יום אחד הלכנו בניו־יורק פיליפ סימור הופמן, כריסטופר ווקן ואני", מספר מארק איווניר. "צילמנו סרט יחד, 'כלים שלובים'. ואז משום מקום עוצר נהג מונית פקיסטני, מוציא את הראש מהרכב, מצביע עליי וצועק, 'יו אר א גרייט אקטור! גרייט אקטור!' ונוסע".
מדהים.
"את מבינה? הוא מצביע עליי! בין ווקן להופמן! סיטואציה מגוחכת לחלוטין. ושניהם מסתובבים אליי במבט של 'מה לעזאזל קרה כאן עכשיו'?!"
באמת מה לעזאזל קרה שם?
"יש סדרת סרטי אקשן של אמנויות לחימה, Undisputed ('אלוף ללא עוררין')''. אני השתתפתי ב'אלוף ללא עוררין' 2 ו־3 . יש לי שם איזה תפקיד - תהיי מופתעת - של מאפיונר רוסי שקוראים לו גאגא. וזה מצחיק שהכי הרבה אנשים מכירים אותי בעולם מזה. ואחר כך הייתי צריך להסביר לשני זוכי האוסקר האלה שהוא בטח ראה אותי שם. הם היו בהלם. ווקן לא מדבר הרבה. כשהוא יצא מהשוק הוא חייך. ופיליפ אמר שהוא הולך לראות את הסרטים בלילה. בצחוק. לא חושב שהוא באמת ראה את זה".
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
האנקדוטה הזאת היא עוד יום שגרתי במכרות של איווניר, 50, ככל הנראה השחקן הכי עסוק שלנו בהוליווד. בזמן שישראל נהנית להתבשם מהצלחתה של גל גדות, איווניר ממשיך בשקט לתקתק עבודה עם מיטב הבמאים והשחקנים בעולם. אבל בעידן שבו תעופה עצמית היא חלק אינהרנטי מהכוכבות, הוא מסרב להיות ביג דיל.
אבל הצטנעות בצד, רשימת הקולגות שלו מאז פרץ לתודעה הבינלאומית ב'רשימת שינדלר' מלמדת על גודל הכוכבות: ג'וני דפ, רוברט דה נירו, שון פן, מאט דיימון, ריצ'רד גיר, ליאם ניסן, ג'ון מלקוביץ', ג'וד לאו. לזה תוסיפו תפקיד ב'הומלנד', וכאן בארץ שלל תפקידים בהם אחד בלתי נשכח ב'תא גורדין' וכמובן בתור הסוכן של רותם סלע ב'להיות איתה'. עם מלקוביץ' ולאו הוא משחק ב'האפיפיור החדש', העונה השנייה לסדרה 'האפיפיור הצעיר', בבימוי פאולו סורנטינו. "אני ומלקוביץ' נפגשים בעיקר בבתי מלון", נאנח איווניר בשיחת טלפון מאל־איי. "אחד הדברים המדהימים זה הבמאי הזה, סורנטינו. אתה מרגיש שאתה עובד עם מישהו כמו פליני, שראיתי סרטים שלו כילד. זו תחושה של כמעט התעלות, שאתה נמצא בליגת־העל. הבעיה היא שמיד אחר כך אתה שוכח מזה, כי המקצוע הזה כל כך רעוע שזה מחזיק כמה דקות, אבל הרגע הקצר הזה הוא מקסים".
פיליפ סימור הופמן מת ממנת יתר. מה היה מצבו כשעבדתם יחד?
