שני 06 באפריל 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 10.04.2019
    להוציא 260 שקל על פילה במסעדה עדיין נשמע לי פסיכי
    ליעד אגמון ושי־לי שינדלר עדיין טסים במחלקת תיירים ומבקשים הנחה על אוטו. אז מה אם החברה שלו הרגע נמכרה למקדונלד'ס תמורת 300 מיליון דולר. הוא מתעקש שהיא עסקת חייו, בכל זאת, כשהציעו לו שמונה מיליון דולר על החברה, היא הייתה זו שאמרה לו לחכות ולא למכור. והוא נתן לה את ברכת הדרך לחזור לארץ עם הילדים בלעדיו, בשביל להגיש את 'הצינור'. עכשיו הם מסבירים איזו תמיכה סטרטאפיסט חייב לקבל בבית כדי לשרוד
    רז שכניק, רביב גולן | צילום: גבריאל בהרליה

    החברה של ליעד אגמון עומדת כל כך בחזית הטכנולוגיה שאנשים עם בינה ממוצעת, שאינה מלאכותית, יתקשו להבין מיד במה מדובר. אבל את הידיעה על האקזיט שלו גם הוא לא הצליח לקבל - כי היה על טיסה ללא וויי־פיי בשורה 24 סי במחלקת תיירים. חברת הטכנולוגיה שלו היא אולי... רגע, עצרו שנייה, מה זאת אומרת מחלקת תיירים? האיש לא מכר הרגע למקדונלד'ס חברה ב־300 מיליון דולר - שזה, בתרגום לשקלים, סכום שכל האנשים שגרים ברחוב שלכם יחד לא יעשו במהלך כל חייהם? ומה עם שני האקזיטים הלא־רעים בכלל שעשה לפני? האם הוא, ואשתו שי־לי שינדלר, מגישת 'הצינור' ברשת, לא יכולים לפנק את עצמם באיזו כוס יין טוב על מיטה נוחה במחלקה ראשונה, או אפילו באיזה יין בינוני בתיירים פלוס? "קשה לי לנסוע בביזנס, כי זה מרגיש לי בזבוז מטורף. זה פי 3 או 4 במחיר", מכריז מיד אגמון.

     

    ובכל זאת, זה נוח, ויש לך כסף.

     

    "הנה, אנחנו נוסעים עכשיו למקסיקו לחופשה משפחתית. לטוס בביזנס עם שני ילדים זה מאה אלף שקל. על טיסה של 11 שעות אתה תוציא 80 אלף שקל למשפחה, לעומת 18 אלף שקל למשפחה ברגיל. לא הגיוני. מרגיש לי שיש דברים אחרים שה־80 אלף שקל האלה יכולים לעשות מאשר שיהיה לי נעים בטוסיק כמה שעות. אני רוצה לעבור את המחסום הפסיכולוגי הזה, כי אני אומר לעצמי, למה לא להתפנק? ואני לא מצליח. מה, הילדים שלי יהיו מאלה שיטוסו בביזנס מגיל ארבע, אילו ילדים יהיו לי?"

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    שי־לי: "אני מאוד רוצה ביזנס, אבל גם אני אדם רציונלי וב־80 אלף שקל אפשר לעשות משהו בעל ערך".

     

    בטוח שאף אחד לא שאל אתכם את זה בשבועיים האחרונים, אז תיראו מופתעים. איך הכסף הולך לשנות אתכם ומה תעשו איתו?

     

    שי־לי: " הכסף לא הולך לשנות אותנו כי אמות המידה והערכים לא השתנו. להוציא 260 שקל על פילה במסעדה עדיין נשמע לי פסיכי".

     

    ליעד: "יש משקפיים שהיא רוצה והיא הסתכלה באיביי ואמרה, 'זה יקר אני אחכה'".

     

    כמה יקר?

     

    "900 שקל בערך".

     

    ככה עולים משקפיים של מעצבים.

     

    שי־לי: "זה קשור לתרבות צריכה שיצאה מפרופורציה. אני לא סגפנית ויכול להיות שאני עדיין אקנה, אבל 32 שנים חייתי מחושבת כלכלית ולא בן לילה זה ישתנה. אולי נפגוש את השינוי כשהילדים יהיו גדולים. נהיה שקטים שיש לנו לתת להם קורת גג. אם היום צריך 154 משכורות לדירה, לכו תדעו מה יקרה עוד 20 שנה".

     

    לא תתקדמו במכוניות?

     

    ליעד: "יש לי מחלת ים אז אין לי חלום של יאכטה. אני מתנייד בקורקינט ואולי אחזור לאופנוע".

     

    שי־לי: "יש לי מכונית משנת 2014 שאני מתה עליה".

