{ }
רביעי 13 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: קובי גדעון
    24 שעות • 06.04.2019
    "עד שאתה לא מוצא את החיילים, חיים או מתים, זה לא נגמר"
    הצצה מבפנים לעבודת היחידה לאיתור נעדרים בצה"ל: איך משיגים עקבות ומידע מודיעיני גם בחלוף עשרות שנים, מה הוביל לפריצת הדרך בחיפושים אחרי זכריה באומל וכיצד נולד האתוס לפיו ישראל תעשה הכל כדי להביא את חלליה לקבורה. "עד כמה שזו סיטואציה עצובה, מציאת נעדר היא גם אירוע משמח. הסיטואציה של אי־הוודאות, של הספק, היא הסיטואציה הכי קשה למשפחה לחיות בה. מה שאנחנו עשינו, זה לבטל את הספקות"
    איתי אילנאי

    ביום חמישי, בטקס מרגש במעמד נשיא המדינה וראש הממשלה, נקבר רב סמל זכריה באומל באדמת המולדת. 37 שנים לאחר שנפל ונעלם בקרב סולטן יעקוב בדרום לבנון, ולאחר מאמצים אינסופיים לאיתורו והשבתו ארצה, השלימה מדינת ישראל את שהבטיחה לבאומל ביום שבו התגייס לצה"ל: שהיא לעולם לא תותיר אותו מאחור, חי או מת. "האדמה מחבקת אותך חזק־חזק", ספדה אסנה הברמן, אחותו של באומל, שבמשך עשרות שנים המתינה לשובו מהקרב. "אני משחררת אותך לאדמה כי טובה הארץ מאוד־מאוד".

     

    כמה שעות קודם לכן המריא ראש הממשלה, בנימין נתניהו, למוסקבה, כדי להודות לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין על עזרתו באיתור גופתו של באומל. בעוד השניים נועדים זה עם זה בלשכתו של פוטין, לא רחוק משם, מחוץ לחומות הקרמלין, שמרו חיילים רוסים ביראת קודש על אנדרטת קבר החייל האלמוני, שאש התמיד בוערת בה. כמו במוסקבה, גם בערים נוספות ברחבי העולם עומדים חיילים דום לצד אנדרטאות לזכר החיילים האלמונים — לוחמים שנפלו בקרב מבלי שזיהו את גופותיהם, או מבלי שהובאו אי פעם לקבורה.

     

    בישראל אין אנדרטה לזכר החייל האלמוני. האתוס הישראלי הוא שכל חייל שנפל יובא בסופו של דבר לקבורה, כדי שמשפחתו תוכל לפקוד את קברו. חייל אלמוני הוא משהו שמדינת ישראל אינה מוכנה לסבול. "אלה הערכים הלאומיים של המדינה ושל צה"ל. אף צבא אחר לא מתייחס לנעדרים ולחללים כמו שמדינת ישראל מתייחסת", אומר סא"ל ניר ישראלי, ראש ענף איתור נעדרים (אית"ן) באגף כוח האדם בצה"ל. "בן־גוריון אמר שאצלנו לא יהיה קבר החייל האלמוני".

     

    הכל בזכות כמה תמרים

     

     

    הרבה שנים חלפו בין אמירתו של בן־גוריון ועד שהיא יושמה בפועל. על אף ההלכה היהודית והכבוד הרב שהיא מעניקה לזכר המת, ולמרות ערכי צה"ל ואחוות הלוחמים, בשנותיה הראשונות של המדינה, גם אם נעשו מאמצים להשבת חיילים נעדרים ולזיהוי חללים אלמונים, הרי שהם בוצעו בצורה חובבנית ואקראית. המצב החל להשתנות בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים של המאה הקודמת, והכל בזכות כמה תמרים.

     

    יש ממד פואטי בכך שמייסד תחום איתור הנעדרים בישראל הוא יליד רוסיה, שאת פעילותו החשאית הראשונה ערך בסוריה. שלמה בן אלקנה ז"ל נולד ב־1921 ועלה ארצה עוד לפני מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה פעל בסוריה בשליחות ההגנה והמודיעין הבריטי, ועסק בפעילות חשאית ובהברחת עולים לישראל. לאחר קום המדינה הצטרף למשטרה, שם פעל בעיקר בקרב האוכלוסייה הערבית.

