התאהבתי באך

זוכרים את הפוסטרים שנראים כאוסף של נקודות וקווים, וכשמסתכלים עליהם הרבה זמן פתאום מתגלה ספינה, או אריה שואג? זה מה שאחינועם ניני עושה ליצירות של יוהן סבסטיאן באך באלבום החדש שלה, אותו השיקה בערב חגיגי בבית האופרה בתל־אביב. היא לוקחת את ה"קונטרפונקט" – אותם שני קווים של מנגינה שמתערבבים זה בזה, שבאך ידע ליצור מהם הרמוניות ייחודיות ומורכבות בגאונות שמרגשת קהלים 300 שנה אחרי מותו, ומוסיפה לו מילים שיוצרות תמונה וסיפור. ה"סוויטה מס' 1" הופכת לשיחה עם בתה המתבגרת והבועטת, ה"בדינרי" מתוך "הקנטטה מס' 140", הופכת לשירת מלאכים בהשראת מפגש עם חולה סופנית, וב"אינוונציה מס' 1" הקונטרפונקט הוא מרדף והתגוששות של זוג אוהבים. פתאום אנחנו מתרגשים מעלילה, צוחקים באמצע היצירה מהערה שנונה, או סתם מתפעלים מהאופן שבו מצליחה ניני למצוא מילים והברות שיתאימו בדיוק למקצבים המסובכים בני מאות השנים.

הקהל המתין כמעט שעה ליצירה הראשונה מהאלבום, שהפיק קווינסי ג'ונס האגדי. ועד שזו הגיעה, הגישה ניני טעימות מקריירה מזהירה של כמעט 30 שנה. כשגיל דור מלווה ושר לצידה כתמיד, היא שרה את "משאלה", "אורי" ו"בואי כלה" שקיבל עיבוד קצבי ואפל־משהו, שירים נפוליטניים, ושיר תימני מבית סבתא שהתחבר לשיר איטלקי.

זה היה ערב טעימות אקלקטי חוצה ז'אנרים ואלבומים, כי הקול של אחינועם ניני הוא קול כל יכול. המנעד המרשים, שינויי הגוונים והעוצמות, היכולת לקפץ בין מרווחים ולהתיישב בדיוק מושלם על הצליל הבא, ויותר מכל, התחושות שהיא מעבירה באמצעות הביצועים שלה, האהבה למוזיקה, הכבוד לטקסטים, והנאמנות לאמת האמנותית (והפוליטית) שלה – הפכו את המופע לחוויה משובחת, מרהיבה ומרגשת. וכן, היו דמעות.