כאן מתבוללים בכיף לוסי וצחי. על הקיר מעל המיטה הזוגית תלויים כמה פסוקים לחיים. "להעניק בלי חשבון". "לתת". "לנשום". "להקשיב". "לחיות". לוסי אהריש צוחקת, "רק חבל שרוב הזמן ההתבוללות לא קורית פה. צחי ואני מוצאים את עצמנו נמרחים על הספה הגדולה בסלון".
הם נפגשו לראשונה לפני כחמש שנים במסיבת היומולדת של אבי יששכרוף, מיוצרי "פאודה". צחי הלוי הסתכל אבל התבייש. אהריש סימנה עם כוס היין, תתקרב, הכל טוב, "והמשפט הראשון שיצא לו מהפה היה, 'איזה כיף לדעת שהבן אדם מהטלוויזיה הוא כמו הבן אדם במציאות'. בתוך תוכי ידעתי, מהרגע הראשון, שהוא הולך להיות האבא של הילדים שלי. קול פנימי אמר לי: תילחמי. תלכי עד הסוף. זה הוא", היא אומרת. וכן, היא מאשרת, הילדים עוד יגיעו. היא מוסלמית, הוא יהודי - הילדים יהיו חסרי דת, מלידה. אולי יש בזה משהו אוטופי.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
שניהם ניגודים. "צחי לב עצום, אבל גבר־גבר. הוא ההפך הגמור ממני, אני אש להבות עצבים, והוא רגוע, שלֵו, אין דרמות. רומנטיקה? הוא לא כתב לי בָּלָדָה, אבל עשה שיר מטוֹקבק נאצה", היא מתכוונת לצופה שהתלונן כי בפתיחת כל תוכנית היא מדברת גם בערבית. צחי הלחין את דבריו, לוסי מצטרפת בפזמון. "לברך בערבית, 'מסאא אלח'יר'".
הקשר בין העיתונאית והמגישה הפופולרית לבין השחקן והזמר הכריזמטי הלך והעמיק מתחת לרדאר של כולם. גם, באופן חריג, בשיתוף פעולה של בודדים בתקשורת, שהבינו שהפעם יהיה פשוט מסוכן מדי לגלות. בשנה החמישית והאחרונה החליטו שזהו. קופצים למים העמוקים. "עד אז הגישה הייתה 'עדיף שלא', אבל צחי תמיד היה בסביבה, ואמא הריחה שקורה משהו. התוכנית של צופית גרנט (אהריש התראיינה בתוכניתה "קפיצה למחר" יחד עם אמה ואחיותיה בינואר 2018, י"נ) הייתה הטריגר האחרון. צופית שאלה, 'מה יקרה אם הבת שלך תביא יהודי הביתה?'. אמא ענתה במשפט שחיכינו שתגיד הרבה שנים: 'לא מעניין אותי. הכי חשוב לי שתהיה מאושרת'. באותו רגע פרצתי בבכי".
שתי אחיותיה הגדולות, סאידה וסוזי, היו שותפות לסוד. ביום ההולדת של סוזי נפל הפור. "האחיות מחכות שלוסי תספר, ואני רק מסתובבת עצבנית, מדליקה סיגריה בסיגריה, איך אני מתחילה בכלל? בחצות כולן היו מרוחות כבר על הכריות. הסתכלתי על אבא בעיניים ואמרתי: 'אבא, מה יקרה אם אני מביאה הביתה חתן יהודי?'. הוא לקח נשימה עמוקה. 'למה?'
"'כי אני וצחי חברים טובים והחלטנו שאנחנו רוצים לקחת צעד קדימה. זה הבחור הראשון שאני מעלה את השם שלו בבית, כי הוא הבן אדם. שנינו מאוד אוהבים אחד את השני. וכמו כל דבר שעשיתי בחיים, לא אעשה את זה בלי שאמא ואתה מאחוריי. תנו לנו את הברכה'.
"אבא ענה, 'לא הפלת עליי פצצה. בתוך תוכי ידעתי שיום אחד את, מכל האחיות שלך, תגידי את זה. להגיד שזה פשוט? לא פשוט לי. את יודעת מה ההשלכות של זה, וגם מה אני הולך לחטוף. תני לעכל כמה ימים. אבל באותה נשימה אגיד לך: הלוואי שצחי היה ערבי. כי בכל המגזר – בכל העולם! - לא אמצא בחור טוב כמוהו’. והוסיף: 'תודה שהסתכלת לי בעיניים ולא עשית שום דבר מאחורי הגב שלי'. באותו רגע פשוט נחנקתי".