     

    מאז ומעולם התעניין בן אלקנה בתולדות היישוב העברי, ובעיקר בתעלומות בלתי פתורות מן העבר. הוא ניסה לפענח את רצח ארלוזורוב, התחקה אחר גורלם של כ"ג יורדי הסירה ובהמשך חיפש אפילו את שרידי הצוללת דקר. "הוא תמיד אמר שאין תעלומות, יש רק אירועים שלא נחקרו מספיק", אומרת בתו, נאווה אגמון.

     

    אחת התעלומות שהעסיקו את בן אלקנה הייתה היעלמותו של אבשלום פיינברג, מייסד מחתרת ניל"י, שעקבותיו נעלמו בסיני במהלך מלחמת העולם הראשונה. ב־1967, לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש סיני, ניצל בן אלקנה את הניסיון שצבר בקשר עם האוכלוסייה הערבית, והחל לתחקר את הבדואים תושבי סיני באשר לגורלו של פיינברג. בעזרתם מצא את עץ הדקל שצמח בלב המדבר, לאחר שנבט מזרעי התמרים שנשא פיינברג בכיסיו. בן אלקנה חפר למרגלות הדקל ואיתר את עצמותיו של פיינברג.

     

    צילום: חורחה נובומינסקי
    צילום: חורחה נובומינסקי

     

     

     

    הצלחתו של בן אלקנה בפתרון התעלומה בת חמישים השנה יצרה לו שם. חיל האוויר נעזר בו לאיתור טייסים נעדרים ממלחמת ששת הימים, וגם אזרחים רבים הידפקו על דלתו בבקשה שיסייע באיתור קרוביהם. "ביהדות, פדיון שבויים והבאה לקבר זה דבר חשוב, ואבא שלי חשב ככה למרות שלא היה אדם דתי", ממשיכה הבת נאווה, שמדי שנה עורכת ערב לזכרו של אביה במרכז למורשת המודיעין בגלילות. "לכן הוא היה פתוח לבקשות של אנשים ולמצוקות. הבית שלנו היה בית שעלו אליו לרגל. היו לאבי המון מפגשים עם משפחות של נעדרים, והוא הבין כמה חשוב לאנשים לא להישאר באי־ודאות ושיהיה להם קבר לעלות אליו, גם אם יש בו רק כמה שרידים. שמענו את זה עכשיו גם ממשפחת באומל, עד כמה זה הורס שהגורל של היקירים נשאר תלוי באוויר".

     

    כשהקרב מתחיל להסתבך

    במלחמת יום הכיפורים, שהביאה עימה שטף של נעדרים, גויס בן אלקנה לשירות מילואים. שבוע לאחר פרוץ הקרבות פנה אליו חיל האוויר בבקשה שיעזור לו לאתר את אנשי צוות האוויר שנעלמו בהמוניהם מעבר לקווי האויב. הבת נאווה לא שוכחת כיצד הפך בית המשפחה בגבעת־שמואל למוקד של פעילות קדחתנית. "אנשים מגיעים ואבא עושה להם שיחות, ואחר כך מיד התארגנות ראשונית ויציאה לשטח", היא מספרת. "זו הייתה תקופה קשה לאבי מבחינה נפשית. אתה רואה את השכול ואת האובדן ואת אי־הוודאות, את הפלונטר הגדול הזה, ואי־אפשר שלא לקחת ללב".

