הדגדוג הפנימי

מיכל חזון עולה לבמה בשמלת מיני מפני שהיא מרחמת על מי שיראה אותה בביקיני. "חברה שלי אמרה לי, 'בואי נצלם אותך לטינדר, חייבים להחזיר אותך לשוק', אז שאלתי למה", היא מספרת לקהל. "סבא שלי היה ירקן והוא בחיים לא החזיר לשוק את העגבניות הטובות שמכר, רק את הרקובות עם העור המקומט".

רחש של פליאה עובר באולם. זו מיכל חזון של "דיג דיג דוג" ועוד מאות שירים תמימים שזימזמנו לתינוקות בעריסה?

היא מכוונת אצבע דקה לעבר נקודה בחלל. "מה פתאום אתה עוזב אותי בגיל 55, כשהציצים מגיעים למותניים, והמותניים מגיעים לברכיים, והברכיים נגררות על הרצפה?" בקול קטן, מתריס ומתפנק כאחד, היא מספרת איך בשנתיים שחלפו מאז מות אהובה היא לא קמה ממיטתה. "שאבתי טישו כמו שואב אבק מסחרי, ומרוב שהמוח שלי לא עבד יכולתי רק לבהות בטלוויזיה. ראיתי את כל העונות של 'משפחת קרדשיאן'. אני יודעת מי ניפחה שפתיים ומי הגדילה ציצי ומי הדביקה תחת ומתי האבא הפך לאמא והרגשתי שהאחיות קרדשיאן הן האחיות שלי, עד שבאו האחיות שלי ולקחו לי את השלט. הן אמרו לי, 'מיכלי, החיים צריכים להימשך', ובתגובה שאלתי אותן איך ממשיכים את החיים אחרי שהוא מת. אהבתי אותו, הוא אהב אותי".

בקהל נמהלים צחוקים כבושים במשיכות אף. זה שיקוף מדויק של מה שהיא עצמה מרגישה. היא צוכה ובוחקת באותה הנשימה. שם המופע שבימים אלה יוצא לדרך – "סקס אחרי האקס".

עם אמיר ז"ל. "הרגשתי שמצאתי את הנפש התאומה שלי. במשך שנתיים לא הפסקתי להתאבל" | צילום: דורית מרטין

"הפסיכולוגית שלי הזהירה אותי לא לעלות לבמה", מודה חזון (57) שבילדותה ירשה את חני נחמיאס בהצגה "שמלת השבת של חנה'לה" וכילדה ביישנית העדיפה לעבור אל מאחורי הקלעים ולהתמקד בכתיבה. "הפסיכולוגית אמרה לי, 'אל תהרסי לעצמך את הקריירה, את סופרת ילדים, אם תוציאי את המילה סקס מהפה שלך, ההורים יחרימו את הספרים שלך'. אבל אלה החיים. יוצא שאחת לעשר שנים הם מכריחים אותי להמציא את עצמי מחדש".

לא רועד לך הפופיק?

"רועד, אפילו מאוד, אבל בגילי המופלג אני כבר פחות דואגת ממה יחשבו ויגידו עליי, ויש לי יותר אומץ ללכת אחרי נטיות הלב. לא באנו לעולם כדי לסבול, באנו כדי לחיות את החיים, וכל אחד עושה את זה בדרך שלו. אלוהים עושה לי תרגילים מלוכלכים ואני עושה לו 'בו' כדי שיפסיק, וכשגם זה לא עוזר אני מחפשת דרכים משלי לצאת מהדיכאון. הפעם אני משתקמת דרך הומור".

לפני שנתיים ושלושה חודשים קברה את אמיר, שנפטר בגיל 59 מסרטן. מול הקבר הטרי עמדה גם בתה מנישואיה הראשונים, יעלי (28), אוטיסטית בתפקוד נמוך, שבתקופת ההתמודדות עם המחלה נהגה לומר "אמיר מקולקל" ושעדיין לא מבינה למה בן הזוג של אמה נטמן באדמה.

