל טומשוב - אפיק - 349 עמ'

     

     

     

    אפשר להתייחס לרומן השני של אליס ביאלסקי כהמשך ל'ראינו לילה', רומן הביכורים המרשים והשנון שפירסמה ב־2014. אבל 'אנשים מיותרים' עומד יפה בזכות עצמו. 'ראינו לילה' תיאר בגוף ראשון סיפור התבגרות פאנקיסטי, בשנותיה האחרונות של ברית־המועצות. 'אנשים מיותרים' מתמקד בהוריה של הגיבורה והמספרת בספר הקודם, שכאן מקבלת תפקיד כמעט שולי על במת הסיפור. ככל הנראה מפני שהיא יושבת על כיסא הבמאי, המראיין, הקהל הכאילו שקוף. כמה שורות לדוגמה:

     

    "במשך כל שנות נישואינו הוא התרגל שאני תמיד מחכה לו, יושבת עם כוס תה וספר מתחת למנורה עם אהיל נמוך. הוא היה פותח את הדלת בשקט, כדי לא להרעיש. עובר על פני החדר של הילדה ונכנס אלי למטבח: לפעמים פיכח, אבל לרוב שתוי מעט, נלהב, מלא אנרגיה, מדיף ניחוח מי קולון, סיגריות משובחות ועור איטלקי יקר. עד כמה שהדבר היה מוזר, מעולם לא היה לו ריח של אלכוהול, לא חשוב כמה הוא שתה. מין תכונה ייחודית משונה שכזאת. זה תמיד שעשע אותו: 'לנשוף עלייך? לא ייאמן! גמרתי חצי ליטר וכלום. אני תופעת טבע!'"

     

    השורות האלו מספרות לפחות חצי מהסיפור. אפשר מיד לדמיין את הסיטואציה ואת חלוקת התפקידים הספרותית שמתוארת כאן. אפשר להרגיש את הלעג כלפי שני הצדדים וגם את הנוכחות הברורה של היקסמות ושעשוע מהאיש הזה. כאילו מדובר באמת בתופעת טבע. שורות כאלה מסבירות איך 'אנשים מיותרים' מצליח בו בזמן להתנהג כמו סרט תיעודי וכסיפור הרפתקאות כמעט פנטסטי. מצד אחד להבהיר שהרומן מעבד ומשחזר פיסות ממשיות של זיכרונות, אירועים ואינפורמציה ("באחד באפריל 1976 שרר בטשקנט שרב נורא" היא שורת הפתיחה שלו). ומצד שני, לרמוז כל הזמן שהוא מתמקד בגיבור אגדה. בנקודה ברומן שבה האישה, ז'ניה, מתחילה לספר על חייה, אותם חיים כבר קיבלו צורה ברורה של סיפור, שאותו היא יכולה לתאר במבט לאחור. במרחק מההתאהבות באותו סטודנט, סבה, שגם במציאות המעוכה, הצייתנית, המלשנית של מוסקבה הפקידותית, בעשורים שאחרי מות סטלין, מגלם בעיני עצמו ובעיני הסובבים שלו דבר דומה לגיבור רומן מהמאה ה־19. הדנדי המפוקפק.

     

    פתיחת הרומן מציגה אותו כהרפתקן נמלט שמגיע לראשונה לטשקנט, עיר הבירה האוזבקית. כמו קלפן רמאי עם חפיסת הקלפים המסומנים שלו. מתייצב מול עיירה של כפריים תמימים. מבחינת המוסקבאי המלומד זאת ההזדמנות להעלות הילוך כאיש עסקים שמחופש לנציג השלטונות. המשך הרומן בונה בקפיצות את הביוגרפיה של בני הזוג המרוחקים זה מזה כמעט בכל מובן, ואף על פי כן קשורים זה לזה. על הנייר ומתחת לבגדים. שני אנשים מוכשרים ממשפחות יהודיות, שאפשר להתייחס אליהם גם כנציגים המובהקים ביותר של התקופה והמקום, וגם כאל יוצאי הדופן.