     

    החבורה הקטנה שגיבש סביבו בן אלקנה במהלך המלחמה, נקראה על שמו — צוות בן אלקנה. היה זה צוות שחבריו נבחרו בקפידה, וכלל אנשי מקצוע שהכירו ואהבו את השטח: גיאולוגים, ארכיאולוגים, היסטוריונים וכדומה. אחד מחברי הצוות הראשונים הוא ירח פארן, איש קיבוץ האון שעל יד הכנרת, ומי שכתב את הספר "עד שיחזור החייל האחרון", העוסק בהיסטוריה של איתור נעדרים בצה"ל. "עד שהגיע שלמה בן אלקנה, בצה"ל חיפשו נעדרים. לחפש זה לכתת רגליים וללכת על עיוור", ממשיך פארן. "בן אלקנה לימד אותנו לאתר נעדרים, כלומר לחקור, לחקור ולחקור עוד".

     

    השיטות שפיתחו אנשיו של בן אלקנה היו מגוונות. מטרתן הסופית הייתה לצמצם את שטח החיפוש לתא קטן ככל שניתן, בעזרת גביית עדויות מכוחותינו ומתושבים מקומיים, וכן מממצאים בשטח ותצלומי אוויר. "נעדרים יש בדרך כלל כשהקרב מתחיל להסתבך, ובעיקר כשיש נסיגה", אומר פארן. "ואז אתה צריך להתחיל לחשוב מה חשב אותו מפקד, מה חשב האויב, לאן הם הלכו ומה הם עשו. התחקור הוא ברמה של, 'איפה נמצאת הדיונה? כמה עצים היו ובאיזה כיוון?' לפעמים אתה מזהה פיתול בכביש בגלל שאחד החיילים מתאר אותו בפניך, למרות שאין לו מושג איפה הוא נמצא על המפה". את כל הפרטים הללו מחברים אנשי אית"ן ביסודיות, פיסה אחר פיסה. זו עבודת נמלים שמשמעותה הנחת טלאי על טלאי, בזהירות וביצירתיות, עד להשלמת הפאזל המלא.

     

    אך התכונה החשובה ביותר בכל הנוגע לאיתור נעדר, היא נחישות. "אתה יודע איך אתה מתחיל, אבל לא מתי ואיפה תסיים", אומר פארן. "עד שלא מצאת אותו — חי או מת — זה לא נגמר. שלמה בן אלקנה הבין את זה".

     

    צוות בן אלקנה היה למעשה הפעם הראשונה שבה צבא כלשהו מקים יחידה, שכל תכליתה הוא איתור נעדרים, והיו לכך תוצאות מרשימות. במהלך ולאחר המלחמה התרחב הצוות של בן אלקנה ופעל לא רק לאיתור אנשי צוות אוויר, אלא חיילים נעדרים בכלל. אחרי חצי שנה של עבודה מאומצת, הצליח צה"ל לצמצם את מספר הנעדרים ומנותקי הקשר שלו מ־1,300 ל־39 בלבד.

     

    "המוטיבציה שלנו הייתה בשמיים", ממשיך פארן לתאר את ימי היחידה הראשונים. "כשיש נעדר, המשפחה נמצאת בספק אדיר. עד שלא תאתר את גופת בנם, הם ימשיכו לחכות שהוא ידפוק בדלת בריא ושלם. הסיטואציה של אי־הוודאות, של הספק, היא הסיטואציה הכי קשה לבנאדם לחיות בה. מה שאנחנו עשינו, זה לבטל את הספקות".

     

    במהלך עשרות השנים בהן שירת כאיש מילואים ביחידת אית"ן, מצא פארן כמה וכמה נעדרים. "עד כמה שזו סיטואציה עצובה, מציאת נעדר היא גם חגיגה", הוא אומר. "הדבר הראשון שעושים הוא מסדר, למרות שאנחנו בשטח, מלוכלכים ומסריחים. מצדיעים ונותנים לחיילים האלה את הכבוד שכל כך מגיע להם". בשנה שעברה, אחרי שחגג יום הולדת 80, פרש פארן סופית משירות מילואים. "הרגשתי שאני כבר לא יכול להתרוצץ יותר על הגבעות", הוא מתנצל.

     

    הנעליים ניתכו בחום

     

    לאורך השנים התמסד תחום איתור הנעדרים בצה"ל. היום, לאחר מציאת שרידי גופתו של באומל, נותרו ארבעה חיילי צה"ל המוגדרים כנעדרים: הנווט רון ארד, החייל גיא חבר ושני נעדרים נוספים מקרב סולטן יעקוב, יהודה כץ וצבי פלדמן.

