בעיצומה של מערכת הבחירות כינס נתניהו מסיבת עיתונאים במעון ראש הממשלה. החוק קובע חד־משמעית שאסור לתלות שלטי תעמולה מפלגתיים במתקנים ממשלתיים, וכמו שיודע כל מי שעבד שם וחטף שם, מעון ראש הממשלה הוא מתקן ממשלתי. בפעם הראשונה שנתניהו עשה זאת הודה נציג הליכוד שהייתה טעות.

ואז כינס נתניהו עוד מסיבת עיתונאים במעון ראש הממשלה. עשרים דקות לפני תחילת האירוע הוגשה עתירה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון חנן מלצר. השופט התיר לקיים את האירוע – חדשות הן חדשות – בתנאי שהפעם לא ייתלו מאחורי ראש הממשלה שלטי פרסומת לקמפיין שלו. אף על פי כן, השלטים התנוססו בגאון לאורך כל השידור. מה קרה, שאל השופט את נציג הליכוד. לא הספקנו להוריד, ענה. וחוץ מזה, הוא הוסיף, האירוע לא התקיים במעון ראש הממשלה, הוא התקיים בפטיו.

הפטיו הוא החצר הפנימית של המעון. תראו לי את חוזה השכירות של המקום, ביקש השופט, נראה אם הוא נכס נפרד. חוזה שכירות לא היה. תסבירו לי האם הבדיקה הביטחונית בכניסה למעון היא לפני הפטיו או אחרי הפטיו? לפני, הודה נציג הליכוד. ביזיתם את ההחלטה הקודמת שלי, אמר להם השופט, האם אתם רוצים שאוציא צו נגדכם?

נציגי הליכוד הבינו שפעם שלישית זה לא ילך. את אירועי התעמולה הבאים כינס נתניהו מחוץ למעון.

השופט מלצר | צילום: אלכס קולומויסקי

מערכת בחירות, כל מערכת בחירות, היא משחק של חתול ועכבר. המפלגות, מקצה הימין עד קצה השמאל, דורכות בכל הזדמנות על הקו. כשתופסים אותן על חם הן מיתממות. גם גופי התקשורת מנסים להתחכם: המוח הישראלי ממציא לנו פטנטים.

קמפיין הבחירות הפעם היה חריג, מכמה סיבות. אחת מהן היא השתלטות הסייבר על השיח עם הבוחרים; השנייה היא דרגות החופש שנתנו לעצמם נתניהו ואנשיו; השלישית היא השופט מלצר, שמכיר את הפוליטיקה ואת התקשורת הישראלית היטב, משנות עבודתו כעורך דין. מלצר בחר להגדיל ראש.

בתחילת הקמפיין כינס השופט נציגים מכל כלי התקשורת. בחוק, אמר להם, יש איסור על תעמולה בשישים הימים שלפני הבחירות. חדשות כן, תעמולה לא. אני אפרש את החוק בדרך הליברלית ביותר, אבל אל תנצלו את זה לרעה.

איך מבדילים בין חדשות לתעמולה, שאלו.

לא צריך להיות משפטן כדי להבין את ההבדל, השיב. כל עיתונאי יודע. אם פוליטיקאי מנצל ראיון כדי לקרוא להצביע למפלגתו תודיעו לו שלא תראיינו אותו שוב. כך תרתיעו אותם.

לאחר פרסום כתב החשדות בתיקי ראש הממשלה ביקש נתניהו להגיב בנאום לאומה. השופט הוקיר את הערך החדשותי, והתיר לו. לאחר כמה ימים רצה נתניהו לשאת שוב נאום לאומה, הפעם לרגל פתיחת קמפיין הליכוד. מלצר סירב. הוא הורה לא להעביר יותר נאומים של ראשי המפלגות בשידור חי. הנאומים ישודרו לאחר עיכוב של עשר דקות, שיאפשר לערוצי הטלוויזיה לערוך את משפטי התעמולה החוצה. ההוראה של מלצר שמה קץ לנאומי התעמולה בשידור חי: המועמדים נאלצו לחפש פטנטים אחרים. זה מסביר כנראה את גיחת הפתע של נתניהו לאולפן של חברת החדשות לפני שבועיים. בדרך הזאת סידר לעצמו הופעה בשידור חי, בניגוד להנחיות השופט. מה שאמר בראיון היה פחות מוצלח, מבחינתו.

החוק קובע חד־משמעית שאסור להשתמש בתעמולת הבחירות בחללי צה"ל וכוחות הביטחון, אלא בהסכמת המשפחות. כאשר הליכוד האשים את בני גנץ במותו של מדחת יוסוף, שוטר משמר הגבול שנהרג בקבר יוסף, אחיו התראיין ומחה. השופט הורה לליכוד להפסיק. גם הדרך שבה הציג הליכוד את העיתונאי אמנון אברמוביץ' הייתה עבירה על החוק: אסור להשתמש בנכי צה"ל, שמם ודמותם, בלי הסכמתם. אילו מישהו היה מגיש עתירה לשופט - הוא היה פוסל את השידור, אלא שאף אחד לא הגיש עתירה. בעקבות הביקורת הציבורית תועמלני הליכוד הורידו את הקטע המביש בעצמם.