     

    ליעד: "אחד המשקיעים שלנו היא קרן ההשקעות של משפחת חורש מטויוטה. ביום של האקזיט אמרתי להם, 'שלא תחשבו שאני לא אבקש הנחה על המכונית'. זה מפדח אבל אני אוהב לבקש את ההנחות, זה סטייט אוף מיינד".

     

    כמה יוצא מזה באמת בסוף?

     

    ליעד: "הרבה פחות ממה שחושבים. בערך 80 אחוז מהסכום חוזר למשקיעים ובכל השאר מתחלקים השותפים, העובדים שמקבלים בונוסים, ומס הכנסה. לא יכול להיכנס לזה בדיוק".

     

    גורמים שמכירים את העסקה מעריכים כי בברוטו יקבלו בני הזוג כמה עשרות מיליוני דולרים. "הייתה כתבה ב'וואלה' בשבוע שעבר: 'חוכמת האקזיט - כך תזהי ותלכדי את החנון שבדרך למיליארד' עם תמונה של שנינו!" אומרת שינדלר בזעזוע. "הפכו אותי לגולדיגרית ורמזו שהבן זוג שלי כנראה לא יתלבש הכי יפה, לא יהיה הכי יפה ולא יגיע עם כישורים חברתיים. ילדה מחולון שלא מבינה את הציניות בכתבה יכולה לחשוב שזה העניין, שככה מוצאים גברים, או איך שהם קוראים לזה, כך 'תלכדי'. זה לא מצחיק".

     

    ליעד: "אני קראתי את זה ככתבה מצחיקה, אבל אני יכול להבין למה את שי־לי זה לא הצחיק".

     

    היה לך פפראצי יוצאת מחנות תכשיטים יום אחרי. אמרנו לעצמנו, וואלה, שי־לי לא מבזבזת זמן.

     

    "צילמו אותי יוצאת מחנות תכשיטים בכיכר המדינה מחזירה עגילים ששאלתי לטקס פרסי הטלוויזיה! תתקשרו עכשיו להילה רהב ותשאלו אותה. זה בכלל צילום ישן!"

     

    ליעד: "בסוף כולם שואלים מה תעשה עם הכסף".

     

    וגם מה תעשו אם תיפרדו.

     

    שי־לי: לא ניפרד".

     

    ליעד: "אם ניפרד? נעשה חצי־חצי".

     

     

    × × ×

     

    לפני שש שנים אגמון כבר קיבל הצעה לרכישת החברה שלו, דיינמיק יילד, על ידי אחת מהחברות הגדולות בעולם. כשאנחנו מנסים לנחש שמות וזורקים 'גוגל' הוא מחייך, בלי לאשר או להכחיש. הם הציעו על העסק שלו, שמתמחה במילת הבאזז של הרגע, פרסונליזציה, התאמה אישית ללקוח, משהו כמו שמונה מיליון דולר. בכלל לא סכום נמוך כשמדובר בסטארט־אפ שלא בטוח אם יגיע למשהו אי פעם. יש כאלה שהיו אומרים כן, משפצים את העו"ש ואת הבית ועוברים ליעד הבא. אבל לאגמון לקח בדיוק שעה לחזור אליהם עם תשובה שלילית. "היינו רק שלושה עובדים", הוא נזכר.

     

    שי־לי: "אצלי בסלון, בניו־יורק".

     

    ליעד, למה לא אמרת כן?

     

    "אולי זו הייתה טעות".

     

    טעות?

     

    "כן, שש שנים אכלתי את עצמי על זה. אמרתי לעצמי ברגעים הקשים, למה לא קיבלתי את ההצעה. הם התקשרו אליי והיינו אני ושי־לי בחנות בגדים יד שנייה בסוהו ששי־לי אוהבת, והציעו שמונה מיליון דולר. היא תמיד אמרה, מינימום 300 מיליון דולר. זו חברה של 300 מיליון. אחרי שעה חזרתי אליו ואמרתי לא. היה פה חוסר רציונליות מהצד שלי להגיד לא כל כך מהר, וזה לא מאפיין אותי".

     

    בדיעבד יצא לך טוב אחרי המכירה למקדונלד'ס.

     

    "בדיעבד, אבל שנים אתה חוטף מכות באמצע ואתה חושב אולי הייתי צריך למכור אז, למה הייתי צריך את זה, מה יהיה, האם אחזיק מעמד".

     

    שי־לי: "מפספסים פה נקודה שחייבים לדבר עליה. יזם של סטארטאפים זה בלב שלו, זה לא בשביל ללכת ולעשות אקזיט. זה לא פאק יו מאני. לא הרווחנו את זה בלוטו, זו עבודה קשה והכסף הוא בונוס נהדר אבל לא העיקר. יש פה בנאדם עם אש בתחת וזו היצירה שלו. הוא לא מכר כי לא היה דחוף השמונה מיליון דולר. הוא רק התחיל דרך בחברה הזאת".