די מהר התמוססו כל החומות והחשדות. "ההורים שלי מתים על צחי. הוא מדבר איתם בערבית, אלא מה. ברגע שהוא אומר לאמא, 'יא־מא, שו אלאח'באר' – זהו! בשבילה הוא הבן שלה. יושבים אצלם בארוחת בוקר, צחי בא להכין משהו. 'לא לא, אני אעשה לך!'. מורחת לו ככה לאבנה על טוסט, שמן זית, פינוק. אין, הוא גומר אותה! תבין, זה הגבר הראשון שנכנס אלינו למשפחה".
שאלה טעונה: המשפחה לא תהתה על עברו הצבאי של צחי ביחידת דובדבן?
"לא עלה פעם אחת. מאיפה הערבית הטובה? אמא אמרה, בטח מהצבא. גם אני אף פעם לא שאלתי במפורש. כי ממילא ביחידה שלו לא ממש משתפים בחוויות. צחי לא פתוח בעניין הזה. ואם הוא ירגיש נוח לספר, אני פתוחה להקשיב (צוחקת). בכל מקרה, צר לי לאכזב, הוא לא אומר מתוך שינה 'וואקפ, אנא בתוח'כ!' (עצור או שאני יורה)”.
ואיך ההורים של צחי קיבלו את הבשורה?
"גם בצד של צחי לא היה פשוט, הוא עשה שם את העבודה. הפיג חששות. ההורים שלו הגיעו מהמקום של 'יהיה לכם קשה'. עניתי: 'לכם היה קשה. לנו יותר קל, ולילדים שלנו יהיה עוד יותר קל'. זה מה שאנשים לא מבינים בחיים: כשאתה יושב ומדבר, מעלה את החששות והפחדים –הכל נהיה פשוט! רק שאנשים מפחדים להתמודד עם מציאות מורכבת.
"המשפחות שלנו הן שני צדדים של אותו מטבע. אני הערבייה שחיה בין יהודים. צחי – היהודי שחי כל חייו בין זרים. שתי משפחות מלוכדות, והורים חזקים במיוחד, שמגוננים על הילדים שלהם", היא מוסיפה. "גם אבא של צחי נתן את ברכתו, שהייתה חשובה לנו באותה מידה. ומירי, אמא של צחי, נשמה! עשתה לי אפילו טקס חינה, קומפלט! היינו בהלם. ברגעים האלה, אנחנו - המודרניים והציניים כביכול – מבינים מה זה כוח של משפחה והאהבה שלה. מהצד קלטתי את הדמעה של אבא שלי, ושל אבא של צחי. הילדים שלנו מתחתנים!"
איך שומרים קשר חמש שנים בסוד?
"נפגשים רק פה, בקפה למטה. לא הולכים למסעדות של אנשי ברנז'ה. הופעות של צחי, אוספת אותו רק שעה אחרי ההופעה, כשכולם התפזרו. לא מתנשקים בחוץ. קולט? על חו”ל ביחד אין מה לדבר, תיתפס ואתה גמור. הרגשתי שאני מוכנה לעבור הכל לטובת האהבה שלי. אבל ההחלטה להתחתן הייתה כי גם, די. כולם אומרים מסביב שאני הכי אמיצה - ואני מסתירה את הדבר הכי חשוב בחיים שלי?!"
על היד שלה טבעת של כתר בצבע תכלת, עיצוב של צחי. קיבלה אותה כשבועיים לפני החתונה. "ובאותו רגע הבנתי, שכל מה שנלחמתי עליו כל החיים, אהבה, באמת קורה. ירדה לי דמעה. וצחי אמר: 'למלכה מגיע כתר'". ההתארגנות לחתונה נעשתה בזריזות, וההזמנות יצאו רק ערב לפני. "אם היינו מודיעים חודש מראש, ברור לאן זה היה מגיע, לכן התארגנו מהרגע להרגע, תוך עשרה ימים. אנחנו יודעים שיהיה פיצוץ – אז שיהיה מבוקר. לצמצם נזקים", היא אומרת. ההפקה נוהלה כמבצע צבאי חשאי עד הפרט האחרון. תסמכו על החבר'ה הטובים מהיחידה של צחי. פאודה, הגרסה הרומנטית. "הם מצאו לנו מקום, בתאריך שרצינו, שלחו תמונות. ראיתי, יופי, סגור. כמה כסף? 'לא לדאוג, אנחנו נסגור'. וקייטרינג מה? 'נו, יש חבר של צחי, נפתול. הכל בסדר'. שולחים תפריט בפתק. מדהים. מאשרת, לא טעימות ולא עמאייאת. ולכולם הם אומרים, 'יש לנו אירוע, חתונת זהב, שיהיה הכי טוב', הכל בעבודת שו־שו. אין, זה היה סרט קורע בפני עצמו", היא מתגלגלת.
