yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: שקד אנקול
    מסלול • 04.04.2019
    אוסטרליה האמיתית
    כשגיא מלמד וחברו שקד הגיעו סוף־סוף לעיירה נידחת, אחרי מאות קילומטרים של כלום חוץ מנוף משתנה, הזהירו אותם: "האאוטבק זה לא צחוק. אנשים הולכים לאיבוד ומוצאים את מותם" • הם לא נרתעו ונכנסו לתוככי היבשת, ומצאו בה בין השאר בית יתומים לגורי קנגורו, אגמים ורודים ויערות איקליפטוסים סבוכים, וגם זוג נוצרים שגרים במערה - ועדיין מעורים בפוליטיקה הישראלית
    גיא מלמד

    "שקד, תסתכל!" צעקתי בהתרגשות.

     

    "מה יש?!" עצר שקד את הרכב בחריקת בלמים.

     

    "שם, בעצים", פתחתי את החלון והצבעתי על שדרת עצים בשולי הכביש, "להקה של תוכים!" הרעש של הרכב הבהיל אותם, ונפרש מולנו מופע מרהיב של נוצות כחולות ואדומות.

     

    "אחי, תירגע", רטן שקד. "כאן זה לא מיוחד. פה אלה סתם ציפורים רגילות. בכל זאת אנחנו באוסטרליה".

     

    החוף ב־The Twelve Apostles
    החוף ב־The Twelve Apostles

     

    כשצץ בראשי הרעיון לחצות את אוסטרליה הירהרתי בשאלה מי יסכים להיות שותף לטיול שכזה, ואולי "מסע" זאת מילה יותר מדויקת. בעוד מרבית האוכלוסייה באוסטרליה מתגוררת בערים הגדולות שלאורך חופי המדינה, אני חלמתי להיכנס לתוככי היבשת. אל תוך האי הגדול בעולם, מה שהמקומיים מכנים "אוסטרליה האמיתית". חקלאים, בוקרים, אבוריג'ינים, עיירות נידחות וטבע בשיא תפארתו. ידעתי שלהרפתקה כזו צריך שותף מיוחד. שותף שאהיה בטוח שנסתדר יחדיו במשך ימים ארוכים של נסיעה. שותף עם יצר הרפתקנות שאינו נרתע מאתגרים. אז הרמתי טלפון לשקד, חבר קרוב שהשתחרר זה עתה משירות ביחידה מיוחדת. "נו מה אתה אומר?" הצעתי לו. "יאללה, בוא נעשה את זה", הוא ענה מיד. "נשמע כמו משהו שאם לא נעשה עכשיו, לא נעשה אף פעם".

     

    עיר ארבע העונות

     

    נחתנו בעיר מלבורן הממוקמת בקצה הדרומי של אוסטרליה. מלבורן מכונה גם "עיר ארבע העונות ביום אחד". אתה יכול להתעורר לבוקר גשום וסוער, ולאחר שעתיים יתבהרו השמיים וישרור שרב כמו באוגוסט בתל־אביב. שכרנו רכב משפחתי ישן עם מזרן מתקפל ומקרר קטן מתחת למושב, ויצאנו לכיוון ה־Great Ocean Road - כביש שמתפתל לאורך קו החוף הדרומי של היבשת.

     

    עצרנו ב־The Twelve Apostles, אוסף עמודים מפוארים המזדקרים כמלתעות מתוך הים ואחת מנקודות התצפית המפורסמות ביותר באוסטרליה. מי הים קרים להחריד, בכל זאת השכנה מדרום זו אנטרקטיקה. אבל זה לא מרתיע את הגולשים שבאים בהמוניהם.

     

    Grampian National Park. העוצמה של הטבע
    Grampian National Park. העוצמה של הטבע

     

    שקד, תל־אביבי אמיתי וגולש מעולה, לטש עיניים משתוקקות. חששתי שיקפוץ מהרכב וירוץ אל הגלים. כשירד החושך החנינו את הרכב בחניון עפר בצד הכביש. שלפנו שתי בירות צוננות מהמקרר, בישלנו ארוחת ערב על גזייה והצענו את המיטה הזוגית המפוארת שלנו. בריזה נעימה נשבה מבעד לחלונות הפתוחים וכך הלכנו לישון, בתא המטען של הטויוטה החבוטה.