     

    ליעד: "למדתי קולנוע, וזה כמו שאתה כותב דראפט ראשון ומישהו יבוא ויגיד לך, אני לוקח את זה מכאן ותראה את זה כבר בקולנוע. כמו סטאלון שלא רצו לתת לו לשחק את רוקי והוא התעקש ועבר מחברה לחברה עד שקיבל מה שרצה".

     

    שי־לי: "אז אני הראשונה שאמרה 'לא' נחרץ על המכירה".

     

    ליעד: "וגם היחידה שאמרה".

     

    אז האקזיט לזכותה?

     

    "לגמרי".

     

    שי־לי: "מסיבות אחרות. יש משהו בלנהל חברת סטארט־אפ שאתה נמצא בחרדה קיומית יומיומית על בסיס שעתי, ואתה חייב תמיכה".

     

    ליעד: "לא הייתי מסוגל להסתכל על כלום חוץ מעל החברה. אם שי־לי לא הייתה לוקחת אחריות על המשפחה לא יודע איפה היינו".

     

    שי־לי: "חביתה הוא לא מכין. מזל שיש מערכות טכנולוגיות מתוחכמות כמוני שיודעות לעשות כאלה דברים. בזמן שליעד סובב גלגל שיניים ענק שנקרא דיינמיק יילד, אני מאחורה מגלגלת את כל המיליארד גלגלים שקשורים לבית ולילדים ולמשפחה. התמיכה שלי לא באה רק בלומר לו, 'שמע, אתה מעולה'".

     

    שינדלר ואגמון התחתנו שנה וחצי אחרי שהכירו, בספטמבר 2013. גילי, הבן הבכור, נולד ב־2014. בתם, דני, נולדה לפני שנתיים.

     

    ליעד: "כשהתחלנו לצאת הייתי לפני דיינמיק יילד. היא הייתה בת 24 ואני בן 34. אמרתי לה, 'את לא יודעת מה זה להיות בת זוג של מנכ"ל חברת סטארט־אפ'".

     

    כבר אז, יש לציין, לא היית ממש עני. תזכיר לנו מה היו מצב הסטראטאפים שמכרת?

     

    "החברה הראשונה שלנו, 'אוניגמה', נמכרה ל'מקאפי' ב־20 מיליון דולר. השנייה, 'דלבר', נמכרה לסירס במיליוני דולרים. לא הייתי עשיר, אבל הייתי באזור נוחות. דירה בתל־אביב, בלי משכנתה, וגם סכום נחמד בצד לזִקנה. זה מה שגם נתן לי לקחת חופשה ארוכה בין עבודות. היו שנתיים בין העסקה עם סירס להקמת דיינמיק יילד שלא עבדתי. כמו שנת שמיטה".

     

    שי־לי: "הייתי חוזרת מהלימודים משנקר והוא היה יושב בבית על הספה, דממה, מסתכל מהחלון. בוהה. אני אומרת לו, 'מה אתה עושה?' והוא אומר לי, 'חושב'. הוא היה שם לו ביומן שעתיים חשיבה בין 12 לשתיים".

     

    מה?!

     

    ליעד: "אתה חייב לעשות את זה אחרת יקבעו איתך. פה כנס, שם פגישה עם יזמים צעירים, כל הזמן רוצים משהו מהזמן שלך ומצאתי את עצמי יושב בבתי קפה ונותן עצות חינם לכל מי שרוצה כי לא נעים לי. הייתי צריך זמן לעצמי".

     

    וכשהוא אמר לך, 'את לא יודעת איך זה לצאת עם סטארטאפיסט?'

     

    "לא יכולתי עם זה שכשאני חוזרת הוא בבית. לי היו לימודי אופנה בשנקר, הייתי מורה פרטית לבגרויות בלשון והיסטוריה, הגשתי ב'הצינור' ובערוץ האופנה והייתי עוזרת של ראש החוג בשנקר. יצא שכל פעם כשהייתי חוזרת הביתה ליעד היה פנוי. זה חירפן אותי כל הפניות הזאת".

     

    ליעד: "זה הוריד לה, היא הייתה אומרת: 'זה מוריד לי שאתה כל הזמן פנוי'. אמרתי לה, תיהני מזה כל הזמן שאת יכולה. עוד תתחנני שיהיה לי זמן אלייך".

     

    שי־לי: "אוהו, ואני התחננתי".

     

    ליעד: "כי בסטארט־אפ, גם כשאתה בבית המוח שלך לא שם".

     

    שי־לי: "אין עם מי לדבר. העיניים שלו במקום אחר".

     

    ליעד: "אני לא רואה בלגן, שמשהו זרוק על הרצפה. היא הייתה אומרת לי, 'אתה לא רואה את כל הבלגן?' ואני יוצא רגע מהבועה ומסתכל ואומר, 'וואו, איפה היה כל זה'. חשבתי רק על הלקוח הבא".