"עשרה ימים לפני החתונה אני נוחתת מניו־יורק. טלפון לגדי אלימלך, 'אתה לבד?'. 'כן. רק ויוי (בלאיש) ואני פה'. 'אז תקשיב. יש פה אירוע סודי, ומכיוון שאתה האדם הראשון שהלביש אותי, אהמממ...'. התחלתי להסתבך. 'לוסי, לאן את חותרת?'. אני מתחתנת ב־10.10. צריכה שמלה. 'מה?! זה עוד שנייה וחצי!". סנדלים לאירוע, מוצאת משהו יום קודם. ציפורניים, מחפשת לעשות איפשהו בבוקר האירוע. 'נשמה, אין מקום, תבואי מחר'. פדיחה. מה אגיד לה, אני הכלה?"
החתונה עצמה הפכה לאירוע לאומי, בעצם בינלאומי. "אמא ואבא נכנסו על רקע 'זאי אלהאווא' של עבד אלחלים, אמא ואבא של צחי על רקע 'לא יכול להוריד ממך את העיניים' של מאיר אריאל, ואנחנו על 'דונט מייק מי ווייט' של סטינג ושאגי. די, לא רצינו סלין דיון! היה כבר יותר מדי דבש מסביב!", היא צוחקת.
מבצע חשאי
וגם קצת עוקץ. כל העולם, אשתו ועוד כמה צאצאים מכוערים במיוחד, הרימו את ראשם והוסיפו קיסם ללהבה הגזענית. "התגובה הכי ראויה, תתפלאו, הייתה של מירי רגב, שאמרה: 'שיהיה להם במזל טוב. זה לא ענייני'. גם אבי גבאי אמר, 'זה לא עניין פוליטי או עניינו של מישהו'. אבל אז הגיעו האורן חזנים".
ח"כ חזן, כזכור לשמצה, פירסם מיד ברשת: "לא מאשים את לוסי שפיתתה נפש יהודי במטרה לפגוע במדינתנו, ולמנוע מעוד צאצאים יהודים להמשיך את השושלת היהודית. כן מאשים את צחי המתאסלמלוי שלקח את פאודה צעד אחד רחוק מדי – אחי צא מהסרט. לוסי זה לא אישי, אבל דעי, צחי אחי ועם ישראל עמי. די להתבוללות!"
חזן נתן את האות לאחרים, כולל גם שר הפנים בכבודו, אריה דרעי: "הם בני זוג שאוהבים ומתחתנים, אבל זה לא דבר נכון. יהיו לכם ילדים, תהיה להם בעיה במדינה בגלל המעמד שלהם. אם נפשך חשקה ביהדות, יש הליך של גיור", פסק שר הפנים. אחרים היו מעודנים עוד פחות. "היה ברור שכל הגזענים והחשוכים יתפסו טרמפ. תכלס זה פסיכי שמנהיגי המדינה מתעסקים בחתונה שלי. זה דפוק! תגידו, התחתנתי איתכם או עם צחי?!", היא אומרת.
עד שהגיע הרגע. "אני וצחי מתחת לחופה. המשפחות שלנו מאחורה. ומבחינתי, כל העולם על הזין שאין לי! לא מעניין אותי מה יש לכם להגיד! לא מעניין אותי שזה לא בא לכם טוב בעין! זה החושך שלכם! מסכן צחי, ששבעת מדורי גיהינום של העם היהודי נפלו לו על הראש. כמה ימים אחרי החתונה עצרה אותו מישהי ברחוב. 'אתה צחי הלוי? בוא הנה! תקשיב, אתה עושה טעות חמורה!'. ואם צחי היה מתחתן עם אנג'לינה ג'ולי? ישר היו אומרים, 'צחי הלוי, איזה תותח'. פה מה? בוגד, התחתן עם ערבייה, בגד בעם שלו. הת־בו־לל".
ומהצד הערבי?
"זה לא שהצד הערבי דבש", היא מאזנת. בלשון המעטה. לאורך השנים סבלו אהריש והוריה מיחס מתנכר עד עוין מצד אחדים מבני משפחתם. "לוסי ביזתה את כבוד המשפחה שלנו. זה הכבוד שלנו וצריך להחזיר אותו", אמרו עליה בעבר. עוד סיבה משמעותית לאיפול שהוטל על הקשר בין בני הזוג: "כבוד המשפחה" היהודי, "כבוד המשפחה" הערבי – בלי טיפת כבוד, בעצם.