     

    הספר נע בין תחנות החובה של נשים כמו ז'ניה, משכילות, עירוניות, ובין התביעות מהן בתקופה מתעתעת של התפתחות טכנולוגית ומדעית: ללמוד, לעבוד, להשתלב בעולם מקצועי קשוח ותוקפני כלפי נשים. חִשבו, לצורך העניין, על העיניים הפעורות של פגי אולסן בניו־יורק המשרדית של 'מד מן'. עיניים פעורות שבהמשך מתרגלות, מתעייפות, מגיעות לקצה גבול היכולת. רמיזות מכוערות, שליחות ידיים, הן עניין קליל יחסית מול האפשרות של מעצר, חקירה והסתבכות עם השלטונות. תיאור של שכנה לדירה, ככל הנראה מרגלת־מלשינה מקצועית, מתפרצת לחדר שבו שני הצעירים שוכבים, הוא לא רק אנקדוטה קומית. הוא ביטוי לפיקוח השלטוני המתמיד, בימים תמימים יותר, לפני שטלפונים של רמטכ"לים בדימוס נפרצו בידי מדינות אויב.

     

    סבה מאפשר ל'אנשים מיותרים' להיצמד רוב הזמן לצורה קלילה יותר של סיפור הרפתקאות. לקפוץ בין מרחבים, מאפיזודה לאפיזודה, שמתארות אותו לומד את השטח, את האנשים, את השיטה ("אי אפשר להתנהל בתוך המערכת הזאת בלי לגנוב", מסביר לו ידיד רב־השפעה, "פה לא גונבים כדי להכניס לכיס, אלא כדי להישאר בכיסא שלך"). עד לגלגולו המאוחר כגבר בוגר וכנוכל מנוסה. חופשי כמעט מכל מחויבות, משוחרר כמעט לחלוטין ממורא החוק. מין גיבור קומיקס או סיפורי עם שנוחת תמיד על הרגליים. חלקים בספר מוצגים ישירות כציטוטים מפיו. ביאלסקי - סופרת ישראלית שכותבת ברוסית - סומכת על הקוראים שיבינו שאלה סיפורים של מורשת קרב משפחתית. שאלה הסיפורים שבת דמותה בספר שמעה אולי שוב ושוב לאורך חייה.

     

    אין לי יומרה לשפוט את רמת הדיוק ההיסטורי של הספר. מצד אחד, החוויה המיידית היא של חשיפה אמינה ומפורטת לתקופה, למקומות, למנגנונים. מצד שני, הרעיון של הגזמה, של ניפוח ועיוות הוא חלק מכריע בתיאור עולמו של הגיבור. ביאלסקי מצליחה לנוע בין קומדיה לתיאור ריאליסטי ורגשי יותר, שבכל זאת לעולם לא מגיע לווליום טרגי. ההומור העצמי של הדמויות (ושל מי שמתאר אותן) אחראי לבלימה הזאת. וגם ההיצמדות לסיפור חיים לכאורה ממשי, רגיל.

     

    בקפיצות בין זירות התרחשות ובין סגנונות סיפור, הרומן חוגג לכאורה את רוח החופש וזריקת הזין של הגיבור הראשי. מצד שני, יש משהו תכליתי וענייני מאוד בסגנון הסיפור של ביאלסקי, שעומד בניגוד לראוותנות של הגיבור שלה. המשפטים לרוב קצרצרים, נקיים מאינפורמציה עודפת. בכלל, הקצרנות הזאת מייצרת את הרושם ש'אנשים מיותרים' פונה למי שמבין עניין. שקולט במהירות הומור, רמיזות, ניסוח פיוטי ברצף הנונשלנטי של הסיפור, שמיד מתקדם הלאה בלי לעשות עניין מעצמו. רק בסוף הקריאה מבינים עד כמה הוא מורכב מבחינה עלילתית, מבחינת מעברים בין זמנים, מקומות וצורות שונים של מסירת סיפור. איזה מטען רגשי ופוליטי הוא סוחב מתחת לרושם הקליל, המרוסן, הדווחני. ובקיצור, משונה להתפעל בקול רם מהספר הזה, אז תרשו לי להתפעל בשקט ולהסתלק.

     


    פרסום ראשון: 01.04.19 , 23:31