     

    שי־לי: "יש לך גם 200 עובדים ומשפחות ויש אחריות, הם עברו מדינה לחברה של ליעד".

     

    ליעד: "ו־80 מיליון דולר שגייסתי מחברים שלי בין השאר. ואם דיינמיק יילד לא הייתה עובדת? התחלתי אותה בגיל 34 ואלה השנים החזקות, אתה צריך להביא את הטרף. אם אתה שורף את זה, הקרנות לא ייתנו לי עוד כסף למיזמים נוספים. אני מסתכל על זה כמו על אצן באולימפיאדה. כל העולם רואה את המאה מטר, אבל שנים של השקעה מתנקזות לזה. הוא לא יכול לרוץ את המאה מטר האלה אחר כך במקום אחר".

     

    שי־לי: "אנשים מפספסים שבע שנים קשות של חרדות, של מתח. הצבת מטרות וחתירה למטרה ועבודה כל כך קשה, ולקיחת הרבה החלטות וסיכונים, ומעבר מדינה ודאגות מה זה יעשה לקריירה שלי ומה זה יעשה לזוגיות. אנשים רק רואים את האקזיט. 'יאללה הוא עשה מכה'".

     

     

    × × ×

     

    הדירה שלהם בניו־יורק, ארבעה חדרים בברוקלין, ויליאמסבורג, השקיפה על כל מנהטן. נוף של שומר מסך אורבני. "בסכום פסיכוטי של כסף", אומרת שינדלר. הם עברו לשם כדי להיות קרובים ללקוחות של דיינמיק יילד כמו גוצ'י (שינדלר: "אני לא אוהבת"), אורבן אאוטפיטרס ("יש 30 אחוז שניצלתי") וגם חברת רהיטים קטנה בשם איקאה.

     

    מתישהו, שינדלר התחילה להתחרפן מעודף זמן פנוי, כשהגיע טלפון מגיא לרר להגיש איתו את 'הצינור' שבדיוק עברה לרשת מערוץ 10. אגמון נשאר בניו־יורק ושניהם חיו על הקו. "היו רגעים שהוא לא בארץ וזה היה הארדקור בטירוף", אומרת שינדלר. "מעבר לילדים, יש פה בני זוג שמתגעגעים, יש פה אישה שחוזרת לבית בלי בעל והוא חוזר לבית ריק ואין עם מי לחלוק".

     

    ליעד: "הבדלי השעות יצרו משהו לא מחובר ברמת האנרגיה. אני בחצות מושך זמן שהם יתעוררו והם בשיא הסידורים לגן, מנסים לתקתק, ואין להם ממש זמן לדבר. ואז הם מגיעים הביתה בחמש, ואני בעשר בבוקר שעון ניו־יורק ובאמצע פגישות ולא יכול לעצור פגישה כי הקטנה רוצה לדבר איתי. כל הזמן זו תחושה של פספוס אמוציונלי".

     

    שי־לי: "מצאנו באיזשהו שלב סיסטם שעזר לנו להתמודד. החזקנו ככה שנה וחצי בלונג־דיסטנס".

     

    ליעד: "אבל לפעמים הילד לא רוצה לדבר איתך בווידיאו, הוא מעניש אותך, רוצה מקרוב. אם אתה לא בחדר פיזית, זה לא מעניין אותו".

     

    לא פשוט.

     

    שי־לי: "היה דיסוננס בין הבאסה שלי שאני לא עובדת, לבין זה שיש לי מלא זמן פנוי ואני לא יודעת להתמודד עם זה. כמה את יכולה ללכת למוזיאונים ולבתי קפה וליהנות מהעיר? באיזשהו שלב די".

     

    וכל הדבר הזה יצא על הבעל?

     

    "יצא על הבעל ועוד איך. הייתי בבאסה, מתי אתה בא הביתה, קשה לי לבד לעשות את המקלחת, קשה לי לאסוף מהגן, ועוד עם ילד אחד! היום אני לבד עם שני ילדים וקריירה ומג'נגלת, כי טוב ולי ואני באנרגיות של עשייה".

     

    ליעד, מה היית עונה?

     

    "כשלרר הציע לה לחזור לצינור, עם כל הקושי ועם זה שהייתי נגד ורציתי שנישאר יחד בארה"ב, אמרתי לעצמי, זה משחרר אותי מרגשות אשם, על שהאיבוד מומנטום אולי בקריירה שלה קרה בגללי".

     

    ליעד: "אחד הדברים שמשכו אותי בשי־לי זה שהיא בנאדם יוצר שרוצה לכבוש את העולם, ואחרי זה במירכאות אתה משלם את המחיר. אבל זה חלק מהכוח של להיות עם מישהו שהוא כזה".