* * *

41 רשימות מתמודדות מחר על מקום בכנסת. שש נפלו בדרך. אחת הרשימות שנפלו הייתה מפלגת הרפורמה, רשימה ערבית. ראשיה הודיעו לציבור הערבי שהחליטו לוותר, אבל עיכבו את ההודעה הרשמית לוועדה. עוד לא החלטנו סופית, אמרו. אנחנו רוצים לחשוב. בוועדת הבחירות הגיעו למסקנה שמה שהם רוצים באמת הוא להמשיך לשדר את הסרטונים שלהם בשידורי התעמולה בטלוויזיה. השופט הבהיר להם שיחפש דרך לחייב אותם בכסף על הסרטונים שישודרו. שידור בפריים טיים עולה הרבה כסף. הם הסירו את הרשימה.

בבחירות לפני ארבע שנים קידם ארגון בשם V15 את רעיונות המרכז־שמאל. הארגון לא קרא להצביע בעד מפלגה מסוימת, אבל המסר היה ברור. הליכוד מחה נמרצות. לאחר הבחירות הוא העביר חוק בכנסת שמחייב ארגונים כאלה להירשם אצל מבקר המדינה ולחשוף את תנועת הכסף ואת התורמים. בבחירות הנוכחיות קמה תנועה בשם "זזים ימינה" שהלכה באותה דרך. לציבור נאמר שאין קשר בין התנועה לליכוד. הטענה הייתה שקרית: הקשר עם הליכוד נחשף.

כך קם חוק V15 על יוצריו. החוק חייב את השופט להעביר את הפרשה לחקירה פלילית. כך עשה. בליכוד כעסו. יום אחד צצה בטוויטר דמות נלעגת ששמה "פייק מלצר".

אבל זה רק חצי מהסיפור. החצי השני שייך ל"דרכנו", תנועה שתומכת ברעיונות המרכז־שמאל. אנחנו לא תומכים במפלגה, טענו ראשי התנועה; אנחנו תומכים בגוש, החוק לא מחייב אותנו. השופט דחה את הטיעון מכל וכל. ביום שישי האחרון הוא שלח אותם להירשם אצל מבקר המדינה. אם לא יירשמו הם עלולים למצוא את עצמם בחקירה פלילית.

* * *

הסיבה שבגללה הקמפיין מעורר עניין מחוץ לישראל היא ההתמודדות עם מרחב הסייבר. מערכת הבחירות לנשיאות בארצות־הברית ב־2016 הזדהמה בגלל החדירה הרוסית לרשתות ולחשבונות המייל; המערכה על הברקזיט בבריטניה הזדהמה מאותה סיבה. הרשתות החברתיות, ובראשן פייסבוק, הואשמו בהפקרה נפשעת של זכויות המשתמשים. הן הודו בטעויות והבטיחו להשתנות.

2019 היא שנת בחירות בחלק גדול ממדינות אירופה, בהודו ובקנדה. לכל אחת מהמדינות יש סיבות טובות לחשוש מהתערבות של מדינות זרות ומשיבוש ההליך הדמוקרטי מבפנים, דרך הרשתות. לכן היה למדינות האלה עניין מיוחד בקמפיין הבחירות בישראל. הפכנו לקבוצת הניסוי שלהן, אור (או חושך) לגויים.

בחוק הישראלי אין תשובה לאתגרים החדשים שמציב הסייבר, ואין גוף מוגדר שתפקידו למנוע התערבות זרה. מלצר התחיל למעשה את כהונתו מאפס. הוא כינס את כל גופי הביטחון יחד, בניסיון לעשות סדר. זה לא היה פשוט: היערכות מול חדירות של מדינות אויב, אולי גם של מדינות ידידותיות, היא סיפור אחד; היערכות מול מזימות של מפלגות ישראליות היא סיפור אחר. השב"כ, שבשנות המדינה הראשונות ריגל בשליחות השלטון אחר מפלגות אופוזיציה, לא רצה שהכתם הזה ידבק בו מחדש.

לאחר הבחירות הקודמות הוקמה ועדה בראשות הנשיאה בדימוס דורית ביניש, שהמליצה על צעדי חקיקה שימנעו תעמולה אנונימית באינטרנט. ועדת החוקה עבדה על ניסוח החוק, אבל אז, במהלך שהפתיע את חברי הקואליציה, נתניהו התערב אישית וטירפד את המהלך.

הנושא עלה מחדש בוועדת הבחירות. העותר, עורך הדין שחר בן־מאיר, נשען על החוק שאוסר על מפלגות לפרסם מודעות ושלטי חוצות בלתי מזוהים. את החוק צריך להחיל על האינטרנט, טען. עורך הדין אבי הלוי, נציג הליכוד, התנגד. הטיעון שלו היה ציני, אבל הגיוני מבחינה משפטית: אם המחוקק עבד על חוק חדש, אמר, סימן שחשב שהחוק הישן לא עונה לבעיה.