     

    ארץ פראית

     

    מעולם לא נסעתי מרחקים כה ארוכים מבלי לראות בני אדם או מקומות יישוב. מלבד תחנות דלק מבודדות המוקפות במספר מבנים, מקומות שכמו נלקחו ממערבונים ישנים, אין זכר למין האנושי. "היזהרו לכם, ברנשים צעירים, האאוטבק האוסטרלי זה לא צחוק. אנשים הולכים לאיבוד כאן ומוצאים את מותם", הזהיר אותנו הבעלים של אולם קולנוע זעיר, היחיד בעיירה פורט אוגוסטה. הוא סיפר שלפני 20 שנה ניבאו שהקולנוע יגווע במהירות עם התפתחות הטלוויזיה הביתית. "ככה כולם אמרו לי. אבל הקולנוע לא מת אלא להפך, לו רק היה בידי הכסף הייתי פותח קולנוע נוסף".

     

    הנוף השתנה כל כמה מאות קילומטרים. מדבריות בגוון אדום כהה כמו חינה, יערות איקליפטוסים צפופים המאכלסים בענפיהם דובי קואלה ולהקות ציפורים צבעוניות, אגמים מלוחים בצבע ורוד. ממעמקי ההרים תופיע פתאום מסילת רכבת שנמתחת לאופק, ועליה קטר שמושך ביעף עשרות קרונות עמוסים במחצבים שנכרו ממעמקי האדמה. ציפורי אמו אימתניות, להקות כלבי דינגו פראיים ועיט דואה בשמיים.

     

    להתעורר בתא המטען של הטויוטה
    להתעורר בתא המטען של הטויוטה

     

    רוח חמה נשבה מבעד החלונות הפתוחים ושקד השמיע שירים מהפלייליסט של הסרט "עד קצה העולם" (Into The Wild). השקט והוואקום של השממה שאבו אותי להרהורים. הנהיגה בכבישים האינסופיים עוררה בי טראנס של מחשבות, גרמה לי לחוש כל כך קטן וחסר משמעות אל מול העוצמה הכבירה של הטבע וגודלו הבלתי נתפס.

     

    הו, הסלע האדום

     

    האולורו, מונולית (מסלע) מהגדולים בעולם, הממוקם בפארק הלאומי אולורו־קאטה ג'וטה, הצית את דמיונו של שקד. נסענו במשך שלושה ימים כדי להגיע לפארק הלאומי. המונח היחסי "רחוק" מקבל משמעות חדשה באוסטרליה. "הם לא רחוקים, בערך 100 קילומטר מכאן", ענה לנו קינלי, חקלאי המגדל חיטה וכבשים, כששאלנו אותו מה המרחק מביתו אל הבית של שכניו. ולחשוב שעד לא מזמן אילת נדמתה לי כרחוקה.

     

    הסלע הכביר קדוש לאבוריג'ינים, העם הילידי האוסטרלי. בין הסימנים היותר מוכרים של השבטים האבוריג'ינים אפשר להזכיר את הבומרנג ואת כלי הנגינה דידג'רידו. האולורו גדול כגבעה ומרגלותיו מתפתלות בתצורות מופלאות שלא ראיתי כמותן מעודי. מורדות הסלע האימתני מקושטות בציורים מסורתיים המשנים את צבעם בהתאם לזווית השמש בשמיים. בכלל, נדמה שהמקום כולו נוצר בידי אמן.

     

    מדיטציה באמצע המדבר
    מדיטציה באמצע המדבר

     

    לציורים ולסיפורים יש חשיבות עליונה בפולחן הדתי של האבוריג'ינים, שכן בתרבות המסורתית שלהם לא התפתחה שפה כתובה ואמונתם מועברת באמצעות סיפורים ואיורים כמו אלה שניתן למצוא באולורו. כפי שהתרחש בכל רחבי אוסטרליה, גם מהאולורו גורשו ונושלו האבוריג'ינים על ידי האדם הלבן. בשנת 1985 הוחזר המקום לשבטים הילידיים בטקס מיוחד במעמד נציגי השלטון האוסטרלי. תמונות מאותו הטקס מוצגות במקום. הבטתי בתצלומים וחשתי צביטה בלב. הסתכלתי על ההתרגשות הניכרת על פני האבוריג'ינים ועל ריקודי השמחה מהמעמד המרגש. האושר הקורן מהתמונות הזכיר לי מעמד אחר שבו עם גולה חזר לסלע, או ליתר דיוק לכותל המקודש לו, לאחר שנים רבות של גלות.

