הבוקר לא יהיה בדיוק שחר של יום חדש, גם לא שחר של יום ישן. המדגמים של רשתות הטלוויזיה שונים הפעם זה מזה בנקודות מהותיות. בדבר אחד יש ביניהם הסכמה: לנתניהו יהיה קשה להקים קואליציה ולגנץ עוד יותר קשה. במקרים כאלה הפתרון הפשוט הוא לחתוך – להקים ממשלה שמבוססת על שתי המפלגות הגדולות, עם ראשות ממשלה ברוטציה. הליכוד והעבודה עשו את זה ב־1984, למרות שהמרחק האידיאולוגי בין שמיר לפרס היה גדול בהרבה מהמרחק בין גנץ לנתניהו.
מה שמקשה מאוד על הפתרון הזה הוא נתניהו – התיקים הפליליים שמונחים לפתחו, הפרשיות שטרם נחקרו וקמפיין הבחירות הבעייתי שניהל. כחול לבן תשמח לחבור לליכוד, אבל לא לנתניהו. לפיד ויעלון מתנגדים בתוקף. גנץ, שבפתח הקריירה הפוליטית שלו הביע נכונות לשבת עם נתניהו, שינה את דעתו במהלך הקמפיין.
מה שפועל כרגע לטובת הקמת ממשלת ימין בראשות נתניהו הם המספרים. המדגמים בערוצים 11 ו־13 מעניקים רוב לאותן מפלגות שהתחייבו לפני הבוחר להמליץ על ממשלה בראשותו. הבעיה של נתניהו היא שאין לו אלטרנטיבה, אין לו מרחב תמרון. השותפות הפוטנציאליות קטנות, מתוסכלות ורעבות. עם החרדים הוא יסתדר, אבל הסיכוי שכחלון, ובנט אם יעבור את אחוז החסימה, ייתנו לו חסינות מפני משפט קטן מאוד. והרי לשם כך הוא הקדים את הבחירות.
מה שפועל כרגע לטובת גנץ הוא המומנטום. ההישג האלקטוראלי של רשימת כחול לבן, שקמה רק לפני שישה שבועות, יוצא דופן. אבל מומנטום הוא יתרון חמקמק: אם לא מזינים אותו בהישגים נוספים הוא מתפוגג. הסיכוי שגנץ יהיה ראש הממשלה הבא מותנה בחציית קווים של לפחות אחת מהמפלגות בגוש הימין. לכאורה, לכחלון ולליברמן אין קושי לעשות זאת. הם לא תלויים במה שחושבים עליהם בבית הכנסת או בלחץ של רבנים. גם דרעי, בשנים הגדולות שלו, היה מסוגל למעשה כזה. עכשיו, באווירה הדחוסה, האלימה, שכבשה את המערכת הפוליטית, זה יהיה הרבה יותר קשה.
לגנץ יש עוד יתרון אחד במעשה המרכבה: נתניהו לא מסוגל להבטיח למפלגות בגוש הימין ממשלה לארבע שנים. כתבי האישום נגדו ירחפו כענן שחור מעל המשא־ומתן הקואליציוני. כחלון יאיים לפרוש אם וכאשר יוגשו כתבי אישום; הכעס על האגרסיביות שבה שתה נתניהו את קולות הימין בימים האחרונים ישתלב במשקעים קשים מהעבר ובשאיפה של חלק מצמרת הליכוד להביא לפרישתו. הכעס יתורגם לדרישות סחטניות, לא פופולאריות.
לא הכל עובר ביבי, יאמרו לו כמה משותפיו בעבר. להתנהלות שלך יש מחיר.
מבט על מה שמכונה הפלייאוף התחתון, גורלן של מפלגות הלוויין, מבקש כמה מסקנות. ראשית, אלה הבחירות האחרונות שבהן מרצ מופיעה כמפלגה עצמאית. מרצ היא מפלגת שמאל שאיבדה את כוח המשיכה שלה: היא בורגנית מדי לצעירים בעלי מזג מהפכני ושולית מדי וקיצונית מדי לבוחרים מבוגרים יותר. או שתתאחד עם העבודה, או שתחפש את עתידה כמפלגה יהודית־ערבית, או שתיעלם. גם העבודה תשתנה: גבאי יצטרך ללכת. הוא הרים קמפיין יפה, אבל בוחריו נהו אחר גנץ. הליכתו תקל על האיחוד עם מרצ.
גם לישראל ביתנו זאת התמודדות אחרונה כמפלגה עצמאית: או שתיבלע בליכוד או שתיעלם. כל עוד אחוז החסימה עומד על ארבעה מנדטים, כל מערכת בחירות תהיה בחזקת הימור. כך אי אפשר לקיים מפלגה. הוא הדין בכחלון.
גם המגזר הערבי יצטרך לעבור שינויים. יתכן שהתחזיות על ירידה דרמטית במספר המצביעים היו מוגזמות – לפי אומדן ערוץ 12 שתי הרשימות השיגו 12 מנדטים, ירידה של מנדט אחד בלבד בהשוואה לרשימה המשותפת. אבל מוסכם על הכל שהבוחרים במגזר איבדו אמון כלפי היכולת של הנציגים שלהם להשפיע, לשפר את מצבם, וכלפי הנכונות של היהודים, ימין ומרכז, לראות בהם שותפים, לראות בהם חלק מהחברה הישראלית. יש כאן ואקום שמבקש מילוי. המשימה חשובה לחברה הישראלית כולה.
אחרון אחרון, כישלונן של שתי הרשימות שכללו את המילה "ימין" בשמותיהן – הימין החדש והימין הדתי, שקרא לעצמו "איחוד מפלגות הימין". בתחילת הקמפיין שאלתי את איילת שקד מדוע היא חושבת שהבוחרים בימין יצביעו בעד ימין חדש – טוב להם בימין הישן. בנט ושקד לא הבינו כמה קשה להקים מפלגה מאפס, בלי מנגנון ובסיס של קהל תומכים (גנץ הבין ולכן התאחד עם לפיד). הקמפיין שלהם היה ילדותי – הוא הצליח להיות ויראלי ברשתות בלי להביא בוחרים. ההתנפלות הגסה שלהם על בג"ץ ועל מערכת הביטחון לא העבירה אליהם המוני בוחרים: נתניהו יודע לעשות את זה בדרך יותר אפקטיבית.
אשר לאיחוד בין הכהניסטים, הסמוטריצ'ים ושרידי המפד"ל, הוא מצביע על כיוון מופקר, מסוכן, שמוטב להשאיר אותו מחוץ למעגל ההשפעה. העובדה שנתניהו דחף לאיחוד הזה מלמדת לאילו תהומות עלול להגיע מנהיג כאשר הוא נלחם על שרידותו.