     

    שי־לי: "דוחפים אחד את השני. אין לנו חיים שגרתיים. סערות של לגור בניו־יורק, ללדת במדינה זרה, ילד שלא מדבר אנגלית, הרבה ביורוקרטיה, פתאום אני מכינה את האוכל לחג, דברים שלא היה לי סיכוי בישראל לגעת בהם כי יש אמא וסבתא ומערכת תמיכה. פתאום אתה מערכת התמיכה".

     

    היום הם גרים בתל־אביב, ויש לחברה שלו משרדים כאן. הכירו בשנת 2011. "ראיתי תמונה של שי־לי בפייסבוק אצל חברה משותפת וביקשתי שיכירו בינינו".

     

    שי־לי: "הייתי בטוחה שהוא מכיר אותי מהטלוויזיה וכשהגעתי אליו לדירה, לא הייתה לו טלוויזיה. יום למחרת אני התקשרתי ואמרתי שהיה נורא כיף ואם אתה רוצה עוד דייט איתי זה צריך להיות היום, כי אני נכנסת לטירוף של בחינות בשנקר. אז הוא ביטל את הדייט עם מישהי אחרת שקבע. הוא מיקבל!"

     

    ליעד: "קבעתי דייט אחד לחמישי ואחד לשישי עם אחרת. אבל אחרי הדייט איתה כבר ביטלתי את השנייה".

     

    היית מיליונר כבר כשהיית בן 29. זה בטח לא הזיק.

     

    "אף אחת לא הייתה שם בגלל הכסף".

     

    שי־לי, בדייט הראשון עשה לך את זה שהוא מיליונר?

     

    שי־לי: "ידעתי שהוא אדם מוכשר, אבל לא ידעתי בדיוק מה".

     

    נו, בטח עשית גוגל.

     

    "זה לא משנה את העובדה שבסוף, אם תשב מול בנאדם ואין קליק, מה זה יעזור שיש לו כסף? מה אעשה עם המידע?"

     

    ליעד: "אחרי שי־לי חיזרו אנשים עם הרבה יותר כסף ממני".

     

    מי?

     

    שי־לי: "לא רלוונטי. אם הבנאדם שיושב מולך הוא סופר־עשיר ומשעמם, מה זה משנה כמה כסף יש לו? צריך לקום איתו בבוקר ושיהיה מפרה וכיף ונעים. לכל הנשים שחולמות למצוא בעל עשיר, זה לא רלוונטי".

     

    ליעד: "אם הוא מוצלח ובמקרה יש כסף, זה נחמד".

     

    אתה רואה כל תוכנית של שי לי ב'הצינור'?

     

    "אף פעם לא. אני לא צופה בחיים בטלוויזיה".

     

    שי־לי: "הוא לא ראה אף תוכנית שלי מהתחלה ועד הסוף".

     

    זה לא מעליב?

     

    "לא. כי אם יש משהו שחשוב לי שיראה, אני אשלח לו לינק".

     

    אתה גם לא צופה בנטפליקס?

     

    ליעד: "בזה כן. בסוף הנכס שלי הוא זמן, אז אני בוחר את הדברים שעושים לי את זה".

     

    כמה שעות אתה ישן בלילה?

     

    "שש וחצי"

     

    שי לי: "חלום שלי, אני הולכת לישון ב-2 בלילה, אחרי שידור, הרבה אדרנלין, אוכלת אוכלת אוכלת כדי להוריד, ואז הבת שלנו מתעוררת בחמש בבוקר".

     

    שלוש שעות בלילה, כל לילה? זה לא הגיוני.

     

    "הפסיכולוגית שלי תפסה אותי יום אחד והחזיקה אותי חזק בידיים. היא אמרה: שי לי את חייבת לישון!!! יש לי בלו"ז קבוע 'שנ"צ, לא לבטל'. אבל זה מתבטל כל יום. זה לא בריא".

     

    כמה זמן פנוי יש לכם כדי להיות זוג?

     

    שי־לי: "אין לנו, רק סופי שבוע".

     

    ליעד: "בשישי בוקר אנחנו ביחד, והשאר עם הילדים".

     

    מה עם דייט שבועי?

     

    שי־לי: "אין, כי אני עובדת כל ערב".

     

    ליעד: "כשמתבטלת תוכנית זה מוזר, כי פתאום יש שותפה בבית. אם היינו מתראים כל ערב לא יודע מה הייתי עושה. בסוף אנחנו מחליפים כיפים כשאני חוזר מהעבודה והיא יוצאת לעבודה, וכשהיא חוזרת אני כבר ישן".

     

     

    × × ×

     

    הדרך לעסקה במקדונלד'ס לא הייתה משחק ילדים באיזה ארוחת נאגטס וצ'יפס. "הקשר התחיל בסוף 2017 כשחברת הייעוץ הגלובלית 'מקינזי', שאנחנו עובדים איתה, הכירה לנו את מקדונלד'ס", מספר אגמון. "נפגשתי עם בוב, סמנכ"ל השיווק הגלובלי, חשבתי שהייתה פגישה טובה, אבל לא שמעתי מהם חצי שנה. אחרי חצי שנה התקשרתי לשאול, 'אחי מה קורה', שלחתי חברה שתבדוק, ואז הם שלחו אימייל, 'טוב שהתקשרת, אנחנו רוצים שתבוא לעוד פגישה'".