מתוך "דיג דיג דוג"

הרגשתי שאני מקוללת

הם נפגשו לראשונה לפני 12 שנה, בסניף הדואר ברמת־השרון. "אמיר התבדח עם כל מי שעמד בתור וביקש שאכתוב את מספר הטלפון שלי על הגבס שעטף את רגלו. לא היה לי ראש בשבילו. הייתי אז בפשיטת רגל, הנושים התדפקו על הדלת, המקרר היה ריק, חייתי עם שתי בנותיי מהיד לפה, לא הייתי מסוגלת לחשוב על רומן. כמה ימים לאחר מכן עפתי עם העגלה בסופרמרקט ונתקעתי בו. שברתי לו את הביצים שהחזיק ביד ושתי קופסאות לבן צנחו לו מהיד השנייה. ברוב חוצפתי, במקום להתנצל, הטחתי בו: מגיע לך! מי קונה היום לבן? אמיר הבין שלפניו עומדת אישה חמת מזג ודרש פיצוי מיידי – קפה. הבנתי שהפעם לא אצליח להיפטר מהנודניק. הסכמתי לצאת איתו פעם אחת, לקפה זריז, רק כי היה לי כל כך לא נעים".

בדייט הראשון הם מצאו הרבה מכנים משותפים. "אמיר בדיוק חזר משהות ארוכה באפריקה, אחרי שנים של עבודה כעורך דין של ההוצאה לפועל. התרשמתי שהוא היפראקטיבי ומעופף כמוני, אם לא יותר, וגילינו ששנינו ילידי מזל תאומים, וששני בניו נולדו בתאריכים זהים לאלה של בנותיי. הרגשתי שמצאתי את הנפש התאומה שלי".

אהבה ממבט ראשון?

"כן, אבל פחדתי להתאהב. אמא שלי, עיראקית חכמה, פחדה שאני טרף קל, אולי בצדק. יש בי תמימות שלפעמים מעוורת את עיניי. מהנישואים שלי יצאתי שבורה בלב ובנפש, ממערכת יחסים אחרת יצאתי בפשיטת רגל. הרגשתי שאני מקוללת. שלושה ימים אחרי הקפה המנומס אמיר בא לבקר אותי, ובמשך שלושה ימים לא יצאנו מהמיטה. לא הפסקנו לדבר. כל אחד מאיתנו הרגיש שמצא את החצי השני שלו. לא ידעתי שאפשר לאהוב ככה".

צילום: אביגיל עוזי

היא עמדה מתחת לחופה לראשונה כשהייתה בת 27 ושנתיים לאחר מכן ילדה את יעלי. "אנשים ברחוב עצרו את העגלה והתפעלו ממנה", היא נזכרת. "אחרי החיסון של גיל שנה היא קיבלה חום גבוה וכשהחום ירד, היא הפסיקה להגיב. עברנו שנה קשה של אבחונים כי יעלי בילבלה את כולם. במקביל למאפיינים הקלאסיים של חוסר התעניינות בסביבה היא הוגדרה כחברותית וחביבה".

שירי הילדים הראשונים שלה נולדו בניסיון לעורר את תשומת הלב של בתה, ונורית הירש רקמה להם מנגינות מתוקות. "הצלחה היסטרית, קלטת רדפה קלטת, אבל בבית, ההידרדרות במצבה נמשכה. את כל מה שהרווחתי השקעתי במורים ובמטפלים, בניתי לה מערכת חינוך פרטית והיו תוצאות, הצלחנו לקדם אותה לדרגה של זיהוי אותיות, עד שבגיל ארבע חלה נסיגה משמעותית והיא נאטמה".

כשיעלי הייתה בת שש נולדה מעיין (היום בת 22, שחקנית בהתהוות). ארבע שנים מאוחר יותר, התגרשה חזון מאבי בנותיה. "התחתנו באהבה גדולה והפרידה נבעה מההתמודדות הקשה. אחרי האבחון כל אחד מאיתנו השתבלל. לא ידעתי מה צפוי לי כגרושה פלוס שתיים אבל תיכננתי לעבוד קשה ולהסתדר, ועברתי למרכז כדי לגור ליד ההורים".

בחזרות למופע "סקס אחרי האקס"

בפרק ב' של חייה היא הכירה גבר כריזמטי דרך חברים משותפים, אבל מערכת היחסים נגמרה בנסיבות עגומות ובמשבר כלכלי. "אז מה הפלא שהייתי מצולקת וחששתי להכניס הביתה גבר?", היא אומרת.