     

    קרב סולטן יעקוב התנהל בשבוע הראשון למלחמת לבנון הראשונה, כאשר כוח מחטיבת השריון 399 נע צפונה לעבר כביש דמשק־ביירות. למרות תצפיות מודיעין שזיהו כוחות אויב באזור שאליו נכנסה החטיבה, המידע לא הועבר כראוי לשטח והכוח נקלע למתחם סורי רווי בטילי נ"ט. בקרב שהתפתח, צה"ל ספג מכה קשה — 20 הרוגים, יותר מ־30 פצועים ועשרות כלים משוריינים שהושמדו.

     

    במהלך הנסיגה המסורבלת נותרו לפחות שני טנקים מאחור ביחד עם חלק מאנשי הצוות שלהם. לדברי פארן, שהיה מעורב בניסיון לאתר את נעדרי הקרב, גופתו של כץ נלכדה בטנק אחד שהושמד במהלך הקרב ובער במשך יום שלם. כוח של סיירת צנחנים נשלח למחרת אל הטנק, אך כשניסה להיכנס פנימה, סוליות נעליו ניתכו כתוצאה מהחום והכוח נאלץ לסוב על עקבותיו, מותיר את הטנק מאחור.

     

    טנק אחר שנפגע היה זה של באומל. יומיים לאחר הקרב נשלח סייר אל הטנק, אך לא מצא בו או בסביבתו גופות. מאוחר יותר יתגלה כי מפקד הטנק, חזי שי, ואיש צוות נוסף, אריאל ליברמן, נפלו בשבי במהלך הקרב. גורלם של באומל וחברו לצוות פלדמן לא נודע (בקרב נעדר גם זוהר ליפשיץ, שגופתו הושבה לישראל מאוחר יותר).

     

    כאשר שי וליברמן חזרו מהשבי לאחר עסקאות לחילופי שבויים, הם סיפרו את שאירע להם. "הטנק שלהם נפגע, והם קפצו ממנו כל הארבעה, בריאים ושלמים, ונשכבו בשטח, על יד שער ברזל", מספר פארן. "אלא שאז התחילו לירות עליהם. מפקד הטנק שי קרא לפלדמן ולבאומל, והם לא ענו לו. כשהוא זחל אליהם, הוא ראה את מה שראה". לדברי פארן, על אף העדויות החותכות שבאומל ופלדמן נהרגו, מדינת ישראל החליטה באופן רשמי שלא להכריז עליהם כחללים שמקום קבורתם לא נודע, אלא כעל נעדרים. ההנחה הייתה שהם בחיים, ועל כן יש להמשיך ולחפש אותם ללא ליאות.

     

    בעקבות עדותם של שי ושל ליברמן, הגיעו אנשי אית"ן למסקנה שבאומל ופלדמן נלקחו בידי הסורים ונקברו בקרבת מקום. אחרי ימים ארוכים של פענוח תצלומי אוויר, אותרו שתי גומות באדמה שנראו כקברים, אך הגישה למקום הייתה בלתי אפשרית. בצה"ל המשיכו לעקוב אחרי הקברים, עד שבשלב מסוים גילו כי הם נחפרו. שוב, בעזרת פענוח תצלומי לוויין ואמצעי מודיעין אחרים, ולאור הנחת העבודה כי הגופות פונו לשטח סוריה, אותרו הקברים החדשים. "זה לא מאמץ של יום־יומיים, אלו פעולות שנמשכות שנים", אומר פארן. "קשה לתאר את כמות האנרגיה שמושקעת בכל נעדר. ובכל זאת, עד שלא החזרת את הבן הביתה, מבחינת המשפחה לא עשית כלום".