     

    שי־לי: "באיזשהו שלב ביקשתי לברר שבוב זה אכן גבר ולא אישה, כי הם היו מדברים ללא הפסקה, גם לפני השינה".

     

    באפריל 2018, כבר הוזמן לפגישה עם 30 איש במטה החברה.

     

    שי־לי: "תחשבו שהוא היה עולה על טיסה וחוזר לישראל. ואז הוא מתקשר ואומר, 'פשפש, מקדונלד'ס רוצים עוד פגישה'.

     

    רגע, פשפש?

     

    "כן, אנחנו קוראים אחד לשני פשפש".

     

    אוקיי, בואו נמשיך.

     

    ליעד: "אז מקדונלד'ס, אחרי פגישה שנייה, החליטו לעבוד במשותף אבל נתנו לנו לוחות זמנים לא הגיוניים. התקשרתי לשותפים שלי ואמרתי להם, 'החדשות הטובות שיש פרויקט במקדונלד'ס. החדשות הפחות טובות הוא שאנחנו צריכים להיות תוך חודשיים באוויר במסעדות בארה"ב'. התגובה הייתה, 'נפלת על הראש? אתה מבטיח דברים שאי־אפשר לקיים'. אמרתי קחו 7 אנשים מהטובים שיש לנו ושזה מה שהם יעשו חודשיים. אני מרגיש שזו הזדמנות עסקית מטורפת".

     

    ו?

     

    "עלינו לאוויר תוך 7 שבועות. בסוף 2018 הוגשה הצעה פורמלית לרכישה שנקבה ב־300 מיליון דולר, אחרי המשא ומתן. הם הציעו בהתחלה פחות".

     

    שי־לי: "הוא זכר שאמרתי פחות מ־300 לא מוכרים".

     

    ליעד: "בסוף, מה שגרם לזה להגיד 'כן' זה שהתאהבתי בחבר'ה של מקדונלד'ס. לא קונה אותך חברת תוכנה משעממת כמו 'אורקל'. הסקס אפיל של מקדונלד'ס קנה אותי, וזה שאנחנו חברה בת עצמאית ואנחנו ממשיכים עם כל הלקוחות הרגילים ואני המנכ"ל, אז הרבה יותר קל להגיד כן".

     

    שי־לי: "החצי שנה האחרונה הייתה מתוחה מהרגיל. הייתי צמודה לו לתחת בכל שיחה, לצלם אותו כשהוא חותם על עסקת חייו".

     

    אולי זו לא עסקת חייו? לכי תדעי.

     

    שי־לי: "אתה יודע מה עסקת חייו".

     

    ליעד: "היא עסקת חיי".

     

    שי־לי: "תודה רבה, זו הכותרת שלך".

     

    ליעד: "כל הזמן שואלים אותי, מה אתה שווה בלעדיה ואני אומר, בדיוק חצי בכסף" (צוחק).

     

    רגע, ליעד, אז עכשיו אתה פורש?

     

    ליעד: "ממש לא. אני מחויב להרבה שנים קדימה כמנכ"ל. יש עבודה קשה כי יש יותר עומס, אבל אין חרדה במוח אז אתה קם בלי מועקה בלב. לתת את השעות? זה קורה מאז שאני ילד. אנשים רואים אקזיט, אבל לא רואים שלחוגים הלכתי מגיל קטן של נוער שוחר מדע, וכשהייתי בן 12 קראתי ב'מעריב לנוער' כתבה על ילד שלומד בתיכון בקנדה, ובכיתה ט' הגשתי מועמדות והתקבלתי לתיכון שנקרא UWC באיטליה. אמא שלי בכתה חודשיים, הבן הבכור שלה נוסע".

     

     

    × × ×

     

    בגיל 16 הוא מימש את הרצון והלך ללמוד בתיכון באיטליה, בדואינו שליד טריאסטה, בית ספר בינלאומי של גאונים מכל העולם, אבל לא ממש חי שם על דיאטה של ספרי תכנות. "התחלתי לטפס על הרים, עשיתי קורס של טיפוס על מפלי קרח, היינו מטפסים באלפים והיה מדהים. הזוי שאמא שלי אישרה לי את זה. היינו נוסעים בטרמפים בכל אירופה, נסעתי פעם מפירנצה לנורווגיה בטרמפים שלושה ימים. ישנתי לילה אחד באסם, בלילה השני הגעתי לדנמרק וביקשתי לפתוח אוהל בגינה ועשיתי להם נזק לדשא.

