המארב, החילוץ, והבקשה לסיוע: "תירו עלינו, אין ברירה"

צמד המילים "סולטן־יעקב" נצרב בתודעה הקולקטיבית הישראלית. זה הרבה יותר משמו של כפר בדרום לבנון שבו אירע קרב עקוב מדם בין כוחות צה"ל לצבא הסורי ומחבלים פלסטינים בלילה שבין ה־10 ל־11 ביוני, 1982. זה גם הרבה יותר ממחדל מודיעיני או כישלון צבאי. צמד המילים הללו נותר פצע מדמם, מן תזכורת לאומית כואבת לכך, שגם 37 שנים לאחר מלחמת לבנון הראשונה, לא כל הבנים שבו משדה הקרב.

|

ביומה החמישי של המלחמה, ולאחר הקרב באגם קרעון, נערכו כוחות צה"ל מאוגדה 90 לנוע צפונה בגזרה המזרחית לכיוון כביש ביירות־דמשק. המשימה: לפתוח את "ציר הפיתולים" ולתפוס שטחים שולטים על מנת להכין את השטח להשמדת (או סילוק) הצבא הסורי מלבנון. היה זה זמן קצר לפני כניסת הפסקת האש לתוקפה, ובצה"ל העריכו שדיוויזיה מס' 1 הסורית ספגה מכה ולמעשה איבדה יכולת ההתנגדות.

לקראת ההתקפה המתוכננת עם שחר של ה־11 ליוני, נשלח גדוד השריון במילואים 362 בפיקוד סא"ל עירא אפרון לחסום את הצומת האסטרטגית — המכונה "טובלנו" — שמדרום לכפר סולטן־יעקב. הגדוד, שבו שירתו חיילי ישיבות ההסדר, החל לנוע קצת לפני חצות והטנקים התפרסו לעבר העמדות שלהם ב"משולש הדרכים" על ציר התנועה המרכזי "מיכה".

באותה שעה ממש, מבלי שהמודיעין הצה"לי איתר זאת, השלימו כוחות סורים באזור קו הגנה נוסף: גדודי קומנדו, חמושים בטילי "סאגר", כמו גם ארטיליריה, שריון ומחבלים פלסטינים, התחפרו היטב ברכס השולט למרגלות הכפר סולטן־יעקב.

סמוך לחצות הורה מפקד הגיס, האלוף אביגדור (יאנוש) בן־גל, להגביר את קצב ההתקדמות. "אני במקומך עם ג'יפ הייתי מבצע את זה לבד לפני ארבע שעות", אמר בקשר בן־גל. הכוח התקדם במהירות צפונה — אך מבלי לדעת שהיה זה ישר לתוך מארב. מאחר ומשולש הדרכים נמצא היה בשטח נמוך שנשלט באש, הורה המג"ד להמשיך הלאה כדי לתפוס עמדות על הרכס מצפון. במהלך התנועה נורתה על הכוח בשוגג אש טנקים מחטיבה צה"לית סמוכה. התוצאה: חמישה לוחמים נהרגו. הגדוד המשיך במשימתו, ואז זה קרה: מכת אש של ארטילריה, טנקים וטילי נ"ט מדגם "סאגר" שנורו מנגמ"שים, כמו גם ירי אר־פי־ג'י של קומנדו סורי ומחבלים פלסטינים, ריתקה את הכוח והסבה נזק רב לטנקים, חלקם נתקעו וחסמו את ציר התנועה.

לאורך כל הלילה נלחמו בגבורה לוחמי הגדוד והשיבו באש תותחים, מקלעים ומרגמות. גדוד נוסף הוזעק לחלצו — אך בעצמו נקלע לאש ונזקק לחילוץ. במאמץ להיחלץ מאחור, החלו כוחות הארטילריה של צה"ל בהפגזה כבדה שמנעה את התקרבות הסורים. בצה"ל חששו שהארטילריה שלהם תפגע בלוחמי הגדוד המכותרים. אבל אלו, בשל מצוקתם, לא נרתעו ודרשו מהאוגדה להמשיך להמטיר סביבם אש: "תירו עלינו, אנחנו מבקשים שתירו עלינו, אין ברירה".

קצת אחרי 4:00, הבין המג"ד הלכוד שאין בעצם תוכנית לחילוץ לוחמיו. למרות הבקשה של אהוד ברק, סגן מפקד הגיס, לקבלת סיוע אווירי, הסיוע ניתן רק בגזרות דרומיות יותר. מצד אחד הצליחה האש הארטילרית שהונחתה לאורך כל הלילה להגן על הכוח, אך מנגד: היא החמירה את המצב שכן גרמה לבלבול ולקושי בזיהוי מקורות הירי. טנקים תקועים איבדו קשר עם מפקדיהם, ומפקדי הפלוגות התקשו לאתר היכן נמצאים חייליהם.

רק לקראת 9:00 ניתנה האות — והכוחות הנצורים פתחו בנסיעה מהירה דרומה תוך שהארטילריה של צה"ל הנחיתה הרעשה כבדה על המתחם. בשלב זה ולאור יום, החל הגדוד להיחלץ לאחור על הציר לכיוון דרום. בחיפוי של 8,000 פגזי עשן, נעו דרומה הכוחות תוך מיסוך ארטילרי כבד, שהפריד והסתיר אותם מהכוחות הסורים הסמוכים במשך 20 דקות. בשעה 09:06 הודיע מפקד הגדוד בקשר: "אני בחוץ". אבל המחיר היה כבד: מתוך 20 טנקים ונגמ"שים בכוח, רק עשרה יצאו ללא פגע. בסה"כ נהרגו כ־20 לוחמים, 30 נפצעו — ועוד שישה הוכרזו כנעדרים.

אחד השבויים, חזי שי, שוחרר ב"עסקת ג'יבריל", ושבוי שני, אריאל ליברמן הוחזר יחד עם גופתו של הנעדר השלישי זוהר ליפשיץ בעסקת חילופי שבויים עם סוריה. גופתו של זכריה באומל, כאמור, הוחזרה אתמול. ואילו שני הנעדרים האחרונים, יהודה כץ וצבי פלדמן, טרם שבו לביתם.