      

    זכריה באומל ז"ל
    זכריה באומל ז"ל

    במשך השנים הרבות שחלפו מאז, הוסיפו בצה"ל לפעול להשבת גופותיהם של נעדרי סולטן יעקוב. פריצת הדרך הגיעה בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה ב־2011, אז ניצלו גורמי המודיעין את המצב החדש שנוצר כדי להשיג מידע חדש על הפרשה. "לאנשים בשטח יש אינטרסים קיומיים, כלכליים (בגלל המלחמה)", הסביר בכיר באמ"ן. "השטח מגיב לך וככה אתה מייצר עוד מודיעין".

     

    בעזרת המודיעין החדש שהשיגה ישראל, ובסיוע חיילים רוסים שנשלחו לשטח, חולצו לאחרונה שרידים של מספר גופות מאדמת סוריה והוטסו לרוסיה במסגרת מבצע "זמר נוגה". אז גם זוהו לראשונה נעליו וסרבל השריונרים של באומל. בהמשך הוטסו הממצאים לישראל. "הובאו לארץ ממצאים של יותר מגופה אחת, וכלל הממצאים נבדקו במכון לרפואה משפטית", אור ניר ישראלי, מפקד ענף אית"ן. "רק גופה אחת זוהתה כזכריה באומל. שאר הממצאים שנבדקו נמצאו כלא שייכים לחיילי צה"ל. לכן אנחנו ממשיכים לחפש. המשימה לא הושלמה".

     

    "ענפים שבורים וסימני דם"

    ישראלי הוא כאמור ראש ענף איתור נעדרים באגף כוח האדם בצה"ל, ועומד בראש יחידה הכוללת מלבדו אנשי מילואים. מלבד הטיפול בנעדרים, חלק עיקרי מעבודת היחידה נוגע לאיתור חללים שמקום קבורתם לא נודע, בעיקר ממלחמת העצמאות. "האנשים שלנו מבלים שעות בארכיונים וגובים עדויות מלוחמים שהשתתפו בקרבות, או מתושבים", מספר ישראלי. "עם החומר שנאסף, אנחנו מגיעים לשטח ומנסים לאתר ממצאים". כך למשל, רק בשנה שעברה אותרו שרידי גופתה של טוראית ליבקה שפר, שנפלה בקרב ההגנה על קיבוץ יד מרדכי. עד כה, נותרו 176 חללים שמקום קבורתם לא נודע.

     

    תפקיד נוסף של אנשי אית"ן היום נעשה בזמן חירום, מתוך הנחה שככל שהחקירה תתחיל מוקדם יותר, כך יגברו הסיכויים שתצליח. כך למשל, בצוק איתן נקראו אנשי היחידה לאזור ממנו נחטפו גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. "ברגע שיש נעדר אנחנו מגיעים לשטח, לגבות עדויות מחיילים ולבצע סריקה ולשפוך אור על מה קרה באותו אירוע", אומר ישראלי. "למשל, אנחנו יכולים לאתר סימני גרירה, ענפים שבורים וסימני דם ולהגיע למסקנה מה עלה בגורלו של אותו חייל".

     

    חשוב להדגיש כי גולדין ושאול אינם מוגדרים כנעדרים, וההנחה היא שהם נהרגו. גולדין מוגדר כחלל במעמד שבוי ונעדר, בעוד ששאול מוגדר כחלל שמקום קבורתו לא נודע במעמד שבוי נעדר. ההבדל הוא שלמשפחת גולדין ישנו קבר שאותו היא יכולה לפקוד, שבו טמונים חלק משרידי גופתו. למשפחת שאול, לעומת זאת, אין קבר כזה.

     

    עד כמה אנחנו משקיעים באיתור אותם נעדרים וחללים שמקום קבורתם לא נודע?

     

    "המון. הרבה משאבים, הרבה ימי מילואים, הרבה תקציבים. מבחינתנו זה חוזה בלתי כתוב שצה"ל חותם עם כל חייל שמתגייס, שהוא יידע שלא משנה מה קורה לו בקרב, מדינת ישראל תעשה הכל על מנת להשיבו למשפחתו או להביאו לקבורה. גם אחרי 37 שנה, וגם אחרי 70 שנה מקום המדינה. אנחנו לא מפסיקים עד שלא נחזיר את כולם". •

     


    פרסום ראשון: 06.04.19 , 20:25