     

    "הייתי אופר אצל משפחה בצפון איטליה ובמקום שישלמו לי קנו לי סנובורד. תחשוב מה זה לעצור טרמפים עם שיער ארוך וסנובורד, והכל במפות. הייתי עומד עם שלט, וביקשתי שמישהו יכתוב לי בגרמנית את שם היעד ומאחור 'אני לא פושע', והייתי מראה לאנשים שאולי פחדו וזה הצחיק אותם. ככה הייתי עובר עיר־עיר וישן לפעמים במקומות הזויים".

     

    שי־לי: "תחשוב מה זה להיות בדייט מול בנאדם כזה שמספר, 'למדתי באיטליה וכו־וכו'. הייתי בהלם שילד בן 12 הגיע למסקנה שהוא רוצה ללמוד בתיכון בינלאומי וחתר לזה. ניסיתי לדמיין את עצמי עוזבת את החברות שלי בגיל 16. ליעד בגיל הזה אמר, 'כל זה לא מעניין אותי', ואני יוצא להרפתקה".

     

    ליעד: "את זה קיבלתי מהבית. ההורים שלי הם אנשים עם אומץ. אבא שלי היה הראשון בעולם שניסר יהלומים עם לייזר. הקים סטארט־אפ בתקופה שלא היו משקיעים. הסטראט־אפ שלו עוד רץ, הוא לא מכר. 'לייזראופ' קוראים לחברה. הוא היום מחזיק בעצם בחברה המובילה בעולם בסימון לייזר על משקפיים".

     

    נולד בשנת 1977 בפסדינה קליפורניה, אבא ד"ר לפיזיקה פיני אגמון, אמא נאווה בעלת תואר שני בהיסטוריה, שחיינית עבר. "אבא עשה דוקטורט בפיזיקה בקלטק, הטכניון של קליפורניה. אחר כך עבד ב־HP". בגיל חמש עלו לארץ וגרו ברמת אילן, שכונה בגבעת־שמואל. "בגיל שש קיבלתי כבר קומודור, והשכן שלנו לימד אותי לתכנת והתחלתי".

     

    ההורים כיוונו להישגיות?

     

    "מעולם לא דיברו איתי על ציונים, כי גדלתי בתחושה שההורים יודעים שאני מוכשר והיה להם חשוב שאתפתח בדברים שמסקרנים אותי, עשיתי חוג קרמיקה, אני, בן יחיד, ומלא ילדות".

     

    בגיל 12 התחיל לכתוב למגזין מחשבים בכיף, על איך לכתוב בשפת מכונה. בגיל 14 גילה את עולם האינטרנט. "מאוד חנוני. כל הווירוסים התחילו והייתי סקרן, אז כתבתי וירוס מחשבים וחיפשתי בספר טלפונים וגיליתי שיש מנכ"ל של חברת אנטי־וירוס, 'נץ מיחשוב', והתקשרתי אליו. שמו צבי נתיב".

     

    שם מצחיק לחברת טכנולוגיה. נץ מיחשוב.

     

    "לגמרי. אז באתי אליו עם דיסקט ויום אחרי הוא צילצל ואמר לי, 'תגיד ילד, אתה כתבת את זה?' אמרתי כן. 'אתה לבד?' אמרתי כן. 'אז בוא אליי בבקשה לפגישה. הוא נתן לי עבודה, 200 שקל לזיהוי וירוסים וכתיבת אלגוריתם. היה לוקח לי שלוש־ארבע שעות לווירוס".

     

    ניצלו אותך. זה שווה יותר.

     

    "ברור, בדיעבד. זה היה לוקח לי רק שלוש־ארבע שעות, אבל הייתי שומר את הדיסקט שבוע כדי שיראה שעבדתי הרבה יותר".

     

    גיל שויד הוא בן דוד שני שלו, "סבא שלי וסבתא שלו אחים. אנחנו בקשר טוב ואפילו התייעצתי איתו במהלך המשא ומתן עם מקדונלד'ס. אני מעריץ אותו. הראייה שלו אחרת".

     

    בצבא שירת - הפתעה - ביחידה טכנולוגית סודית של חיל המודיעין. אחרי הצבא נסע לטייל במזרח, נפאל, הודו, סרי־לנקה, לאוס, וייטנאם, קמבודיה. "לא סטלות בגסט־האוס, הייתי עושה טרקים. נסעתי לבד".

     

    אחרי הטיול חזר לארץ ב־1999 והתחיל לעבוד בחברת סטארט־אפ בשם 'אי קליניק', "הבת של המנכ"ל של אי קליניק הכירה בינינו", אומרת שינדלר. אחרי התפוצצות הבועה עבד בשלוש חברות סטארט־אפ שנסגרו. הלך ללמוד קולנוע ומדעי המחשב בתל־אביב. "הייתי עוזר במאי ב'סוף העולם שמאלה' של אבי נשר והתפרנסתי מלכתוב בדיחות של קומיקאים, למשל נדב אבקסיס (את שאר השמות של הקומיקאים, מהגדולים בענף, הוא מעדיף לא לחשוף)".