ואז, בתזמון מופלא, התפרסמה על שלט חוצות במחלף גלילות מודעה ענקית שעליה תצלומים של ארבעה עיתונאים בולטים, והסיסמה "הם לא יחליטו". המודעה הייתה אנונימית. במקביל היא פורסמה באינטרנט. תוך יומיים נחשף מקור המודעה – מטה הליכוד. הקשר בין שלטי החוצות לפרסום במדיה החברתית הוכח. השופט מלצר אסר על פרסום בלתי מזוהה באינטרנט.

אבל זה היה רק קצה הקרחון. הבעיה הגדולה ברשת איננה המודעות בתשלום אלא ההסתה, השקר וההכפשה בחינם. השופט פנה לפייסבוק, טוויטר וגוגל. בחברות הבינו שמה שיקרה בישראל יקרין על החקיקה במדינות אחרות ועל הדימוי הציבורי שלהן. התכוונו לחולל שינויים מפליגים, אמרה פייסבוק, אבל הקדמתם את הבחירות. מצטערים.

מה תעשו אם אוציא צו, שאל השופט. תן לנו לחשוב, השיבה פייסבוק, ושלחה לארץ את אחד המנהלים הבכירים שלה.

אנחנו נמסור לוועדה את זהותו של כל מזמין פרסום בתשלום, את טווח המחירים ואת מספר המשתמשים שנחשפו לפרסום, הבטיחה פייסבוק. זה לא פותר את הבעיה, אמר השופט. מה לגבי שקרים בחשבונות אישיים. נבדוק את התלונות, אמרה החברה. אם יהיו מוצדקות נוריד את החשבון תוך שבוע. תוך 48 שעות, התעקש השופט. אם לא נוריד, אמרה החברה, המתלונן יוכל לפנות אליך. אם תאשר את התלונה נוריד.

פייסבוק הורידה במהלך הקמפיין מאות פרסומים. טוויטר הלכה בעקבותיה. הפרסומים האנונימיים ברשתות ירדו ב־70 אחוז. גוגל עשתה יותר מזה: 45 יום לפני הבחירות היא הפסיקה לחלוטין לפרסם מודעות פוליטיות.

אחמד טיבי התלונן על שבודים עליו דברים בפייסבוק, והחברה מסרבת לפעול. מקור הפרסום היה בקטאר, המדינה שבה מצא מקלט עזמי בשארה, אויבו בנפש של טיבי. מכיוון שהמקור היה במדינה אחרת, החברה סירבה למסור את זהותו. את החשבון היא סגרה, אבל למחרת היום נפתח חשבון על שם מישהו אחר, עם אותן השמצות.

רעה חולה אחרת הייתה הסקרים הפיקטיביים: יום־יום קיבלו אנשים מסרונים שביקשו מהם להשיב לשאלה תמימה כביכול. העובדות בשאלה היו מסולפות – הן נועדו להשחיר את פניה של מפלגה יריבה. הראשון שהתלונן על מעשה ההונאה היה יואב מני, פרקליטו של ליברמן.

השופט פנה לחברות הסלולר. הוא דרש לראות את החוזים שלהן עם המפרסמים. בחוזים היה סעיף שאוסר על אנונימיות. בלית ברירה, החברות חשפו את זהות המפרסמים. התברר שמדובר בתעשייה רב־מפלגתית. אחת המפלגות שפירסמה פייק־סקרים הייתה מרצ.

הישראלים רחוקים מלהיות פראיירים. כשהוצפו בסקרים מזויפים חדלו להשיב לסקרים אמיתיים. השופט חייב את מכוני הסקרים וגופי התקשורת לפרסם את כל הפרטים, בין השאר כמה אנשים נשאלו וכמה מהם הסכימו להשיב. כאשר שיעור גבוה מאוד מהנשאלים – עד 90 אחוז – נמנעים מלהשיב, יש לכך משמעות. כולם התחייבו לציית, אבל לקראת סוף הקמפיין ציפצפו, בגלל התחרות או בגלל הבושה.

למרות העבודה הקשה, נדמה שההזדמנות לרדת לחודשים אחדים ממגדל השן של בית המשפט העליון לכיפופי הידיים של ועדת הבחירות גרמה לשופט מלצר להנאה לא מבוטלת. "בבית המשפט", אמר לידיד, "אתה רואה את צער העולם ואתה מחליט על מה שכבר היה. בוועדה אתה פוסק לגבי מה שעוד יהיה. אתה פוגש את כל גוני החברה. בעיקר, אתה פוגש אנשים אופטימיים. כל אחד בטוח שהוא ייבחר".

המבחן הקריטי של ועדת הבחירות יהיה מחר בקלפיות, ובתהליך שיעברו הפתקים מספירה ידנית לריכוז הנתונים והעברתם למחשב. את שלב התעמולה סיימנו: אני לא חושב שנתגעגע.