"משהו הרגיש בו עצוב. הוא לא שתה. הוא היה אלכוהוליסט בגמילה. עישן בשרשרת. והוא היה מצחיק ולבבי על הסט אבל היו רגעים שהוא נכנס לתוך עצמו ואתה רואה שבאיש העוצמתי הזה משהו לא עובד. הייתה תחושה של אדם לא שמח בחלקו. ביום הצילום האחרון, במקום לשים את המוזיקה הקלאסית שהייתה אמורה להיות, הבמאי שם שיר של הביץ' בויז ושנינו קמנו והתחלנו לרקוד. זה היה נדיר הרגע הזה. ואז ישבנו ודיברנו. ואמרתי לעצמי הנה אדם שהיה מועמד לאוסקרים וזכה באוסקר ומרוויח המון כסף והוא לא שמח - מה זה לא הייתי רוצה לחיות ככה. יש לך לאורך הדרך כל מיני דוגמאות של מה לא. של איך לא לחיות".
איפה עוד?
"מאט דיימון. קראו לי לעזור לו באחד מסרטי 'ג'ייסון בורן' עם כמה משפטים ברוסית. ישבנו אחר כך ושתינו. הוא התחיל להגיד, 'עכשיו אני צריך לטוס לפה ולשם' וכמה זה קשה. וביני לעצמי אמרתי מה, עכשיו אתה מתלונן באוזניי שיש לך את כל העבודה הזאת? בדיעבד הוא מתאר סיטואציה שהוא בבית חודש בשנה. זה נשמע לי נורא. אני בבית כי אני רוצה להיות שם".
וכוכבים שהפתיעו אותך לטובה?
"לפני שנסעתי לצלם סרט עם בן קינגסלי, אחת המפיקות אמרה לי שיש הוראה מהסוכנים שלו שצריך לקרוא לו 'סר' ויש אליו יחס מיוחד. אמרתי, עכשיו יהיו עניינים מולו, והוא הפרטנר הראשי שלי בסרט ואני אצטרך לקרוא לו סר ומה הקטע. אני גם מכיר אותו משינדלר אבל עברו הרבה שנים. בדרך לקייפטאון הייתה עצירה בלונדון, ואני מדבר עם מאיה אשתי ותוך כדי מסתובב ועומד שם בן עם ידיים פרושות לרווחה לחיבוק. ואני אומר למאיה, 'תשמעי, סר בן קינגסלי מולי, אני רוצה להגיד לו שלום'. זה נגמר בזה שישבנו שעה עד שהטיסה הגיעה והחלפנו חוויות מ־25 השנים שעברו מאז שנפגשנו. נסגור על זה שלא הייתי צריך לקרוא לו סר מאותו רגע".
× × ×
בית בשביל איווניר - איש שעבר טראומת הגירה פעמיים בחייו - הוא לא תלוי גיאוגרפיה. בית הוא איפה שהדנ"א שלו נמצא: אשתו מאיה והבנות, דניאלה וסשה. כרגע זה בסילבר־לייק, פרבר לוס־אנג'לסי בורגני, רחוק מאוד מהטרלול ההוליוודי. "בסילבר־לייק, זה פחות זוהר. יש את הבברלי־הילס וכאלה, והחלק מהעיר שהוא סיוט בעיניי עם אנשים שנראים כמו ערפדים. אני לא הולך למסיבות. יש מתח בין פנטזיה למציאות במקום כמו לוס־אנג'לס. קליפורניה ולוס־אנג'לס במיוחד, זה מקום שאנשים הלכו אליו מקצה העולם כדי להמציא את עצמם מחדש. גם אני. ואני הלכתי מאוד רחוק.
"יש בדיחה כזאת על רוסים שמגיעים בסבנטיז לניו־יורק וחיים בברייטון־ביץ' והמשפחה מתקשרת ואומרת, 'ספרו איך־איך'. אומרים, 'הגענו, אני עובד אצל לודמילה אחת ויש לנו מכולת'. ואז המשפחה שואלת, 'אבל אמריקה - איך אמריקה?' אז הם אומרים, אה, אנחנו לא הולכים לשם. אז יש חלק של לוס־אנג'לס שזה החלק המופרע הזה שאני לא ממש הולך לשם".