כשאמיר נכנס לחייה, היא מספרת, הוא סייע לה לצאת מהחובות ולהסדיר את התיקים המשפטיים. הוא שאל אותה "מה את הכי אוהבת לעשות", וכשחזון ענתה "לכתוב ולצייר" רשם אותה לחוג ציור וקנה לה צבעים. "הוא ויעלי התאהבו זה בזו ממבט ראשון, אמיר יצא איתה לרכוב על סוסים ולימים רצה לאמץ אותה באופן רשמי. אבל הוא ומעיין, שהייתה אז בת 12, התנהגו כמו חתול ועכבר. אמרתי להם 'תפסיקו לריב, אני לא הולכת לוותר על אף אחד מכם'. הם התיישבו לשיחה, יצאו מהבית וחזרו עם כלבה גזעית שנראתה כמו דוב קוטב קטן. מעיין קראה לה פינצ'י והיא הייתה הכלבה של שניהם שהשלימה ביניהם.

"גם פינצ'י עברה טראומה ובכתה במשך קרוב לשנה. מעיין עזבה לתל־אביב, אמיר עזב לעולם שכולו טוב, ומי נתקע עם הכלבה? אני. היא דבק, דורשת לשבת עליי. גם היא זקוקה להמון אהבה".

שמונה השנים הראשונות של חייהם המשותפים היו המאושרות שידעה בחייה. "הבית שלנו היה מלא צחוקים. אני ציירתי וכתבתי, אמיר עבד מדי פעם כשיפוצניק, כשבאתי לעזור לו השפרצתי עליו צבע, ומאחורי חבית הסיד עשינו אהבה כמו בני 16. היינו הזיווג המושלם למרות שהוא ממוצא פולני ואני עיראקית. למדתי להכין את הגפילטע פיש הכי טעים בעולם. אמיר רצה שאדליק נרות שבת. אמרתי לו, 'מאמי, אני אתאיסטית'. היום אני מתחרטת שלא עשיתי את זה למענו. הוא רצה שנתחתן, אמר שזה מביא מזל וטען, 'אני שונא להציג אותך בתור חברה שלי', אבל אחרי הגירושים סירבתי לחזור לרבנות. העדפתי להחזיק את הקלף של 'לא לגמרי מושגת'. רציתי שהוא יידע שמדי יום אני יכולה לקום וללכת, למרות שלרגע לא חשבתי לעשות זאת".

גם כשאמיר החל להתלונן על מיחושים בבטן הם לא ראו שחורות. "אפילו כשאיבחנו אצלו לימפומה של קרומי התא בדרגה 4, היינו בטוחים שננצח. אמיר היה בהכחשה מלאה, הוא לא היה מודע לכך שהחיים הולכים להשתנות. אני, המעופפת, הפכתי בבת אחת למעשית ושקולה. כשהבנתי שהוא יצטרך לעבור כימותרפיה בבילינסון מצאתי דירה בפתח־תקווה, העברתי אותנו לשם ועשיתי הכל כדי להנעים את זמנו. הוא עבר השתלת מח עצם עצמית, הכימו הצליח והסרטן היה בנסיגה".

הצלחת לכתוב כשהסרטן ריחף מעליכם?

"במשך שנתיים לא עבדנו. שרפנו את כל החסכונות. כשקיבלתי את פרס אקו"ם על מפעל חיים הגעתי לטקס ישר מבילינסון, מוזנחת ופרועת שיער. באותה תקופה כתבתי את הטיוטה הראשונה של 'הרוח במגירה', ספר נוער עם המון הומור שחור. ממש יצאתי מגדרי כדי להמציא רוע ורשע שהוא חלק מהחיים. הלב שלי נצבט בכל פעם שילדות פנו אליי בפייסבוק ושאלו מתי ייצא הספר הרביעי בסדרת 'שירלי שמש'. איך יכולתי לכתוב על ילדה אופטימית כשהגבר שלי גוסס?"

ששת החודשים האחרונים של אמיר היו התקופה המאושרת ביותר בחייהם. "עבדתי נורא קשה כדי להפוך את הבית לסטרילי, בישלתי לו אוכל בריא והתעצבנתי עליו כשגיליתי שהוא אכל שווארמה ברחוב. אמיר היה גבר־גבר וכעס עליי כשהבאתי עובד שיבצע תיקונים קטנים במקומו. קנינו רכב גדול, למקרה שיעלי תחטוף אפילפסיה ונצטרך להשכיב אותה, ויצאנו לטיולים משפחתיים בשבתות. מדי בוקר אמיר שאל אותי, 'מה אני יכול לעשות היום כדי להפוך אותך למאושרת?' ומדי לילה חיבק אותי ואמר, 'את גאון שלי'. כשהתחלתי למכור עבודות לא היה גאה ממנו. הוא דירבן אותי לצייר ולא ידע שאני מתייסרת ברגשות אשמה".