     

    ב־2004 הקים עם ישי גרין, שהשתתף אחר כך ב'מחוברים', ועם אמיר שדה, את חברת 'אוניגמה', אבטחת מידע וזליגת מידע בארגונים, שנמכרה אחרי שנתיים ל'מקאפי' תמורת 20 מיליון דולר. אחר כך הקים את 'דלבר', מנוע חיפוש שחיבר בין רשתות חברתיות לתוצאות, "ואותה נאלצתי למכור בסוף 2008 ל'סירס' תמורת כמה מיליוני דולרים. אחרי המשבר הכלכלי (הסאב־פריים), אי־אפשר היה לגייס יותר כסף, השוק היה מת".

     

     

    × × ×

     

    שינלדר נולדה ב־1986 וגדלה בהרצליה. אמא, עוזרת של מנהל מדרשת בית ברל, אבא שהוא יבואן קרמיקה לבריכות שחייה ומדריך טיולים. למדה משחק, ובגיל 12 שיחקה בהצגות ילדים, אחרי השחרור עבדה ב'וואלה! סלבס', עשתה אודישן לגיא פינס, וב־2010 קיבלה הצעה לפינה ב'צינור לילה' והתקבלה.

     

    תגידי, אם הייתי אומר לך שלוקחים את 'הצינור' לאן־בי־סי למשך שבועיים, מדי ערב, זה היה בשבילך הישג?

     

    "ברור".

     

    אז למה ירדתם בצינור על שירי מימון שקיבלה שבועיים בברודווי?

     

    "לא הרגנו אותה ולא נכנסנו בה. רצינו רק כגוף עיתונאי לשים דברים על דיוקם. פשוט אמרנו, 'תשמעו היא לא מחליפה את השחקנית הראשית'. אני שרופה עליה ומכירה אותה אישית".

     

    איך היא הגיבה לך?

     

    "היא לא כתבה לי, אבל חברות שלה דאגו להעביר לי את המסר, ואני יודעת שזה פגע בה. היח"צ של 'שיקגו' עשה עליה סיבוב וזה לא אשמתה. זה נורא נעים להיות אשת השעה וזה מדהים, אבל היה שם עניין לא מדויק".

     

    עדיין, שבועיים בברודווי. הישג מדהים.

     

    "נכון, בעיניי, תכלס, זה לא פייר. למה אתה לא נותן לבנאדם לעוף. אבל בעבודה שלנו לפעמים אתה מגיע לנקודה שאתה צריך לעשות את מה שהעבודה שלך כעיתונאי מחייבת, ושמים את החברות בצד. לא לגמרי הסכמתי עם האייטם הזה והיו לי סייגים לגביו. אמרתי את זה ללרר. אבל לא היה דיון ארוך, הוא הבוס. דאגתי לומר בשידור לא לזלזל ושגם להופיע בברודווי שבועיים זה מטורף, אבל בכתבה ב'אולפן שישי' אפילו פעם אחת לא אמרו את זה. סיפרו שהיא עוברת וכאילו עושה רילוקיישן ומוציאה את הילדים מהמסגרות, ובתור מי שעברה רילוקיישן אמרתי, וואלה אחותי, בשביל שבועיים להוציא ילדים מהמסגרות?"

     

    ביקשת ממנה סליחה?

     

    "לא, אבל היא פגשה את לרר לפני כמה ימים באיזה אירוע, אני חושבת שהוא התנצל אבל לא בטוחה. הוא שלח לנו בקבוצה, 'אני ושירי מימון, זה קרה'".

     

    סמיון שלכם הפך לכוכב.

     

    "הוא מודע להכל, שלא יהיו אי־הבנות. הוא יודע מה שהוא עושה. החיקוי ב'ארץ נהדרת' גאוני והוא עשה לו ולנו מאוד טוב, וגם לצופים".

     

    לכמה מהאג'נדות של הצינור את מתחברת?

     

    "לכולן. יש דברים שאני מביאה, הרבה סביב גני ילדים. ההתעללויות בגנים, זה משהו שמאוד חתרתי לגביו ונגע בי כאמא לילדים קטנים. בסוף התוכנית הזאת היא של אנשים שחיים במדינה וחווים את מה שכולם חווים. אבל עזבו אתכם מזה, הכי חשוב, מה תהיה הכותרת של הכתבה שלנו?"

      

    צילום: מיכה לובטון
    צילום: מיכה לובטון

    את באמת לא יודעת?

     

    "לא".

     

    קל: "יום אחרי האקזיט: שי־לי שינדלר נכנסה לחנות תכשיטים בכיכר המדינה".

     

    "תיזהרו לכם!"

     

     

     


    פרסום ראשון: 10.04.19 , 20:38