הדודים שלה נעדרו מהחתונה. רק כמה מבני הדור הצעיר העזו לברך, ואחד מהם אף הגיע לטקס עצמו. "לא באו ולא הוזמנו. שמענו שדיברו אחרי, אבל כבר לא הציקו יותר מזה, כי שני ההורים שלי ניצבו כמו חיץ בינינו. בשנייה שאמא שלי אמרה, אף אחד לא יתערב בחיים של לוסי, אז זהו. יש גבול", היא מוחה דמעה. "ההורים שלי הקריבו המון עבורי. מדברים על 'כבוד'? הם נתנו הרבה יותר כבוד למשפחה שלהם, מאשר ההפך".
ואיך נראה הבוקר הראשון כזוג נשוי?
"צחי התעורר. 'מאמי אני גמור, אולי תעשי לי סנדוויץ' חביתה?' (צוחקת). יצאנו לצימר בצפון. ובדרך, כביש החוף, שיירות של מכוניות, מצפצפים, פותחים חלונות. 'אוהבים אתכם! כל הכבוד לכם! שימו זין!'. אז אתה יכול להתייחס לחרא, אבל אתה רואה שהרבה אנשים משוועים שייצא משהו טוב. על כל טוקבק רע, ובדקתי, היו לפחות 20 טובים. הרע מאוד קולני ונוכח. ופתאום אתה מבין שהטוב הרבה יותר חזק".
כחודשיים לאחר הטקס הגיעו רומיאו ויוליה הישראלים לראיון קצר בסי־אן־אן אצל כריסטיאן אמנפור, מי שלוסי רואה גם כמודל חיקוי, ואינשאללה עוד תגיע יום אחד למעמדה. לכל היתר סירבו, כולל התקשורת הישראלית, עד רגע זה.
"אנחנו מקבלים המון הצעות לראיונות בחו"ל, וכולם שואלים, 'מה הבעיות של זוג מעורב בישראל', 'האו דאז איט פיל טו בי א מיקסד קאפל אין איזראל'. אני מתה לשים פה מצלמה, שיראו כמה אנחנו זוג משעמם! מתחילים בינג', צחי נרדם כבר בפרק הראשון. מתעוררים בבוקר. הוא מכין לי סנדוויץ', אבל תמיד שוכח שאני לא אוהבת חרדל! אז אלה הבעיות שלנו. זה ה'מיקסד קאפל'. החרדל בסנדוויץ'!
"ותשמע, הוא יש לו את הקצב שלו. נניח, אמר שהוא עושה כלים. נגמר הערב, מגיע הבוקר, אני על קוצים. אבל צחי קם לאט. עושה לו קפה, סיגריה. אחרי שעה וחצי, לתדהמתי, הוא אשכרה עשה את הכלים. אז מה רוצים, שנספר בחו"ל את זה? דה מיקסד קאפל רבים על כלים. הדישז מנצחים את הכל".
באמת נקי ומבריק כאן לאללה, דירת שני חדרים משקיפה על האורות הנוצצים של הסיטי. 5,850 שקל בחודש, מציאה במושגים תל־אביביים. רון חולדאי אמר בעקבות החתונה, הלוואי שהם יקימו כאן בית. "הלוואי שזה יתאפשר", נאנחת לוסי. בינתיים הצליחה לקנות דירה בדימונה, ביחד עם אחותה הגדולה - שגרה, במפתיע, דלת ליד. "צחי כל הזמן אומר, 'מאמי, לאן שלא נלך אני לוקח את סאידה איתנו. לא יודע מה יקרה לך בהיריון, תשתגעי. צריך את סאידה לידי'".
ומה באמת עם ילדים?
"יהיו. בטח. שנינו מאוד רוצים ילדים. אנחנו עובדים על זה, טבעי, אבל אם לא יתאפשר, גם אימוץ זו אופציה. אתה יודע, אמא בהתחלה אמרה, 'צחי מדהים. אבל מה הילדים שלכם יהיו?', ואבא ענה: 'לא מעניין אותי. יהודים, נוצרים, מוסלמים או צ'רקסים, הם הנכדים שלי. מה שחשוב זה איך תחנכו אותם'. ופתאום הכל נהיה יותר קל. מבחינתנו הדת שלהם תהיה אנושיות".
יוסף סוויד, במצב דומה לשלכם, הודה שישראל היא מקום קשה מאוד לגדל ילדים כאלה.
"בסדר. אני יודעת שהילדים שלנו, של 'הורים מעורבים', כבר לא יהיו השונים היחידים בבית הספר. יש כבר שני אבות, שתי אמהות, הורות משותפת – יש הכל – אז גם ערבים ויהודים. לא אומרת שיהיה פשוט, אבל זה תהליך. אנחנו לא מביאים ילד בן 18 ישר לצבא! מה גם שעד גיל 18, כידוע, כבר לא יהיה צבא", היא צוחקת.