למה?

"כשאמיר קרא את ספרי 'בית הסודות' הוא אמר, 'אני לוקח את הכישוף על עצמי'. זה הבהיל אותי. זמן קצר לאחר מכן התגלתה הלימפומה הקטלנית".

דיברתם על המוות?

"לא, מפני שאמיר הכחיש והתכחש. בשבוע האחרון שלו בבית הוא התחיל לסדר את הניירות והביטוח ובדיעבד אני מבינה שזו הייתה הדרך שלו להיפרד ממני. בראש השנה פתחנו בקבוק שמפניה והשקנו כוסות לחיים. בשמחת תורה, כשאמיר התכונן ללכת להקפות, הוא אמר, 'נראה לי שאכלתי משהו לא טוב'. הבנתי מיד שהסרטן חזר ולמרות שאמיר סירב לצאת מהבית גררתי אותו בכוח. אין לי מושג מאיפה צצו בי הכוחות האלה, הרי אני כזאת קטנה ואמיר היה בריון. הגענו למחלקה הכי שקטה ונעימה וארורה בבית החולים – המחלקה האונקולוגית. בהופעה אני אומרת לקהל, 'אם בבית החולים מתייחסים אליכם יותר מדי טוב, זה סימן רע'. אני מאחלת לצופים שאף פעם לא יקבלו אותם בבית החולים עם חיוכים מאוזן לאוזן".

צחוק אחרי המוות

אחרי ההלוויה, לא האמינה שתצליח לעבור יום אחד. "אמרתי, 'מספיק, מיציתי את החיים'. כשהאחיות שלי ניסו לעקור אותי מהמיטה אמרתי, 'אמיר ירד לקנות סיגריות ואני אקום רק כשהוא יחזור'. שנתיים לא עשיתי כלום חוץ מלהתאבל, אבל בתוכי ידעתי שאני רוצה לחיות".

חברה שאיבדה את אמה המליצה לחזון על איריס זינגר מבנימינה, שמטפלת בעזרת קערות טיבטיות. "הגעתי אליה לפני חצי שנה, נשכבתי, איריס הניחה על הבטן שלי קערה, הפיקה ממנה צלילים והרגשתי שהנשמה שלי מרחפת, זו הייתה חוויה חוץ־גופית. המסר שאיריס קיבלה עבורי היה, 'מיכל תירפא מהטראומה דרך ההומור'. חזרתי משם וכתבתי את כל המופע ביום אחד".

ביום אחד?

"בשעתיים. ככל שהשורות זרמו ממני גיליתי שהן הופכות ליותר ויותר מצחיקות ואפילו אני צוחקת. הרי הדבר היחיד הבטוח בחיים שלנו זה המוות, ולמרות זאת, בכל פעם שמישהו יקר לנו הולך לעולמו אנחנו בהלם מוחלט, כאילו רק עכשיו נודע לנו שאנחנו בני תמותה".

במופע "סקס אחרי האקס", שכבר עלה לכמה הופעות הרצה ומתוכנן לדבריה לעלות בשבועות הקרובים, היא מתארת את חוויותיה של אישה שחוזרת לשוק. מצד אחד היא אומרת, "הוא לא יכול היה לעזוב אותי קודם, כשאני עוד נראית טוב?" ומצד שני היא נכנסת בטינדר. "כולם שם רופאים ופרופסורים, אין אחד שיגיד שהוא שרברב או נגר. אחד כתב לי שהוא 'מנכ"ל של חברה לתזונה טבעית' והתברר שהוא מדיח כלים במכון כושר. יש גברים הזויים, כמו זה שכתב לי, 'התמונה שלך יפה, יש לך אחת בלי בגדים?' אחר שלח לי תמונה, מטר שמונים עם שיער גלי שופע. ישבתי שעה בבית קפה וחיכיתי לג'ורג' קלוני. מה הקטע של הפוטושופ? העולם השתגע".

מה הקווים האדומים שלך?

