יעל קראוס נחשפה למוזיקה של דודה, שמוליק קראוס ז"ל, בגיל צעיר מאוד. "אני זוכרת שבבית שמענו מוזיקה לועזית ושמוליק קראוס", היא מתארת הערצה משפחתית גורפת כלפי בן המשפחה המוכשר. "מורכב", היא בוחרת לקרוא לאיש שהעניק לפס הקול הישראלי שירים מיתולוגיים שמרגשים אותנו עד היום, אבל גם נודע בהתפרצויות הזעם והאלימות שהופנתה גם כלפי הקרובים אליו ביותר, אשתו ג'וזי כץ ושני בניו.

איזה מין דוד הוא היה?

"הוא לא היה דוד שזוכר את כל ימי ההולדת ומביא מתנות, אבל אני הייתי הבת של אחיו הקטן, והוא אהב אותי. כשהוא היה רואה אותי הייתי מקבלת חיוך ענק וחיבוק חם. הוא הביא לי את הקומפקט־דיסק הראשון שלי. וגם את השני, אחרי שאיבדתי את הראשון", היא נזכרת בצחוק. "כן, הייתי קרועה קצת, כי אהבתי מאוד גם את ג'וזי, ואת בן ושם".

סגירת מעגל

השנים הובילו את קראוס (41) ליצור ולשיר ממש כמו דודה המפורסם, ובשנים האחרונות היא שרה ביחד עם אסף אמדורסקי ושלומי שבן את הלהיטים האלמותיים של "החלונות הגבוהים" במופע המצליח "מחווה לחלונות הגבוהים". "כשאסף התקשר אליי והציע לעשות את 'החלונות', עניתי מיד שאני מוכנה. ושאני לא צריכה חזרות, כי אני יודעת את כל התפקידים", נזכרת קראוס, שבאופן טבעי שרה את תפקידי השירה של ג'וזי.

"אני ממש גאה בהופעה הזאת. זאת סגירת מעגל אמיתית", היא אומרת. "זה להיות גאה שאני 'קראוס', זה לשמר את המורשת. זה לחזור לשירים שאני מרגישה בהם בבית ברמות שקשה לתאר במילים. וכשאני עושה את זה עם שני שותפים מדהימים, זה פשוט 'וואו'".

המופע רץ בהצלחה מול אולמות מלאים, אבל ליעל חסרים כמה אנשים בקהל. "אני שבורה, שבורה, שבורה, מזה שאבא שלי, דוד שלי ודודה שלי — יגאל, שמוליק ואחותם רבקה — הלכו לעולמם ולא יודעים שזה קורה. אני נטרפת מזה. כל פעם בסוף הופעה חולפת לי בראש המחשבה: 'וויי, אני פשוט לא מאמינה שהם לא יודעים'. הם היו מתים על זה".

אפילו שהיא לגמרי ישראלית, קראוס התחילה את קריירת השירה שלה דווקא באנגלית. והיו לה סיבות טובות. "רציתי להתנתק מהמחויבות שלי כישראלית, מהמחויבות שלי כ'קראוס'", היא אומרת בכנות. "הרגשתי שאני רוצה להרחיק את היצירה מהמציאות. לא רציתי לשיר בשפה שאני מדברת בה, וביטאתי בשירים את כל מה שהיה חסר לי, ומה שלא היה לי אומץ להגיד. את השיר הרומנטי ביותר שלי כתבתי אחרי שיברון לב מוחלט".

שמוליק קראוס | צילום: אורן אגמון

עכשיו, כמעט עשר שנים אחרי שהוציאה את "Boutique", שכולו שירים באנגלית, היא מרגישה בשלה להגיש את עצמה בעברית. אחרי חמש שנים בניו־יורק, התגבשה בה ההבנה ש"ישראלית", כמו גם "קראוס", זה משהו שאי־אפשר להתנתק ממנו. "פתאום קלטתי שגם בניו־יורק, רוב החברים שלי ישראלים, ורציתי ליהנות מזה. לכבד את זה, לאפשר לשירים שלי לחבק, לחזק את האנשים שלי. המשפחה שלי. החברים".

השירים נשארו במגירה

במגירה חיכה אלבום שלם שהקליטה באנגלית, אבל הוא כנראה יצטרך להמשיך לחכות. קראוס הבינה שאין לה מה להוציא עכשיו עוד אלבום באנגלית. "הגעתי להכרה שאני רוצה להיות זמרת ישראלית, והדרך שלי לעשות את זה היא לכתוב בעברית".

אז היא חזרה לארץ אחרי חמש שנים בניו יורק. שכרה דירה בבית דירות הרחק מהעיר, על שפת הים, בילתה שנתיים בשקט ובידוד, ("כדי להבין עם עצמי מה צריך לקרות ומי אני לעזאזל"), והתוצאה היא עשרה שירים שיראו אור בקרוב, אותם כתבה ביחד עם שי רוט שהלחין ועיבד. רובם עוסקים בפרידות, זמן שחלף, מוות וגעגוע.

בימים אלה יצא "לשיר לבד", השיר הראשון מאלבומה החדש של קראוס. בקליפ היא נראית יושבת לבד על מגלשת מים ענקית מתבקעת מצמא, פוסעת בחורבות פארק שעשועים נטוש, ועומדת במרפסת בית דירות שהטיח מתקלף מקירותיו. "מה שהפתיע אותי באלבום הזה הוא שהוא יצא מאוד יציב. חדגוני אפילו. אם את אוהבת שיר אחד, כנראה תאהבי את כל האלבום", היא אומרת. "לא ציפיתי שככה יישמע האלבום הראשון שלי בעברית. אבל בזמן אמת כשאת יושבת וכותבת, את לא חושבת על זה. את פשוט בתוך היצירה, ומה שיוצא — יוצא".

ומה עכשיו?

"עכשיו אני מוכנה להתחיל להופיע, להוציא עוד שירים, ולשתף פעולה עם כמה שיותר אנשים".

כמו מי למשל?

"אם מותר לפנטז, אז אביתר בנאי הוא מספר אחת שלי. יצא לי לשיר איתו פה ושם, אבל נראה שאלוהים לא יאפשר לו אף פעם לשיר עם אישה". •