מחוץ למסך
צחי קופץ לשנייה. נשיקה חטופה, רץ לפגוש את דין, בנו מהנישואים הראשונים. "ילד מקסים", אומרת לוסי, ומציינת שהוא כמובן נכח בחתונה. "תעשי חיים, יא מובטלת", נפרד צחי לשלום. לא מאוד רחוק מהמציאות. בחודשיים האחרונים אהריש נטולת מסך. בסוף 2018 הורדה תוכניתה "שיחת היום" בעקבות המיזוג בין "רשת" וערוץ 10, כמה חודשים לאחר הורדת "המשפיעים" בהנחייתה. אגב, שתיהן היו מועמדות השנה לפרס האקדמיה. הפסידו ל"לונדון את קירשנבאום" ולרוני קובן, שקרא על הבמה להחזיר את לוסי. הוא, ועוד למעלה מ־50 אלף איש, שקראו בעצומה פומבית להחזיר את לוסי למסך.
על ההדחה נודע לאהריש מהרשת, לא מ"רשת". "הסתכלתי בפיד וראיתי את הידיעה. לא האמנתי. מה, אף אחד לא מדבר איתי? ואז עוד ציוץ של רז שכניק. 'ברכות ליעקב אילון על רצועת חמש בערב'. ועדיין לא מדברים איתי. אז בינתיים אני בבית. חתומה על חוזה טאלנט ב'רשת' עד סוף 2020, ומקבלת משכורת".
יעקב אילון אמר, "לא אני אישית הזזתי את לוסי מהרצועה. אגב, שלחתי לה ברכות לחתונה והיא לא חזרה אליי".
"הוא נמצא ב־180 הודעות שלא הספקתי עדיין לענות להן מאז. נשבעת. תשמע, גם את ירון לונדון הורידו. אני בחברה טובה".
מה ההסבר שניתן לך למהלך?
"לא יודעת למה. לא הוסבר לי למה. לא הובהרה לי הסיבה. תשאל את רשת".
כועסת?
"ברור. 'שיחת היום' היא תוכנית שבניתי בשתי ידיים, שש שנים, נגעה בנושאים שכביכול לא עושים רייטינג בחמש בערב: הילד שלא מקבל חיסון, האישה שנרצחה, מאבק הנכים – נושאים חברתיים. כשהדלקתי משואה ביום העצמאות חתמתי על חוזה עם החברה הישראלית, והתוכנית הזאת הייתה סוג של עמידה בו".
אולי נעשית פרימדונה שקשה לעבוד איתה?
"פרימדונה? נכון, תמיד היה לי פה גדול, אבל הנה, בשבת עשיתי ארוחה לצוות 'שיחת היום'. תשאל אותם אם אני דיווה שאי־אפשר לעבוד איתה".
או שדבק בך הכישלון מהניסוי לתוכנית משותפת עם אודי סגל?
"מה פתאום, זה היה מזמן, והבנו מהר מאוד שזה לא נכון, לכולנו. תראה איך אודי פורח עכשיו. תוכנית מצוינת".
מקומות אחרים פנו אלייך?
"כן. לפני שנתיים וחצי הייתה הצעה לחוזה טאלנט ב'קשת'. אבי ניר הוא באמת אדם מדהים, אבל אבי צבי (מנכ"ל רשת דאז, י"נ) הוא האיש שנתן לי את ההזדמנות שאף אחד אחר לא נתן. בשעתו, כשעזבתי את i24news ונורא חששתי, הוא אמר לי, 'כל עוד אני נושם, בחיים לא תחסר לך עבודה'. אתה לא עוזב בן אדם שעמד לצידך ברגע שהיית צריך".
אז אין עכשיו מקום עבורך בכל השעות של רשת 13?
"כנראה שלא. באמת אין לי מושג. תשמע: אני יודעת מה ההשפעה החברתית שלי. מונולוג החתונה הגיע לכל בית בישראל. מונולוג חאלב (בעקבות הטבח ומלחמת האזרחים, על אדישות העולם הערבי, י"נ) הגיע למיליוני צפיות בעולם. את זה אני כן יודעת!"
אולי את מסוכנת מדי בזמן ובמקום הזה?
(לוקחת אוויר ארוכות) "זה הדבר האחרון שאני רוצה להאמין בו. אני יודעת טוב מאוד שעבור אנשים מסוימים, ערבי תמיד נשאר ערבי. אבל אני לא אכנע למחשבה הזאת, גם אם יביאו לי הוכחה שזו הסיבה".
בינתיים כבר ניסו לצוד אותך לריאליטי?
