געוואלד

ה"געוולאד" המאוסה בקעה מכל מטה ומשם שוכפלה בכל דיווח עד כדי מחנק. בעוד שהישראלים טיילו בשלווה וקנו בחדווה, באולפנים דנו בכובד ראש איזו מפלגה מדגמנת אומללות באופן משכנע יותר.

אלא שאת ה"געוולאד" הרועם מכולם שאגה הטלוויזיה. גם ככה בכל בחירות אין לה מה להציע ביום עצמו עד פרסום המדגמים. הפעם, דווקא בסופו של מרוץ רצוף ברגעים חזקים שהתרחשו באדיבות המסך הקטן, המצב היה גרוע אפילו יותר: האדישות רוקנה גם את השטח מחשמל; יו"ר ועדת הבחירות אסר על ראיונות עם פוליטיקאים; ולך תקים ממשלה עם בני ובנות המשפחה שלהם.

כשאין תוכן יש חשיבות עצמית. במשמרת של עודד בן עמי בערוץ 12, למשל, המגיש ראיין את קרן מרציאנו על הריאיון ההוא עם בנימין נתניהו (אגב, נראה שגם בחברת החדשות שכחו שהיה שם עוד בן אדם). עם כל הכבוד להופעה המשובחת של מרציאנו באותו מעמד, נדמה ששלוש שעות לפני סגירת הקלפיות אפשר למצוא נושאים בוערים יותר לשוחח עליהם.

בנוסף, כשהסיפור המרכזי עד עשר בערב היה אחוזי ההצבעה הנמוכים באוכלוסייה הערבית, המהדורות מצאו את עצמן בסיטואציה מביכה: עשרות יהודים, גברים ונשים, שמאלנים וימנים, מנתחים ציבור שהם לא מכירים. אחרי בחירות 2015 נטען, ובצדק, שתקשורת קצת פחות הומוגנית אולי לא תופתע כל כך מהתוצאות. ובכן, אם ערבי בתוכנית אקטואליה לא היה מחזה נדיר יותר מגירית הדבש, יכול להיות שאת התופעה המדאיגה הזו ניתן היה לתווך לצופים – ואולי אף לצמצם אותה.

כל זה כמובן נשכח עד פרוץ המדגמים והכאוס המוחלט שהתחולל בעקבותיהם. הפער בין הערוצים – בעיקר בין קשת לעומת רשת וכאן 11 - הזריק כמויות פסיכיות של אנרגיה למשדרים, שהתחזקו גם במועמדים עצמם בתום שבירת הצום שנכפה עליהם. מנגד, אם צריך להמתין לאחת בלילה ואז לאשמורת ראשונה ולאחר מכן גם לקולות החיילים, כל הבלגן הזה בעצם מבשר לצופים שעדיף להם ללכת לישון. ממילא מחר כולם - וקודם כל עמית סגל, רביב דרוקר וירון דקל - יהיו חכמים יותר.

אלא שמנגנון ההפעלה של הטלוויזיה לא שונה בהרבה מזה של ישו: הוא הפך את המים ליין והיא עושה מטחינת המים גם אמנות וגם ספורט אולימפי. אין כוח שמסוגל לבלום את שטף הספקולציות ומשחקי הקואליציות. בכל זאת, כל ההשקעה באולפנים מולטי־דינמיים עם מציאות אולטרה־רבודה לא תתבזבז בגלל תקלה שנקראת מידע חלקי ולא מספיק מבוסס. לכן, מאחורי תועפות האדרנלין והקצב המשוגע, ניכר כי העוסקים במלאכה נתקפו רצון עז לשחרר רק מילה אחת: געוואלד.

בקטנה

יש הרבה סיבות לשמוח על סיומה של מערכת הבחירות הזו: פייק ניוז, סרטונים מביכים וההזמנה המנג'סת לעקוב אחרי המהדורות גם בטלגרם (כן, רק זה היה חסר). לצד אלה, הפרידה מפרסומות שהתבססו בשלומיאליות על קונספט של בחירות, בהחלט נכנסת לצמרת המצעד