אאוטסיידר מילדות, כמי שעלה לארץ בגיל ארבע מצ'רנוביץ' שבאוקראינה ונחת בפרדס־כץ. "באיזשהו שלב ביסודי, אחרי כמה פעמים שחטפתי מכות, הבנתי שאני לא אשרוד את זה. לא היה צריך הרבה. הלכתי רחוק. דפקתי למישהו אבן בראש ופתחתי לו את הראש. אמרו, אוקיי, אמנם הוא קטן אבל הוא יכול להיות משוגע קצת. זה הרגיע קצת את העניינים (צוחק). זה היה בית ספר מצוין לחיים. למזלי זה לא היה טראומטי עד כדי כך שאני אסבול מזה. אבל כן, לקח לי שעות להגיע לבית ספר כי תמיד חטפתי מכות.
"פעם אחת חזרתי הביתה אחרי ששוקי הפושטק הרביץ לי, ואז הגעתי לבית ספר ועשיתי החלטה שעכשיו אני לא נותן לאף אחד לפגוע בי, וגם אבא שלי אמר לי, 'תחזיר!' אז בסוף השיעור, כשהמורה אמרה לאחד הילדים, 'אתה תהיה אחראי על מארק ותעזור לו' לא הבנתי מה היא אמרה, וכשהוא ניגש אליי, פשוט נתתי לו אגרוף ושברתי לו שן. ובהפסקה כל הבנים של הכיתה הרביצו לי והלכתי שוב הביתה. ככה זה התחיל. אבל זה המשיך נהדר. הייתה לי ילדות מקסימה".
הרגשת בית בישראל?
"המון שנים הרגשתי בישראל אאוטסיידר. כשהגעתי לארץ, באופן מאוד מודע שימרתי את הזהות שלי כלא רק ישראלי. קראתי ספרים ברוסית. שנים לא הייתי מוכן לקרוא עברית. אני מדבר על גיל 12־13 לקרוא צ'כוב. דוסטויבסקי. אמא שלי גרמה לי לקרוא בעברית בזכות צ'יפופו. המתח בין צ'כוב לצי'פופו זה היה משהו. באיזשהו שלב ביקשתי מאמא לדבר יידיש כי זה שימר לי את היידיש - זה גם מה שעשינו עם הבנות שלנו. דיברתי איתן רוסית. אז יש להן שלוש שפות. עד שנכנסתי לניסן נתיב היה לי מבטא רוסי. רק כשהבנתי שזה יגביל אותי ושאני לא רוצה לשחק רק רוסים, התחלתי לעבוד כמלצר ובין מנה של אבטיח לחומוס גילגלתי את הר'. אבל הזרות איפשהו השתמרה. מצד אחד היה בזה אלמנט שלילי כי אתה מרגיש זר, מצד שני אתה מיוחד. אתה אחר".
אולי דווקא בגלל זה לא היה לך נורא קשה לעזוב פה?
"כנראה. אני חושב שכשאתה נעקר ממקום אחד, כמו ברית־המועצות - והעקירה הייתה קשה, וכבר חווית את משבר הזהות והיכולת למצוא את מקומך, הרבה יותר קל לעשות את זה שוב. ואני חי בארצות־הברית כבר שנים, אבל אני מזדהה שם כישראלי. אבל אני ישראלי־פלוס".
× × ×
אין חוויה ישראלית מעצבת יותר מהצבא: "לפני שנה וחצי צילמתי סרט של גידי רף על מבצע הבאת יהודי אתיופיה שאמור לעלות בנטפליקס עוד כמה חודשים. זה היה מבצע שהייתי חלק ממנו כחייל. זה ממש מטורף, כי יש לך את המקומות האלה בחיים שאתה מרגיש שאתה חלק ממשהו חד־פעמי, שאתה חלק מההיסטוריה. אתה עומד שם ורואה את האנשים יורדים מהמטוס, מנשקים את האדמה. יורדים על הברכיים. זקנים, ילדים, טף. רואה איש מבוגר שמובילים אותו שני חיילים והוא כושל, לא מצליח ללכת. וחיילים מרימים ילדים על הידיים. היה שם משהו מאוד עוצמתי".
