לא עפתי

הגרסה החדשה לסרט המצויר של וולט דיסני עשויה לגרום הנאה לילדים עד גיל עשר. צופים בוגרים יותר יעמדו מהר מאוד על הליקויים הבולטים בעיבוד של טים ברטון לסרט הקלאסי מ־1941. המרכזי שבהם - היעדר טיפה של רגש בגרסה הדיגיטלית, שבמאמציה הטכנולוגיים להיות בשר ודם, נפחה את נשמתה.

הסרט החדש מתרחש בעיירה אמריקאית ב־1919, השנה שבה דיסני חזר ממלחמת העולם הראשונה והחל לעשות סרטים מצוירים. קולין פארל מגלם את הולט, אקרובט על סוסים, שחזר מהמלחמה קטוע יד. יחד עם שני ילדיו, הוא מאמץ פילון שנולד עם אוזניים כה ענקיות, עד שהוא מסוגל לעופף. כשהקרקס נמכר לבעליו המרושע של פארק שעשועים בקוני איילנד, הולט וילדיו עושים הכל כדי להחזיר את הפילון לחיק אמו הכלואה בגן חיות סמוך. הסטת מוקד הסרט המצויר מעולם החיות, שלעגו והדירו את הפילון "האחר", אל משל קפיטליסטי על מיליארדר תאב בצע (מייקל קיטון), מאריכה מאוד את הסרט של ברטון. מה גם שכל הדמויות האנושיות, בהן גם אווה גרין כאקרובטית ודני דה־ויטו כמנהל קרקס, נותרות שטוחות ודקות כגזירי נייר.

עם הריאליזם המעושה והקדרות המאפיינת את סגנונו של ברטון, הלך הקסם, הלכה התמימות, נעלמו הדמיון, ההומור המלבב וההומניות שאפיינו כל סצנה בסרט הקלאסי. מצער, שדווקא הטכנולוגיה הדיגיטלית, שהייתה יכולה לשחרר את דמיון יוצרי הסרט, הפכה למלכודת של תפלות. כמו ההזיה הסוריאליסטית המשעשעת של דמבו המצויר, ההופכת בסרט הדיגיטלי לבועות סבון המתפוצצות בפני הצופה. נכון שההקשר התרבותי והחברתי השתנה מאז המאה הקודמת ונעשינו קהל ציני יותר. אבל זה לא מסביר את התסריט החיוור שכתב ארן קרוגר (סרטי 'רובוטריקים' הנוראים), גם לא את הדיאלוגים השדופים והעלילה הפשטנית שהפכו את דמבו לממותה מאובנת.