"תמיד הציעו, מכל הכיוונים, ותמיד סירבתי. מה, 'האח הגדול' היה פותר לי חמש שנים של מינוס, אבל סירבתי, כי זו לא אני. אגב, הגעתי בזמנו לשלב האחרון להגשת 'משחקי השף', מול מירי בוהדנה. ואבי צבי אמר, זה לא נכון לך. והוא צדק מאה אחוז".
אולי הגעת לתקרת הזכוכית של ערבי בפריים־טיים הישראלי?
"מסרבת לקבל את זה! אתה יודע, פעם העברתי את השידור לשיבל כרמי מנסור, והוא העביר לפוראת נסאר, ואמרתי, פאק! לפני 12 שנה הייתי המגישה הערבייה הראשונה בישראל. אז הנה, מגיעים עוד. יש שיבל. יש לוסי איוב. שכנה שלי, מתה עליה".
הלוסי החדשה, שבינתיים לקחה לך את האירוויזיון!
"איך שנטע זכתה, אמרתי לצחי: 'אנחנו מנחים את האירוויזיון!' אני יודעת שש שפות, צחי חמש, וכל הסיפור שלנו. אבל אף טלפון לא הגיע (צוחקת). אולי פחדו שאבוא עם איזה מונולוג".
אגב, שפיטה?
"כפרה עליה! באה ושמה לאנשים את האמת בפרצוף, שרה במבטא ערבי הכי מודגש – ואתם מתים על זה! 'קריקטורה של ערבייה'? מה פתאום. היא שוחטת פרות קדושות ולאנשים קשה עם זה".
ימין ושמאל
אהריש, 37, נולדה בנצרת. שם המשפחה הוא בעצם "הריש", אלא שמשרד הפנים הוסיף מתישהו עוד א', "ומאז אנחנו א־ה־ר־י־ש", היא צוחקת בהשתכנזות. גדלה בדימונה, מעל סניף הליכוד, בתוך חברה יהודית לכל דבר, משפחה ערבית־ישראלית נדירה לגמרי. בגיל שש חטפה בקבוק תבערה ממחבל פלסטיני בטיול משפחתי לעזה. בגיל 15 חלתה ועברה כריתת שחלה. אינטליגנטית, יפה, ערבייה במבטא יהודי־צברי מושלם, פה גדול, וגם דעות שמתעקשות לחרוג מהשחור־לבן הארור.
כמה מנדטים את שווה?
"מאחת המפלגות אמרו לי, ארבעה־חמישה מנדטים. לקראת הבחירות קיבלתי הצעות כמעט מכל מפלגה אפשרית, כולל גישושים גם מצד ימין, אבל לא הליכוד. וגם לא הרשימה המשותפת".
איתך המשותפת הייתה יכולה להיות מהפכה. יאיר לפיד כבר לא היה אומר "הזועביז".
"אין ספק שזה היה מאתגר את השמאל־מרכז, כי הם לא יישבו עם מפלגות ערביות. בכלל, איפה יש ערבים בעבודה? דרוזי במקום ה־17. איפה יש אצל יאיר לפיד? אין לו! גם הערבים לא רוצים לקחת חלק במשחק הפוליטי. למה? כי יש כיבוש. עם רבין הייתם גוש חוסם, כדי לתמוך בהסכמי אוסלו. עם נתניהו הייתם גוש חוסם, לא להמליץ על ציפי לבני. אז לא גוש חוסם לבני גנץ – אבל כן הייתם עבור נתניהו? כולם משחקים לידיים של הכהניסטים".
גם הפוסט המדובר של רותם סלע לא הרגיע את אהריש. "תראה איך ההסתה נגד 'הערבים' ממשיכה להשתולל, ואף אחד לא אומר כלום", היא זועקת. "איפה הקולגות שלי? אף אחד לא עוצר את שיח ההסתה נגד 20 אחוז מתושבי המדינה! למה להאשים רק את רינה מצליח? לתקשורת אחריות גדולה. היא הראשונה שצריכה לעשות חשבון נפש. מי הכניס את איתמר בן־גביר לאולפנים? מי עשה ממשה פייגלין, אינטלקטואל כזה מצוחצח, עם הטרנספר המוצהר, שם דבר?"
נכון. אבל גם זועבי, ע'טאס וזחאלקה לא עושים את החיים קלים.
"הציבור הערבי הרבה יותר אמיץ מהמנהיגים שלו, ומסתייג בפה מלא מהטרור. אבל הנציגים הערבים, במקום להרגיע את העניינים, מלבים את היצרים. מגנים טרור - ומוסיפים, 'אבל הכיבוש'. מישהו שקם בבוקר, מחליט לרצוח יהודי, מוצא בחורה ביער, אונס ורוצח אותה – זה לא מקובל בשום צורה, לא חשוב תחת איזה כיבוש אתה חי! בתור מישהי שעברה פיגוע – אין 'אבל' אחרי זה! תגנה, שים נקודה. ואז אולי יתחילו להאמין לך".
