זהו זה. זה נגמר. עברנו מתקופת קמפיין הבחירות לגועל נפש של אחרי, לעסקנות הפוליטית של הגושים, לספקולציות, לתקיעת הסכינים, לשמחה לאיד ולחוכמה שבדיעבד. הבשורה הרעה היא שגם זה לא כיף גדול; אבל הבשורה הטובה היא שהחרא האמיתי מאחורינו. אולי יהיו בחירות נוספות בקרוב, אבל בינתיים אפשר לנשום. וזה זמן טוב להתנקות קצת. להתנקות באמת. לטהר את עצמנו מהזוהמה שמערכת הבחירות כפתה עלינו. כעת תגידו לי אתם - היש זמן טוב יותר לניקיונות מהימים האלה, ערב פסח הבא עלינו לטובה?
בתור ילד היה משהו בניקיונות לפסח שתמיד הלחיץ אותי. במקום להכניס את עצמי למוד הנכון ולהבין שהניקיון השנתי לקראת האביב הוא מטאפורה נפלאה לתהליך שאדם צריך לעבור עם עצמו וביתו, נכנסתי לחרדה מהחמץ ומהאפשרות שאתוזז ללא גבול. אני זוכר שילד בבית הספר שאל את אבא שלי מה קורה אם מוצאים חמץ בפסח, האם צריך לברוח מהבית. אבא שלי צחק, אבל אני הבנתי את הילד. כשמדברים איתך, ילד דתי, בכזו חומרה על חמץ, אתה מתחיל לפחד. ובכל זאת, אני מודה: החרדה האמיתית שלי הייתה מהניקיונות עצמם. ילד עצל הייתי, ואת היצירתיות שלי בימים שקדמו לפסח ניתבתי למציאת דרכים לא לעבוד קשה מדי.
אחד מתפקידיי במערך הניקיונות היה לחבוט את מזרני הבית בחוץ. ואת זאת יש לדעת: הוצאת המזרנים מהבית כדי להוציא מהם אבק, הייתה תמיד אקט אגרסיבי, שהיתיה חלק מהקרבות הפסיכולוגיים שהיו לנו עם השכנים, סביב השאלה מי מתקדם יותר עם הניקיונות לפסח. ברגע שהשכנים שלך מוציאים את המזרנים לפניך, אתה מבין שאתה בבעיה אסטרטגית ועליך להוציא את המקרר, כדי לשלוט בקצב האירועים ובסדר היום. מלבד המזרנים, התפקיד הנוסף שלי היה לנקות את הספרייה של אבא: לקחת את הספרים שלו, עשרות אלפים במספר (אמיתי), ולנגב מהם אבק. הטרוניה המרכזית שלי הייתה שאין שם חמץ, שזו סתם דרך לגרום לי לחוש את העבדות שחשו אבותינו במצרים. ובאחת השנים כאשר באתי להוציא ספרים מאחד המדפים, לא זו בלבד שלא מצאתי חמץ - מצאתי שם משהו אחר: מצה! מישהו החביא את האפיקומן שלו מאחורי ספרים במדף גבוה והנה שנה לאחר מכן מצאתי זאת בניקיונות לפסח. אני זוכר שאמרתי להוריי כי אתה יודע שהניקיונות לפסח מוגזמים ומיותרים באמת כאשר לא זו בלבד שאינך מוצא בהם חמץ, אלא מה שאתה כן מוצא - זה מצה.