     

    בית יתומים לקנגורו

     

    כשראינו את השלט "בית יתומים לקנגורו" לא חשבנו פעמיים, ברור שעוצרים. "הקנגורואים פעילים בלילה. אורות של רכבים מסקרנים אותם, אך אין לקנגורו הרבה סיכויים לשרוד לאחר שמשאית פוגעת בו", אמר לנו פיטר, הבעלים של המקום. "אנשים טובים מוצאים את הגורים ליד האמהות הפצועות ומביאים אותם אליי", הסביר תוך כדי שהוא מאכיל גור קנגורו, שמכונה ג'ואי, עם בקבוק חלב. כנראה הדבר החמוד ביותר עלי אדמות.

     

    "מה עם הגדולים מאחורה?" שאל שקד והצביע על אחורי החצר, שם שכבו שני קנגורואים גדולים, תופסים מחסה מהשמש הקופחת תחת עץ קזוארינה. "אלה גדלו אצלי. הם לא ישרדו בטבע. למעשה, הגדול יותר הוא סלב", הצביע פיטר על אחד הקנגורואים, "הוא מפורסם בזכות היכולת שלו לאבחן סרטן עור".

     

    שקד בחן בחשדנות את הדוקטור עם הזנב הגדול. "אולי אפשר לקבוע אצלו תור שיבדוק אותי?" שאלתי בחצי חיוך, "אולי אחסוך את הבדיקה השנתית אצל רופא העור". פיטר לא מיצמץ וענה ברצינות גמורה, "אל תיקח את זה אישית אבל הוא מוכן לבדוק רק מקומיים".

     

    לגור במערה

     

    "נשמח מאוד לארח אתכם בביתנו", אמרה קריסטין לשקד בטלפון. את מספר הטלפון של ג'ורג' וקריסטין, הנמצאים בעשור השמיני לחייהם, קיבלנו מאתר אינטרנט בשם (HIT (hosting Israeli Travelers, המקשר בין נוצרים אוהבי ישראל למטיילים ישראלים. שמחנו לקחת הפוגה קצרה מהשינה האינטימית באוטו־חדר־שינה־מטבח שלנו ולישון לילה אחד בחדר ומיטה נורמליים. לעת ערב הגענו לכתובת שמסרה לנו קריסטין בעיירה קובר פידי. אישה ישישה לבנת שיער קיבלה את פנינו מחוץ למה שנדמה כבוטקה של ש"ג במוצב צבאי על גבול מצרים. "בואו, היכנסו", היא נופפה בידה.

     

    שקד ואני הלכנו אחריה בחשש ניכר, שכן תא המטען של הטויוטה שלנו נראה מרווח יותר מהמבנה שבפתחו עומדת קריסטין. להפתעתנו הרבה, הבוטקה הוא רק הכניסה, ואילו הבית הוא בכלל — מערה. מתברר שהעיירה קובר פידי הוקמה על ידי כורים שהגיעו בעקבות מרבצי אבני החן המתחבאות במעמקי האדמה. מאחר שאין באזור משאבים טבעיים לבניית בתים, הכורים חצבו את בתיהם לתוך סלע ההר השומר על חמימות בחורף ועל קרירות בקיץ.

     

    "בנינו את הבית לפני 50 שנה", הסבירה קריסטין, "אני אמרתי היכן אני רוצה את החדרים וג'ורג' הביא את הדינמיט, ומאז אנחנו כאן", הפטירה בנונשלנטיות כאילו מדובר בהכנת חביתה. נראה שככה זה כשעיירה שלמה מתגוררת מתחת לפני הקרקע.

     

    "היגרתי מאירלנד לאוסטרליה בשנת 1948", סיפר לנו ג'ורג', "לפני שעליתי על האונייה תפס אותי הכומר ואמר, 'תעקוב אחרי המדינה החדשה של היהודים. היא תהיה הגורם הכי חשוב בהיסטוריה של האנושות', וכך עשיתי לאורך השנים". הוא הצביע בהתרגשות על הטלוויזיה הקטנה התלויה על קיר המערה ליד המקרר והכיריים. "תגידו", שאל, "מה אתם חושבים על גנץ? ביבי שוב ינצח בבחירות?"

     

    שקד התחיל לענות לג'ורג' בנימוס באשר לדעותיו הפוליטיות. הקשבתי בחצי אוזן אך מחשבותיי נדדו, נפעם מהעובדה שחרף גודלו של העולם ועוצמתו הבלתי נתפסת של הטבע אפשר לחיות כיום, במאה ה־21, במערה בעיירה נידחת באוסטרליה ולהישאר בקיאים ומעודכנים בפוליטיקה במדינה קטנטנה אי שם במזרח התיכון.

     


    פרסום ראשון: 04.04.19 , 20:02
    yed660100