"אני לא מוכנה לצאת עם נשואים. בשבילי זה טאבו. אני שואלת, 'אתה גרוש, נכון?' והוא משיב, 'אני פרוד'. אני שואלת, 'מה זה פרוד?', והוא משיב, 'אשתי ואני ישנים בחדרים נפרדים'. הלו, למה שלא תכתוב 'נשוי חרמן שרב עם אשתו מחפש סקס?' למה לשקר?"

במופע את מצטיירת כשפנפנת דייטים.

"הגזמתי. כדי להצחיק הוספתי הרבה יותר דייטים ממה שהיו לי באמת. אין לי כוח להשקיע בדייטים, זה מתיש, אני לא בן אדם של סמול טוק, לא בא לי לשחזר את כל קורות חיי מאז ועד הלום".

אז כתבת בשעתיים מופע של 55 דקות וקפצת לתוך המים העמוקים?

"כשהחומר היה מגובש הלכתי לגליה ישי שביימה אותי. היינו בתחילת העבודה כשחברה שעובדת במע"מ הזמינה אותי להופעה. אמרתי לה, 'אני עוד לא מוכנה, עוד לא עשינו ראן', והיא אמרה שאם לא אבוא היא תשלח את כל חוקרות מע"מ לביתי. הן באו אליי, פיניתי את הסלון, הופעתי והן התגלגלו מצחוק. את דודה נאג'יבה ראית?"

מי זאת?

"השעות שצברתי בטינדר הבהירו לי כמה עצות הסבתא נכונות. פארחה, הסבתא העירקאית שלי, נהגה לומר, 'גברים הם ציידים, אל תיתני להם את הציד לפני שהם מפתחים רגשות', ולזכרה המצאתי את הדמות של דודה נאג'יבה שאומרת, 'מי שנותנת, לא מתחתנת' ושכתבה את ברכת הזיווג: 'בזה השידוך לא יבוא הלכלוך, בזה הזיווג לא ייכנס הזיגזוג, ואף חברה לא תעשה עין רעה'. אני מצלמת את עצמי, מעלה ליוטיוב ומצחיקה את עצמי".

בשעות הבוקר היא מלמדת כתיבה יוצרת בבית ספר יד לבנים בפתח־תקווה. "מורה שיצאה לחופשת לידה ביקשה שאחליף אותה, ונשארתי. מבחינת פרנסה, ההוראה מכניסה הכי פחות וגם גומרת לי את הגרון, אבל אני משקיעה בה המון כי כואב לי על ילדי המסכים שהעברית שלהם כל כך דלה ומדורדרת".

מה תהיי בשלב הבא?

"אין לי מושג. אם בגילי המופלג הפכתי לסטנדאפיסטית שמדברת על סקס, מה נשאר לי לעשות? כדי ליהנות מהחיים אני מקפידה להתנזר מחדשות, וכמו הבודהיסטים אני מאמינה שהכל זמני. לא משנה אם טוב או רע לך – הכל יעבור".

5 שירי ילדים שמיכל אוהבת במיוחד

1. "זרעים של מסטיק" - "שמעתי את התקליט כולו אצל השכנים שלנו, הראשונים בשכונה שהיה להם פטפון. הרעיון שאפשר לשתול עץ ממתקים ליווה אותי במשך שנים רבות. כמובן שגם ניסיתי אותו, אך לשווא".

2. "אבאל'ה בוא ללונה פארק" - "זה שיר מלא נוסטלגיה שאבי נהג לשיר כשצעדנו ברגל מהבית בהדר יוסף ללונה פארק, וגם בדרך חזרה".

3. "למה ככה" - "אני זוכרת כמה התרגשנו לקראת פסטיבל שירי הילדים הראשון שהתקיים בחנוכה. התלבשנו חגיגי והלכנו כל המשפחה. השיר של עירית ענבי ואבי טולדנו היה השיר שהכי אהבתי בתחרות והוא זכה במקום הראשון".

4. "שיר הדחליל" - "בכיתה ה' שיחקתי בהצגה 'שמלת השבת של חנה'לה', ו'שיר הדחליל' מתוכה היה האהוב עליי מכולם".

5. "הכובע של דודה טובה" - "אני מאוד אוהבת את הכתיבה של דתיה בן־דור, מילים ולחן, כי הכי־הכי אני אוהבת שירי נונסנס".