כשהייתי בגן חובה, בימים לפני פסח כל אחד ניקה את המגירה שלו, וכשסיימנו הגננת אמרה לנו שאת כל הממתקים שיש בגן, היא תשים בארון גבוה ונמכור את זה יחד עם כל החמץ של המושב לגוי, בחור דרוזי שעובד איתנו בבית האריזה וגר במג'דל־שמס. הסתכלתי על שקית הממתקים. היו שם כמה שקיות גדולות מלאות טופי, כמה שקיות עם סוכריות על מקל והמון־המון וופלים. שקיות כאלה שכנראה קנו אז בסטוק מיוחד לגנים עם וופלים מכל מיני סוגים. בעיקר שמתי לב לוופלים עם מילוי תות. הייתה לי חולשה שלא עברה עד היום לדבר הזה. הגננת הסבירה על המשמעות של מכירת חמץ למי שאינו יהודי, אבל לא הצלחתי לשמוע דבר. עיניי ננעצו בשקית הענקית של הממתקים. מבטי כלה. הסתכלתי כיצד היא מרימה את השקית ושמה בארון הגבוה. הייתה לי תחושה ששקית הממתקים קוראת לי. זועקת אליי ממקומה, מבקשת שאבוא אליה. לא ידעתי את נפשי. מרגע שחזרנו הביתה, כל מחשבותיי היו רק על שקית הממתקים הענקית שנמכרת לגוי. חששתי לשקית הזו: שמא הדרוזי יחמוד אותה ולא ירצה להחזירה בצאת החג? אולי הוא יעשה מסיבת ממתקים מטורפת במג׳דל־שמס עם הממתקים שלנו? וממתי יש כל כך הרבה ממתקים בגן? לדעתי הייתה לי גם צניחת סוכר ברגע ההוא, והייתי חייב לעשות מעשה.
בשעת אחר הצהריים חזרתי לגן עם חבר נמרץ ופרצנו פנימה דרך החצר. היינו בני חמש, אז לא הייתה לנו בעיה לזחול מתחת לגדר, משם נכנסנו מהמחסן פנימה, עלינו על כיסא וממנו טיפסנו לכיור ומשם הדרך לשקית הממתקים הייתה קצרה. לא היה כוח שיכול לעצור אותנו. אלה היו דקות נפלאות: שני ילדים יושבים בגן ריק עם שקית ממתקים עצומה ומתחילים לבלוס. יש רגע אחד שזכור לי במיוחד, ממש יושב לי במוח ויזואלית: בשלב מסוים שמענו צעדים והבנו שעלינו להזדרז, או אז חברי דחף לתוך פיו תשעה וופלים במכה, והחל ללעוס. לא אשכח את המראה הזה, מעין אפוקליפסה קולינרית של אחרית הימים. כמו היה העולם נחרב ואלו היו הדקות האחרונות שבהם תוכל לטעום ממנו, ראיתי את פניו האדומות מנסות להתמודד עם הטרף. אני חושב שלא היה מעולם, בתולדות העמים, מקרה של שני ילדים בני חמש שאכלו כל כך הרבה ממתקים בזמן כל כך קצר. עד היום אני המום מכך ששיניי לא התפוררו שם וליבי לא נדם מעודף הסוכר.
ומשהתקרב הפסח ייסר אותי מצפוני. שאלתי את אמי מה יעשה אדם שגנב דבר מה, כיצד יכפר על מעשיו. "יחזיר את שגנב", השיבה אמי, ואני חשבתי בליבי: אבל אם הוא כבר בלע את שגנב ואף חירבן את זה, איך יוכל להחזיר? בסוף לקחתי חבילת מסטיקים שהייתה בבית ושמתי אותה בגן, מבלי שאני מייחס חשיבות יתירה לכך שגם את חבילת המסטיקים לקחתי בלי רשות. אמנם התייסרתי מהעובדה שחבילת מסטיקים אינה שוות ערך לעשרות הוופלים שאכלתי, אבל קיוויתי שבבית דין של מעלה תהיה איזו טעות ויאשימו את הדרוזי ממג'דל־שמס ולא אותי.
נגמרו הבחירות וזה הזמן לנקות את הרחוב, לנקות את הבית ולנקות את הנפש. לא משנה כמה טובות או כמה קשות לדעתכם תוצאות הבחירות, גם השנה תשבו סביב שולחן הסדר כפי שעשו יהודים בכל הדורות, כי בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. שבת שלום.