אולי תלכי בעצמך להתמודד במרצ?
"גם היא לא עשתה ריענון בשורות. בוא נפתח את עניין המזרחים: למה אבי בוסקילה לא יכול להיות יו"ר מרצ? מחרפן אותי שאנשים בשמאל אומרים 'בוא נדבר על שוויון, בוא נדבר על ליברליות', בזמן שאת הביקורת הכי מתנשאת קיבלתי מהצד השמאלני. הימני יגיד לי, 'ערבייה זבל, תעופי מפה, לא המדינה שלך'. השמאלני הליברלי הנאור יבוא ויסביר לי שאני 'ערבייה בעייתית'".
והרבה אינטלקטואלים ערבים מחטיפים גם: 'ערביית מחמד, מכרת את נשמתך הפלסטינית, הדלקת משואה כדי לרצות את היהודים'. שמעתי גם ביטויים יותר קשים.
"תגידו: אין לי אופי? מי אתם כולכם שתגידו לי מי אני? מי?! אם הייתי צריכה להדליק היום משואה, הייתי עולה עוד יותר בגאון. תראה מה זה: השמאל מלמד אותי איזה ערבייה להיות, הימין אומר שאני צריכה להגיד תודה, והערבי - שבכלל שכחתי מי אני. מה אני, נערת ליווי שכל אחד עושה בה שימוש?"
אהריש מוקד קבוע להשמצות, קללות, איומים, לפני החתונה ובטח אחריה. גם משום שהיא, כמה מוזר, מתעקשת להביע את דעתה, בסגנון לגמרי לא מתנצל. בעקבות חוק הלאום, פירסם נתניהו פוסט המדגיש כי ישראל היא מדינת הלאום היהודי בלבד, ועשה זאת גם בערבית. אהריש הגיבה: "בוא תירק עליי גם בערבית, השפה בעלת המעמד 'המיוחד' בישראל, כי לא מספיק ירקת עליי בעברית. ורק להדגיש שזה ראש ממשלת מדינת ישראל, המדינה שכוללת שני מיליון אזרחים לא יהודים", צייצה.
"ובתגובה, מישהו בטוויטר כתב, 'צריך לירות על לוסי'. אמרתי, מה זה? ואז הוא ביקש לתקן, 'התכוונתי להגיד לירוק'. והתפתח דיון! כל מיני אנשים התחילו להגן עליו: 'לוסי, הוא לא רצה לירות עלייך. רק לירוק'. אה, אז אם התכוון לירוק, זה כבר בסדר?", היא צוחקת.
מה את חושבת על נתניהו?
"נתניהו הוא גם ראש הממשלה שלי. הוא ראש הממשלה של אזרחי מדינת ישראל, לא ראש ממשלת היהודים ולא ראש ממשלת הימנים. והוא יוצא נגד כל מי שלא מסכים איתו. מי שלא מסכים איתו, באופן אוטומטי מתויג כ'אויב' שיש להשתיק. בעידן של הפייק־אמת, זה מאוד מסוכן.
"תראה איזה בית משוגעים הולך כאן לאחרונה. אני רואה אנשים יוצאים מדעתם בהגנה על ביבי, כמובן, אבל גם על גבאי, על לפיד, גנץ... בסוף החודש מישהו מהאנשים האלה שאתם מגינים עליהם בחירוף נפש, בקללות, באיומים – מישהו דופק בדלת ואומר שלום, בודק אם הסתדרת במשכנתה של החודש שעבר? הולך עם אמא שלך לבית חולים, כשלא שמים עליכם במסדרון? איך העם שכח את כל זה?"
למי תצביעי?
"כנראה אחליט רק בקלפי. שלוש אפשרויות, תבינו לבד. תשמע, זו מערכת בחירות פשוט מופרעת. מעניין אותי מה השפן שיישלף, כנראה מצד ימין, יום לפני הבחירות בחמש בערב. לא אתפלא בכלל. ולצערי, זה לא הכי נמוך שנגיע. עוד תהיה פה אלימות. מסרבים ללמוד פה מההיסטוריה. לא לפני הרבה זמן היה פה רצח פוליטי. יהודי רצח יהודי אחר כי הוא חשב אחרת ממנו. צריך עוד רצח עבור חשבון נפש?"
מה שלא חסר כאן הוא ייאוש וכלי נשק. במגזר הערבי יש קולות שאומרים: אתם דוחקים אותנו לפינה. המיעוט הערבי בישראל עלול להתקומם?