מה עבר לך בראש כחייל לקראת המבצע?
"במהלך השירות שלי ב־8200 היה יום הזוי לחלוטין ששלפו אותי בבוקר מהבסיס שלי ובלי להסביר שום דבר אמרו, 'שב ברכב הזה, קח את הנשק, אתה נוסע'. לאן? לא ידעתי. הגעתי לשדה תעופה צבאי. הכניסו אותנו לחדר תדריכים והסבירו לנו שאנחנו הולכים לטוס למדינת אויב, מעל כמה מדינות אויב נוספות, אבל אנחנו לא בטוחים כי אין עדיין אישור של הממשלה, אז בינתיים אתם חופשיים.
"יצאתי משם ולקחתי טרמפ להורים שלי. כמה שעות אחרי קיבלתי טלפון. אבא שלי נכנס לאוטו, לוקח אותי לשדה תעופה צבאי ומוריד אותי בלי לדעת לאן אני נוסע ומה הולך לקרות, ונוסע הביתה וזהו. ואני ממשיך וטס לסודן. כשאני חושב על הילדות שלי זו הזיה מטורפת. לקחת אובר אני לא נותן להן! ביום הצילום הראשון צילמו את הרגע שבו המטוס נוחת ומתחילים לצאת הפליטים מאתיופיה. זה היה רגע מטורף. לראות מציאות ובדיון מתערבבים".
תגיד, איך לך רצון להיות מפורסם בארץ?
"אני חושב שבעיקר בגלל 'להיות איתה' הפנים שלי הפכו למוכרות בארץ. אנשים ניגשים ועושים סלפי כל הזמן. אחרי שבועיים זה היה טו־מאץ'. יש משהו נורא פולשני כשאתה מסתובב ויודע שאנשים מסתכלים עליך ואתה לא אלמוני. יש משהו מנחם באלמוניות. כשאתה במצב רוח רע וקופצים עליך ורוצים לעשות סלפי - זה לא מתאים, לי לפחות. יש בזה משהו שלא עושה לי טוב. אולי אני אולד־פשנד מבחינת המקצוע".
נדמה לי שאיפשהו במקרה שלך, הקונצנזוס הוא שאתה שחקן מעולה, עובד נון־סטופ ואתה עדיין לא סופרסטאר.
"אני חושב שזה נוח לי. היו לי כמה תפקידים ראשיים, בסרט של דה נירו וב'כלים שלובים' אבל אני חייב להגיד שאלו גם היו הסרטים שהיו הכי קשים לי, כי רמת האחריות והלחץ הם כל כך גבוהים. ובגלל שזמן המשפחה שלי הוא בראש מעייניי, תפקידים גדולים זה אומר הרבה חודשים מחוץ לבית וכרגע בשלב שאני נמצא בו זה לא מתאים לי".
איפה אתה רואה את עצמך עוד חמש שנים?
"אין לי תוכנית חומש. כל המסע הזה שלי לכאן קרה בתוך סוג של זרימה. דבר הוביל לדבר. זה גם מקצוע כזה: אני קם בבוקר ומקבל אימייל. הבוקר למשל בדקו אם אני יכול לעשות סדרה של נטפליקס בנורווגיה. בעיקר כמו יהודים זקנים, אני רוצה להיות בריא ושכל מי שמסביב יהיה בסדר. מעבר לזה אי־אפשר לדעת. העולם בלתי ניתן לחיזוי ואני לא טורח לקוות ליותר מזה".
אתה אדם מאושר?
"לרגעים. אבא שלי נהג לומר שאין דבר כזה אושר כתהליך מתמשך. אושר זה כמו פנינים, אתה אוסף אותן".
