הנוער של היום

כולם מדברים על בילי אייליש. אלו שאוהבים לא מפסיקים להלל את האמריקאית בת ה־17 ולזמזם להיטים כמו Bury A Friend. באינסטגרם היא על סף 16 מיליון העוקבים. אפילו קסטרו השתמשו ב־You Should See Me In A Crown בפרסומת הגלגיליות כדי להתנער מהדימוי הסחי (רק בשביל להמיר אותו בטענות להעתקה). אלו שלא אוהבים שואלים מה כל כך מלהיב בזמרת שמתעקשת להישמע כמו הכפתור של הסנוז בשעון המעורר.

יהלי סובול כתב פעם ש"הנעורים הם מפקד משוגע". הפלוגה שלו, מתברר, לא מורכבת רק מבני תשחורת, אלא גם מהמבוגרים שמסתכלים עליהם בערגה. עם כישרון, כריזמה של 40 מנדטים וטונות של אטיטיוד, אייליש מספקת את הרגע המחשמל שבו דם חדש זורם בעורקים שמשתעממים נורא מהר. אלא שגם זה לא מסביר למה דווקא היא, ובטח לא את היקף ההיסטריה, לרבות הכרזות בסגנון "בילי אייליש היא העתיד" ו"מגדירה מחדש את כוכבות הנעורים".

אולי בשביל להבין צריך להסתכל על לורד, שהיא בילי אייליש במילואים. כיום היא בגיל המופלג 22 אבל כשהייתה בת 16 המצעדים נפרשו לרגליה, וגם עליה נכתבו ונאמרו סופרלטיבים. אלא שהפער בין השתיים תהומי: לורד לקחה את הבלבול הטינאייג'רי למחוזות מרימים או לכל הפחות לא כאלה קודרים. השירים, כמו גם ההבעה המוזיקלית שלהם, נתנו מרחב לאופטימיות ולפנטזיות, לתחושה שההווה אכן חסר ודאות אבל העתיד שייך לה ולחברים שלה.

אייליש, לעומת זאת, היא עמוד האש של האפתיות והדיסטנס. באלבום הבכורה שלה שיצא לפני כשבוע יש בסים, ביטים, לופים - וגם סימפול מ'המשרד'! - אבל האנרגיה נותרת מאולחשת משל הייתה תחת השפעה של Xanny, הכינוי של קסנקס ואחד השירים באלבום. שם האלבום תוהה, "כשכולנו נרדמים, לאן אנחנו הולכים?" בטח שאייליש מחפשת תשובה: הרי המובן מאליו, חלומות, הם מחוץ לתחום כאן.

האבחנות הללו הן לא ביקורת שלילית, אלא תיאור הנסיבות שבגללן אייליש מסומנת כקולו של הדור: המגה־מודעות עצמית, הריחוק הרגשי והנימה האגבית שבה היא עוסקת בחרדות ובאכזבות משתלבים בהרמוניה עם הפנייה המדכדכת שהעולם ביצע באזור 2016. ככה יוצרת שעדיין אסור לה להצביע בבחירות הופכת לאייקון חוצה גילים: היא פשוט הוכיחה שהמושג "רוח נעורים" כמו שהכרנו אותו - הכיף, האדרנלין, הליבידו - רלוונטי כמו טורי דעה בעיתון.