"זה לא יקרה. עד כמה שהגזענות קיימת, העוני, האפליה, הייאוש – מתחולל שינוי עצום בחברה הערבית. והוא קורה בקרב הנשים הערביות. יש מלא כמוני, רק אין להן מיקרופון פתוח כמו שלי. נשים! בדיוק כמו מה שקורה בחברה החרדית. ומה שצריך הוא לאחד מאבקים. בהפגנות נגד רצח נשים ערביות ויהודיות ־ עִמדו ביחד בכיכר. שני הצדדים יכולים להרוויח.
"יש פחד עצום בחברה הערבית השמרנית מזה שנשים קמות ודורשות את הזכויות שלהן. אתה יודע כמה תגובות של בחורות ערביות אני מקבלת? במיוחד אחרי החתונה עם צחי. 'מחזיקות ממך', 'שאפו עלייך', 'הלכת אחרי האמת שלך'. באופן אישי, לא ברבים. הטענות למה לא להתחתן, הושמעו בעיקר אצל גברים יהודים וערבים. ונשים, יהודיות וערביות, קמו לצעוק על הגברים למה כן".
המודרנה תנצח בסוף?
"ברור. זה קצת כמו העלייה המזרחית לארץ. חלק גדול הגיעו מושפעים מהחברה הערבית שהם חיו בתוכה, ומה גרם לשינוי? החברה האשכנזית. כולם התערבבו והושפעו. יהודים וערבים עדיין לא מספיק מעורבבים. זה יקרה, בוודאות, רק בינתיים, שני העמים סובלים. סבל עמוק. יש משבר אמון בינינו. בוא נתחיל להכיר אחד את השני! למשל, שכל משפחה יהודית תאמץ משפחה ערבית, ולהפך. תעשו שבת אחד אצל השני. למשל, תנו לילדים ללמוד ביחד מכיתה א'. מהגן. עמיר ואמיר יהיו חברים מילדות. איך יוכלו לשנוא אחד את השני?"
אפרופו נשים. מותר לשאול אם הוטרדת מינית?
"יש מי שלא הוטרדה? גם אני, ועוד איך. פעם מישהו מאוד מוכר אמר לי, 'מת לדעת איך זה לנשק ערבייה, אולי תיתני לי לנסות?'. משפט פתיחה מדהים, נכון? עניתי, 'כמו לנשק יהודייה. בול אותו דבר'. היה מישהו שניסה להתחיל איתי, הבין פתאום שאני ערבייה, וזה רק דירבן אותו עוד יותר. שאלתי, מה הקטע לזיין ערבייה? זה לא צועק 'אללה אכבר' כשאני גומרת!
"השיח של MeToo הוא כמו מטוטלת. עכשיו כולו לכיוון הנשי. ייקח זמן עד שנגיע לאמצע, ונבין מה גבולות השיח. הטרדה היא גם עניין אינדיבידואלי. מה שאני לא אחשיב כהטרדה, אחרת כן, ואני לא יכולה להתווכח איתה. גם את זה נצטרך להבין".
שיר הרעות
לפני סיום, היא מתעקשת לציין אדם אחד: נשיא המדינה, רובי ריבלין. "היחיד שקם ויצא נגד ההסתה. היחיד שעומד נגד כל הגל העצום הזה, של רוע ושנאה, ופשוט מְאַפֵּס הכל. עליו צריך לשמור. על שומר הסף מספר 1. ריבלין מחזק את האמונה שבאמת, עוד לא אבדה תקוותנו".
עכשיו היא באמת מתרגשת. "קצת לפני שחיים גורי נפטר, הגעתי עם הנשיא ליום ההולדת שלו. גורי אמר, 'אני מסתכל עלייך, ויש בי המון תקווה'. חיים גורי אומר לך דבר כזה, ורובי ריבלין יושב מהצד השני? אמרתי לנשיא: 'תמיד גורמים לי להרגיש שזה לא הבית שלי, תודה שנתת לי בו מקום".
גורי ממשיך להתארח בבית של לוסי וצחי. "בערבים אנחנו יושבים בסלון, צחי מנגן ואנחנו שרים. ערב אחד אני שומעת אותו שר את 'שיר הרעות', לקראת סרט שעומד לצאת, ואני קולטת שהוא לא מגיע לסולם הנכון. 'לא מאמי, זה לא ככה', אני מתקנת אותו, 'את יפי הבלורית והתואר', ואז אני נעצרת: זה שאני מתקנת אותו ב'שיר הרעות' - זה השיא!", היא חותמת.
כמעט שכחנו. איפה אתם בסדר?
"אצל ההורים של צחי. אני קוראת בהגדה, שולטת. השנה ממש מחכים לי, הנה, יש לנו קריינית מקצועית! יותר מזה: ההורים שלי כבר מוזמנים אצל מירי ואמנון למימונה".
